הפילוסוף הברמאס כפי שסיפרתי לתלמידי

ד"ר הגר חג'ג' ברגר במאמר על רעיונותיו של הפילוסוף החשוב יורגן הברמאס שנפטר לאחרונה.

המערכת

כמה שבועות אחרי חג החירות, ובתוך הימים המורכבים והמטלטלים שאנחנו חווים, ימים של מלחמה, כאב, ואי-ודאות, שסדקו את תחושת הביטחון הבסיסית שלנו, ראוי לעצור ולהרהר בחג החירות שמקבל השנה משמעות כבדת משקל – הוא מזמין אותנו לשאול לא רק מהי חירות במובן הפוליטי או הלאומי, אלא מהי חירות נפשית וחברתית, בעולם שבו המציאות נדמית לעיתים כלא-רציונלית, אלימה, נשלטת על ידי דחפים הרסניים, וחסרת מילים.

ב-14 במרץ הלך לעולמו יורגן הברמאס, מן ההוגים המשפיעים של המאה העשרים, פילוסוף וסוציולוג גרמני שהקדיש את חייו לשאלה כיצד בני אדם עדיין יכולים לדבר זה עם זה באופן מחייב, רציונלי, ואחראי, גם אחרי מלחמות עולם, שואה, וטראומות קולקטיביות שאיימו למוטט כל אפשרות לסובלימציה.

אני מקווה שאצליח להכיר לכם מעט את משנתו. אני מודה שאינני מומחית להברמאס, אבל חשוב לי שאנשים יכירו אותו, במיוחד לאור העובדה שמותו מסמל את עזיבתו של אחד הפילוסופים הגדולים של המאה ה-20, וגם ניתן דרך גיבוש משנתו ללמוד משהו על הקשר שאנו עושים בין התרבות לנפש במאה ה-21.

הברמאס נולד ב־1929, וגדל בגרמניה של מלחמת העולם השנייה. אביו הצטרף למפלגה הנאצית ב-1933, ובנעוריו הוא היה, כמו רבים מבני דורו, חבר ב'היטלר יוגנד', ואף גויס בעל כורחו לשירות קצר ביחידת ארטילריה נגד מטוסים בחודשים האחרונים של המלחמה.

אחרי המלחמה, הבנת זוועות הנאצים, שהתחוורו לו בין היתר באמצעות משפטי נירנברג, הייתה עבורו חוויה מעצבת. דווקא ההתפכחות הטראומטית הזו, וההבנה שחברה שלמה יכולה להידרדר לברבריות שכזו, הן שהובילו אותו להיאחז בכוחו של דיון רציונלי ושיח ציבורי כקו הגנה נגד אלימות בלתי נתפסת. מתוך כך הוא ניסח את האמון שלו ביכולת של בני אדם, למרות הכול, לעצור, להקשיב זה לזו לפני שהם פונים לכוח.

המפגש האישי שלי עם הברמאס התרחש בהיותי דוקטורנטית בראשית דרכה, עת הגיע לביקור בישראל ב-2014, בפגישה אינטימית שערך איתו המנחה שלי לדוקטורט, פרופ’ גד יאיר, ביחד עם עוד מספר דוקטורנטים.

כל הדרך בעליה מתל אביב לירושלים התרגשתי מהמעמד, גם אם לא תמיד הבנתי (ועדיין לא בטוחה שאני מבינה), או הסכמתי עם משנתו. כאילו אני הולכת לפגוש את אחד מחברי הביטלס. עבורי, זה היה רגע שבו הטקסטים הגדולים ירדו מהמדף ויכולתי להקשיב ולשוחח איתם, ועמו. הברמאס התעניין בכל אחד מאיתנו, ענה בקול שקט, ובעיקר הקשיב והנהן. גם כשהרגשתי ששאלתי שאלה לא קשורה, הוא ענה לי ברצינות וגרם לי מיד להרגיש שהוא הבין מבעד לשאלה הגולמית שלי את כוונתי.

מאז אני קוראת אותו מנקודת מבט אנתרופולוגית, ולא יכולה שלא לקשור את כתיבתו לביוגרפיה שלו. ומכאן שהקריאה בו היא כקריאה באדם שחי בתוך השברים של ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלו. למעשה, ניתן לקרוא את מפעל חייו הרציונלי גם כהיווצרותו של מנגנון הגנה אינטלקטואלי ותרבותי אל מול האימה והכאוס שלתוכם הושלך בנעוריו.

בתוך המלחמה שאנחנו שרויים בה אני מנסה לקרוא את הברמאס כשותף לשיחה, כפי שהוא היה רוצה שיקראו אותו, כפי שהרגשתי שם בחדר הקטן ליד אולם האירועים שהוקצה לנו למפגש עימו במשכנות שאננים.

הברמאס מציע תיאוריה גדולה כדי להתמודד עם תחושת האובדן, הניכור, והפירוק שאנחנו חשים היום. בספרו The Structural Transformation of the Public Sphere הוא מתאר כיצד נוצר המושג של "מרחב ציבורי" שבו אנשים מתכנסים כציבור, ומנהלים דיון ביקורתי ורציונלי על ענייני הכלל. הוא עצמו ידע היטב שהמרחב הזה מעולם לא היה אידילי; הוא מדגיש שהציבור הבורגני נשען על "זהות פיקטיבית", הכורכת יחד שני תפקידים חברתיים סותרים לכאורה: תפקיד בעלי הרכוש; ותפקיד בני האדם "פשוטו כמשמעו". כלומר, זהו מצב שבו הבורגני, בעל הרכוש, מוצג כאילו הוא מגלם את האדם האוניברסלי, ובכך מסווה את האינטרס הכלכלי שלו. המרחב הזה, שהתיימר להיות אוניברסלי ופתוח לכל, היה מבוסס מראש על הדרתן של נשים ושל קבוצות מוחלשות התלויות כלכלית באחרים. אף שראה את הסדקים הללו, הוא המשיך להיאחז באפשרות של מרחב שבו גם בתוך קונפליקט, בני אדם מוכנים להקשיב, להתווכח, ולא תמיד להסכים.

בחיבור On the Logic of the Social Sciences, הברמאס כותב כי העולם החברתי אינו אוסף נתונים שניתן למדוד מבחוץ, אלא עולם שכבר מראש בנוי מתוך משמעויות, שפה, וסמלים. כאנתרופולוגים, זהו המובן מאליו המחקרי שלנו – להבין חברה בזמן מלחמה פירושו להקשיב למשמעות שבני אדם מעניקים למה שקורה להם: לחרדה; לאשמה; לכעס; ולתקווה שעוד נותרת. גם כשהמשמעות הזו מוסווית, מוכחשת, או מופיעה כסימפטום, צריך להבין איך אלו קשורים למציאות החברתית תרבותית בה הם נתונים. הברמאס דורש מן החוקר לראות את הפעולה החברתית מבעד לעיני הפועל, שכן לטענתו רק המשמעות שאליה התכוון הסובייקט הפועל מספקת גישה הולמת להתנהגות, והחוקר אינו יכול להישאר בתפקיד של צופה חיצוני. הוא טוען שכדי להבין משמעות, החוקר חייב לקחת חלק פעיל בהבנת הנימוקים, ולכן להתמסר לתהליך של הבנת משמעות דרך תקשורת ופרשנות. מבחינתו זהו עניין פוליטי ומוסרי.

אחת האבחנות המעניינות שהוא מציע ב-The Theory of Communicative Action היא בין "עולם החיים" (Lifeworld) לבין "המערכת".

"עולם החיים" הוא המרחב שבו אנחנו באמת חיים: המשפחות שלנו; השפה היומיומית; החברות; הזיכרונות; הטקסים; הזהויות האישיות והקולקטיביות. זה המקום שבו המציאות שלנו נעשית נסבלת או בלתי נסבלת, באמצעות הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו וזה לזה.

מולו עומדת "המערכת": הכלכלה; המנגנונים הבירוקרטיים; הפוליטיקה; הצבא. כל אותם מערכים גדולים הפועלים באמצעות כסף וכוח, דרך חוקים, צווים, תקציבים, ופקודות.

הברמאס כותב על הקולוניזציה הפנימית של "עולם החיים", מצב שבו "המערכת" פולשת ל"עולם החיים" ומתחילה לעצב גם את המקומות הכי רגישים שלנו לפי היגיון של יעילות, ניהול, ותועלת. זוהי החדירה של צורה רציונלית כלכלית לאזורי פעולה שמתנגדים להמרה למרחבים של כסף ושל כוח, מכיוון שהם מתמחים בהעברה תרבותית, באינטגרציה חברתית, ובגידול ילדים. כך המרחב הפוטנציאלי והמרחב הטיפולי מאוימים: יחסים הופכים למשאבים; שיחה אינטימית הופכת ל"התערבות טיפולית" טכנית; בית הופך ל"נכס"; ואפילו אבל הופך ל"אירוע תקשורתי". בימים של מלחמה, אנחנו מרגישים את זה כאשר החדשות, הפוליטיקה, השיח הביטחוני, והכלכלה – כל אלה פולשים לחדר השינה, לשולחן האוכל, לגוף, ולחלומות. התחושה שעולמנו הפרטי נחטף בידי כוחות גדולים מאיתנו היא בדיוק מה שהברמאס מזהה כסכנה המרכזית של זמננו.

אבל כאן גם נולדת האפשרות לתקווה. ואולי הטקסט הכי מעניין של הברמאס, לפחות עבורי, הוא דווקא ההרצאה שנתן ב-2004 לאחר שקיבל את פרס קיוטו (Kyoto Prize).

בהרצאה זו, הברמאס חושף כי נולד עם שפה שסועה. הוא אומר בהרצאה כי "השפה השסועה" שלו, החיך השסוע עמו נולד והניתוחים שעבר בילדותו, הם שהולידו את תפיסת העולם שלו. הוא מתאר כיצד חוויות של דחייה והדרה בבית הספר, שנבעו מקשיי הדיבור שלו, לימדו אותו בדרך הקשה שהזהות שלנו אינה נבנית מבפנים, אלא תלויה לחלוטין בהכרה של האחר. עבורו, השפה היא לא רק כלי ביטוי, אלא שכבה משותפת של פגיעות ותלות הדדית; הכישלון בתקשורת הפיזית הוא שדחף אותו לחפש מזור במילה הכתובה, ובניסוח של שיח רציונלי, שבו כל אדם, פגוע ככל שיהיה, יכול להישמע ולהיות שווה.

מכאן, שאצל הברמאס, "עולם החיים" הוא מקור של התנגדות, של מחאה, של יצירה, ושל ניסוח דרכים אחרות לחיות יחד. דווקא מתוך ההבנה שאנו יצורים פגיעים התלויים זה בזה, צומח הצורך הנואש להגן על המרחב הציבורי. הוא רואה במאבקים ציבוריים, בתנועות חברתיות, ובניסיונות לשמר מרחבי שיחה פתוחים, את קו ההגנה האחרון של "עולם החיים" מול הפלישה של "המערכת". אפשר לחשוב על זה כעל המאמץ להמשיך לדבר, לכתוב, ותמיד לשאול שאלות – כתיקון לשפה מפוצלת ושסועה.

כמובן, ניתן לראות גם את הגבולות של המודל שלו. הברמאס מאמין ברציונליות קומוניקטיבית: הוא מצפה מבני אדם להיות מסוגלים לתת נימוקים למעשיהם ולרגשותיהם; לשכנע ולהשתכנע; ולעמוד יחד במבחן של ביקורת הדדית. הוא מאמין שיש בכך אוניברסליות. על רקע זה, הברמאס ספג ביקורת על כך שהחזיק בתפיסה קאנטיאנית ורציונליסטית מדי של הסובייקט, ורק בכתביו המאוחרים התחיל לתת מקום של ממש לקרבה הגופנית של בני אדם, ולפגיעות הנלווית אליה (כפי שהעלה בהרצאה מ-2004).

ביקורת נוספת שניתן ליחס לגישתו היא כי במודל הרציונלי חסר לעיתים מקום לדחף שאינו ניתן לאילוף, ולכוחות ההרסניים של פנטזיה וחרדה עמוקה. טראומה, כפי שאנחנו יודעים היטב, לא תמיד נענית לדרישה הזו לספק נימוק לכל סירוב. יש כאב שאין לו מילים (מה שחומק מכל ייצוג סמלי), יש שבר שמבזיק בגוף לפני שיש לו מושג. במובן זה, אפשר לומר שהתקווה של הברמאס, התקווה בשיחה רציונלית, היא גם עיוורת במידה מסוימת לתהומות שבהן השפה נשברת, ולדרכים השונות שבהן תרבויות פרטיקולריות מציעות התייחסות אחרת, לאו דווקא רציונלית.

הסוציולוגית והתיאורטיקנית הביקורתית ננסי פרייזר, במאמר שפרסמה לאחר מותו ב-London Review of Books (ב-25 במרץ), היטיבה לנסח את האמביוולנטיות הזו, שגם אני שותפה לה חלקית. היא מתארת את הברמאס כהשראה ומודל לחיקוי, אך בה בעת גם כיריב אינטלקטואלי שממנו נאלצה לבסוף להתרחק. במאמרה, פרייזר מונה את חובותיה הרבים להברמאס, שסיפק לה את התשתית להבנת הקפיטליזם של מדינת הרווחה, אך היא גם מפרטת מדוע התיאוריה שלו פסקה מלהיות מספיקה עבורה. היא מבקרת את עיוורונו כלפי המאבקים של קבוצות מוחלשות ותנועות פמיניסטיות, וטוענת כי משנתו איבדה רלוונטיות בעידן הניאו-ליברלי, המאופיין במשברים אקולוגיים וכלכליים עמוקים. יתרה מכך, היא מציינת בכאב כיצד עמדותיו בשנותיו האחרונות (למשל בנוגע למלחמה בעזה) נדמו לה ככיבוי האור הביקורתי שלו, והפיכת התיאוריה למעין ליברליזם המשתף פעולה עם הגמוניה כוחנית. השבר הזה מול עמדתו של הברמאס מזכיר לי אכזבה דומה שחוו קוראיו של הפילוסוף עמנואל לוינס בעקבות עמדתו השנויה במחלוקת ביחס לטבח סברה ושתילה. הרחבה על תופעה זו מעניינת במיוחד בשאלת הרקע הביוגרפי והטראומטי שמוביל אינטלקטואלים דגולים (אך לא רק) לעמדות קיצוניות לעיתים, בשלבים מסוימים בחייהם. אולי אפשר בכלל לייחס זאת לחרדת המוות שמתעוררת בהם, או לפריצתם מבעד להגנות של חומרים אפלים, יצריים, ולא-מודעים הקיימים בכל אדם. אבל זה כבר לדיון אחר…

ועדיין, דבריה של פרייזר מחדדים כי גם כאשר אנו מבקרים תיאורטיקנים גדולים, ודוחים חלקים ממשנתם, נותרת בנו הערכה עצומה לעושר המחשבתי שהם מכניסים לעולמנו. דווקא בעידן של "פוסט-אמת", עידן שבו מילים מאבדות את משמעותן, עובדות מתמוססות אל תוך מניפולציות פוליטיות, והבהירות המוסרית נמנעת מאיתנו, הדרישה הנוקשה של הברמאס לאחריות תקשורתית מהווה משענת.

הוגים כמותו מספקים לנו תשתית שמאתגרת את המחשבה שלנו, ולעיתים קרובות, עצם ההתנגשות עם המבנה התיאורטי שלהם עוזרת לנו לנסח את ההתנגדות שלנו ממקום מנומק ובהיר יותר, ולא רק מתוך התנגדות רגשית. כפי שמסכמת פרייזר, גם אם אנו מסרבים לאמץ את התיאוריה במלואה, הרי שמתוך הלמידה "ממנו, איתו, ונגדו", אנו מבינים מהי המשמעות העמוקה של דבקות בביקורת.

הבחירה הזו של הברמאס ברציונליות, על אף מגבלותיה, מתחדדת כשמשווים אותה למורשת של מוריו באסכולת פרנקפורט (הורקהיימר ואדורנו). בעוד שבספרם "הדיאלקטיקה של הנאורות" הם פיתחו ספקנות עמוקה כלפי פרויקט הנאורות, וטענו שדחף השליטה בטבע מוביל בהכרח לצורות חדשות של דיכוי, הברמאס סירב לוותר על המימד המשחרר של התבונה. הוא טען שנקודת העיוורון שלהם נבעה מכך שהיו מקובעים לתבונה אינסטרומנטלית שמטרתה שליטה, וכשלו מלזהות את הרציונליות הטבועה בעולם החיים. הוא הציע כי הבעיה אינה בקיומן של המערכות הבירוקרטיות, אלא בפלישה שלהן למרקם החברתי. לשם כך, הוא גם קרא לפילוסופיה לקיים דיאלוג מתמיד עם מדעי החברה, ולפרוץ את גבולות מגדל השן האקדמי אל עבר המרחב הציבורי.

בתוך המלחמה, אני בוחרת לקרוא את הברמאס דווקא מתוך המתח הזה – בין האמונה העיקשת בשיחה, לבין ההכרה בשתיקה, בהעברה, ובמה שלא ניתן להיאמר. דרך החשיבה שלו מציעה לנו רשת בטחון במציאות שבה נדמה כי אנו מביטים מבעד לחריצי מציאות ובכך נמנעים מלראות את התמונה הגדולה. בקריאה של הברמאס אנחנו אולי יכולים להסתכל על המלחמה לא כאירוע מקומי, אלא כחלק מתהליכים רחבים של מודרניות, של רציונליזציה, ושל התנגשות בין מערכות אדירות לבין חיי היומיום השבריריים שלנו.

הציווי שלפני שבועות מעטים הצטווינו בו בפסח, "והגדת לבנך", הוא ניסיון להעביר סיפור של שבר, של יציאה מעבדות, מדור לדור. יש בו גם רציונליות וגם הכרה בכך שיש מקומות שבהם חייבים לספר שוב את הסיפור, כאילו בפעם הראשונה. זהו מעין תהליך של עיבוד קולקטיבי, המבקש לחלץ אותנו מן החזרה הכפייתית העיוורת לטובת בנייה של נרטיב מחייב – גם אם הוא סדוק. החירות שאנו יכולים ללמוד מהברמאס היא חירות שמתקיימת בתוך שיחה לא גמורה, קונפליקט, לאו דווקא הסכמה, שיחה שבה אנו שומרים על האפשרות לנמק ולהקשיב גם כשהלב שבור.

אני מייחלת לימים שבהם נצליח, ולו לרגעים קטנים, להגן על "עולם החיים" שלנו: על המשפחה; על החברים; על הגוף; על השפה שלנו. וזאת מבלי לשלול את "עולם החיים" של אחרים. ימים שבהם, למרות המציאות, נוכל למצוא רגע של שיחה על הנפש, ועל התרבות שבה היא שוכנת ומנסה לנשום בקצב אחיד. מקום שבו אנחנו נשמעים ומשתפים, מרחב שבו ההחזקה מתאפשרת גם בתוך הסערה. ובעיקר, אני מאחלת שתישמר בנו הידיעה שגם בזמנים הכי קשים יש טעם להמשיך לנסות לדבר, כי פעולה זו מאפשרת לנו לא לוותר על האפשרות של עולם יותר מתוקן מזה שיש לנו.

תוספת המערכת:

לעברית תורגמו רק מעט ספרים של הברמאס, אלו הם :

חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.

"הקונסטלציה הפוסט-לאומית: מסות פוליטיות", בתרגום יעקב גוטשאלק, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001

עתידו של טבע האדם: בדרך אל אוגניקה ליברלית?, תרגום והקדמה אדם טננבאום, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003

כן תורגם ספר נוסף שלא הוא כתב אבל כלל שיחות עימו, "פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם יורגן הברמאס וז'אק דרידה". ראיינה: ג'יובנה בוראדורי; תרגום, עריכה והקדמה: רועי ברנד. סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004

אזרחות וזהות לאומית, הוצאת רסלינג, 2016.

עטיפת ספר שכולל מסה של הברמאס

רשימת מקורות

Fraser, N. (2026, March 25). After Habermas. London Review of Books.

Fultner, B. (Ed.). (2011). Jürgen Habermas: Key concepts. Routledge.

Habermas, J. (1984). The theory of communicative action: Vol. 1. Reason and the rationalization of society (T. McCarthy, Trans.). Beacon Press.

Habermas, J. (1987). The theory of communicative action: Vol. 2. Lifeworld and system: A critique of functionalist reason (T. McCarthy, Trans.). Beacon Press.

Habermas, J. (1988). On the logic of the social sciences (S. W. Nicholsen & J. A. Stark, Trans.). MIT Press.

Habermas, J. (1989). The structural transformation of the public sphere: An inquiry into a category of bourgeois society (T. Burger & F. Lawrence, Trans.). MIT Press.

Habermas, J. (2004, November 10). Public space and political public sphere -biographical roots of two motifs in my thought [Commemorative lecture]. Kyoto Prize, Kyoto, Japan.

Habermas, J. (2010). The concept of human dignity and the realistic utopia of human rights. Metaphilosophy, 41(4), 464-480.