שחר עידן הנחושת – שיחה עם בן עובדיה על "שירת הנחושת"

בן עובדיה כתב סיפור ענק בשלושה כרכים שמתאר את העבר הקדמון מאוד של הארץ, בתקופה הכלקוליתית, באיזור ים המלח ויריחו. אלי אשד ראיין אותו על הספר יוצא הדופן.

קטע מהספר שירת הנחושת, שמתרחש בעבר הרחוק מאוד של ארץ ישראל, אולי עוד בכלל לפני שקראו לה "כנען", בעידן הפרהיסטורי:

…..שפן ישב בפי המערה ונשען בגבו על אחד הקירות כשפניו פונות החוצה. ימים כה רבים שהה שם. זה זמן רב שסבל מהקור העז של המדבר בלילות, אך כעת החלו הימים להתארך ולהתחמם, והלילות נעשו נסבלים יותר. הוא השלים עם מר גורלו והסיק כי כך יחיה מעתה ואילך, בתוך המערה, הרחק מכל נפש חיה — עונש על שהעז לאכול מהדגן השייך לאל הירח. ומתוך השלמה זו הגיעה גם השלווה שייחל לה. אין ספק שסבל רבות מרעב ומבדידות. אך כך רצה אל הירח.

הוא עדיין הלך אל המעיין בלילות, כשאיש לא היה שם, הרחק מעיניהם של תושבי המדבר. בהתחלה ייחל לכך שתטרפהו חיית טרף באחת ההליכות הללו, אך עתה הבין שזה לא יקרה. אולי אל הירח משאיר אותו בחיים כדי שיישא את עונשו עד יומו האחרון.

המערה שכנה לא הרחק מן השביל, ולעיתים עברו בו אנשי המדבר. אלה בדרך כלל לא נכנסו למערה ואף לא התקרבו אליה יתר על המידה. שפן צפה מרחוק בשני מטיילים שפסעו בשביל. תחילה לא זע, קיווה כי השניים ימשיכו בדרכם ויעזבו אותו לנפשו ולבדידותו. אך הם פנו מהשביל הראשי ושמו פעמיהם אל המערה. שפן לא התרומם ממקומו, רק זז מעט מפתח המערה אל בין הצללים שיצרה השמש של בין הערביים, בתקווה שאלה יעברו על פני פתח המערה בלי שיבחינו בו. אך השניים לא נעצרו והמשיכו אל המערה. שפן נסוג בבהלה עוד פנימה. בעשותו זאת התגלגלו כמה אבנים אל מחוץ למערה.

"מי זה שם במערה?", צעק אחד המטיילים, קולו צעיר ורענן. שפן לא ענה. הוא ישב במרכז החלל וטמן את ראשו בין ברכיו. בכל מאודו רצה שהללו ילכו ויעזבו אותו לנפשו. "ראינו אותך", צעק שוב המטייל, "אנו יודעים שאתה שם! מדוע שלא תצא ותדבר איתנו?". "לכו מכאן!", צעק שפן בהתפרצות שהפתיעה אפילו אותו. הרי לא רצה שידעו שהוא שם. "לכו מכאן!", צעק שוב, "אני לבדי במערה, ואיני רוצה לדבר איתכם".

קולות מלמול נשמעו מחוץ למערה. השניים התווכחו על דבר־מה. "מדוע לא?", צעק המטייל השני. "עליי להישאר בבדידותי. אני אדם מקולל. אני צריך להישאר לבד". "מקולל? מה עשית?", צעק הקול. שאלות אלו טלטלו את המתבודד. הוא אחז בחוזקה באבן שהייתה מונחת לרגליו, זחל במהירות אל פתח המערה וזרק אותה לכיוון שני המטיילים. אחד מהם זעק. שוב נשמעו מלמולים, אך הפעם הם היו מתוחים יותר ונורו במהירות. אחד המטיילים החל לאבד את סבלנותו.

שפן התחנן שיניחו לו לנפשו. "אני יודע מי אתה", אמר הקול הצעיר, וליבו של שפן התרסק לרסיסים. "אתה הוא האיש הזקן שקוסם המקדש שלח אל המערה הזאת עוד בעונה הגשומה. לא חשבתי שאראה אותך כאן". "לך!", שאג המתבודד. "כנראה אינך זוכר אותי. אני הנער שקיבל אותך במקדש, הנער שאסר עליך לחרוט על העץ". שפן נאלם דום לרגע. לאחר מכן נמלטה מפיו יבבה חרישית אחת, ובסוף פרץ בבכי מר. "יהיה הדבר אשר בגללו אתה מקולל", המשיך הנער, "אנו זקוקים למערה. האם נוכל להשתמש בה?". "אל תתקרבו!", שאג שפן, "אל הירח אסר עליי להתקרב לדרי המדבר. לכו מכאן!"

ההתלחששויות חזרו. נראה היה כי המטיילים זוממים דבר־מה. "אתה יודע כעת מי אני. אני שוליית קוסם הנחושת, ויש לי קשרים הדוקים עם הרוחות של המדבר ושל ים הדמעות. דע כי סירוב לבקשתי הוא חטא בעיני הרוחות והאלים, אך אדם שבא לעזרי לבטח יזכה לגמול מהם". שפן הניח את ידו על פיו. "דבר!", צעק, ומייד התחרט על המילה שנפלטה מגרונו. השוליה לא היסס והחל מייד לשטוף את שפן במידע. "דע כי אנשים רעים ושדים עומדים לבוא אל חופי ים הדמעות. הם רוצים את אוצרות הכפרים, את הדגן ואת הנחושת. עלינו לשמור על אוצרות המקדש. נשאתי אותם איתי למשמורת במערות הצוקים. אל הירח מבקש שהשומר הטוב ביותר ישמור עליהם. אדם הנאמן לרוחות המדבר, ידידותיו של אל הירח".

כששמע זאת שפן, קם על רגליו. הוא לא האמין למשמע אוזניו. "אנו צריכים שתשמור על האוצר. שמור עליו במחבוא בתוך המערה, עד שאבוא אליך ואבקש אותו חזרה. האם אתה מוכן לכך?". שפן פסע במהירות אל פתח המערה. הוא נשכב על בטנו והשפיל מבטו אל השוליה הצעיר ואל עוזרו. לאחר מכן שלח ידיו לפנים, אל הנער. "הרי אתן את חיי למען המטמון!", זעק.

סיפורי העבר הקדמון של ארץ ישראל

כדאי לציין שנכתבו מעט מאוד סיפורים על העבר הקדום הקדם-תנ"כי הזה,אפשר לספור אותם ממש על אצבעות יד אחת, וחלקם או רובם הם בכלל לא בעברית.

אפשר להזכיר את קובץ הסיפורים לילדים על העבר הרחוק והפרהיסטורי של ארץ ישראל של הארכיאולוג יריב שפירא "הארץ מספרת" (הוצאת א. זלקוביץ' תשי"ט ,1959).

אפשר לאזכר את ספרו הענק של הסופר האמריקני המפורסם ג'יימס מיצ'נר, The Source, מ-1965, ספר שמביא סיפורים שונים על תולדות איזור קטן בישראל לאורך הדורות, מימים פרהיסטוריים ועד להווה. ספר שמשום מה לא תורגם לעברית, ושהסיפור הראשון בו עוסק בתרבות הכנענית הקדומה.

יש את הסיפורים הראשונים בקובץ "סיפורי בעל ואהליבה" של אמנון בקר (הוצאת ירון גולן, 2003), שעוסקים בתולדות עמק יזרעאל מהתקופה הכנענית הקדומה ועד לימי התנ"ך.

אפשר לאזכר גם את הפנטזיה הקדמונית של זאב ז'בוטינסקי האלים של ארץ כנען שפירסמנו ב"יקום תרבות".

אלו הם פחות או יותר הכל.

לצערנו הסופרים בשפות שונות, להבדיל מחוקרים ארכיאולוגים, לא גילו עד כה עניין רב בעברה הקדמון של ארץ ישראל, זה שלפני תקופת האבות והתנ"ך.

וכעת המצב משתנה עם ספרו של בן עובדיה,בוגר לימודי ארכיאולוגיה שהחליט לשנס מתניים ולתאר לפני הציבור לראשונה כיצד נראו, או כיצד יכלו להיראות, הארץ, החברה, והתרבות של התקופה הקדומה ההיא. אלפי שנים לפני עידן התנ"ך. ספרו גם אמור להיות הראשון בטרילוגיה. וכאמור ספרו זה הוא בגדר יצירה חלוצית העוסקת בעידן שכותבי ספרות יפה כמעט לא נגעו בו כלל.

ראיון עם הסופר

אלי: מתי מתרחש הסיפור בהיסטוריה של ארץ כנען?

בן עובדיה: אני משתמש הרבה במילה "כלקוליתית" כשאני מדבר על הספר, אבל למעשה לקחתי אלמנטים מכמה תקופות. לדוגמה, המגדל ביריחו מוזכר הרבה בהקשר של התקופה הניאוליתית. אבל כמובן שהתקופה הכי דומיננטית בספר היא התקופה הכלקוליתית שמתחילה בערך 6,000 לפנה"ס ומסתיימת בערך 3,000 לפנה"ס, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה. כל העניין של השימוש בנחושת, וכמובן האקט של המשתים בספר, מאוד מזכירים אלמנטים מהתקופה הזו.

קשה לשים את האצבע על הגדרה מדוייקת של התקופות האלה, כי בכל אזור בעולם מגדירים אותן בצורה שונה. אבל הייתי אומר שהתקופה הניאוליתית היא סביב 10,000 לפני הספירה, והתקופה הכלקוליתית בערך נגמרת ב־3,000 לפני הספירה.

לפי ויקיפדיה התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל התחילה ב-4500 לפנה"ס או כמה מאות שנים לפני כן (תלוי כיצד מגדירים את סוף התקופה הנאוליתית) והסתיימה ב-3500 לפנה"ס, עם עליית הציוויליזציה של תקופת הברונזה הקדומה והתפתחות הערים והכתב.

בצורה הזאת, הספר בעצם לא מתרחש בתקופת זמן ספציפית, הוא יכול להתרחש בטווח השנים שבהם הוגדרו תקופות אלו. חלק מזה הוא אולי ניסיון להעלות מודעות לתקופות הללו שלא נגעו בהן הרבה בספרות בארץ.

כל העלילה מתרחשת כמובן אלפי שנים לפני אברהם העברי, אם בכלל התקיים.

אלי: בספר מופיעה העיר יריחו, העיר שנחשבת לאחת הקדומות בעולם כולו, ובסביבה שלה מוזכרת עיר נוספת, "עיר הנחושת", שאין מופיע שמה. זהו מיקום אמיתי שידוע בארכיאולוגיה?

בן: בספר מוזכרת לרוב העיר יריחו כעיר הירח. בנוסף לה, אני מזכיר גם את עיר הנחושת, שהיא תולילת ע'סול, ששוכנת צפון-מזרחית לים המלח. במחקר, תולילת ע'סול נחשבת כמוקד מסוים של התרבות הע'סולית. ע'סול עצמה היא המוקד הכי גדול של תרבות זו, ולכן התרבות נקראה על שמה.

כיוון שמבחינה ארכיאולוגית רואים עד כמה העיר עצמה גדולה ביחס לאתרים אחרים באזור, גם בספר בחרתי לייחס לה חשיבות של מרכז סחר ומוקד רוחני — כזה שיכול להסביר את גודלה של העיר האמיתית בירדן.

אלי: האוצר שנטמן בסוף הסיפור בידי הדמויות זה האוצר המפורסם שהתגלה בידי הארכיאולוג פסח בר אדון במערת נחל משמר שבה התגלו מאות כלי נחושת מהתקופה הכלקוליתית? או שאין קשר?

בן: נכון מאוד, אי אפשר היה לדבר על התקופה בלי להזכיר את המטמון של נחל משמר. הייתי חייב להכניס אותו לספר בצורה כזאת או אחרת, והדרך המעניינת ביותר הייתה להפוך אותו למטמון עזוב שהוסתר בקפידה. וזאת בהתחשב בקונטקסט שבו הוא נמצא אלפי שנים לאחר מכן על יד בר אדון.

אלי: מי ומה אתה מה הקשר שלך לתולדות הארץ?

בן: שמי בן עובדיה, יליד תל אביב, בוגר החוג לארכיאולוגיה והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב.

אלי: מה גרם לך לכתוב ספר על תקופה קדומה כל כך שאין כמעט מישהו אחר שעסק בה בצורה ספרותית?

בן: אולי בגלל שלא כתבו עליה כל כך גרם לי לרצות דווקא כן לעשות זאת. בסופו של דבר, ראיתי את התקופה הכלקוליתית כדף חלק, בגלל חוסר ממצאים בהקשר התרבותי. התרבות לא ממש ידועה לנו, מכיוון שלא נשארו הרבה עדויות. טקסט לא היה קיים, ומה שנשאר אלה חפצים שנותרו מאחור. לכתוב סיפור על תקופות כאלה זה בעצם להפיח בהן רוח, להפיח בהן סיפור, וזה מאפשר לי חופש פעולה מאוד רחב לגבי העלילה.

בנוסף לכך, יש בי רצון גדול ואהבה גדולה למדע המטלורגיה. ואיזו תקופה טובה יותר לדבר עליה בהקשר מטלורגי מאשר התקופה הכלקוליתית. זו תקופה שבה למעשה התחלנו לעצב בחומר, באש, ובנחושת את העולם שסביבנו.

אלי: מה אתה מתכנן לחלקים הבאים של הטרילוגיה?

בן: בחלק השני והשלישי אני ממשיך את סיפורו של נחש ברחבי הלבנט, ונוגע בשאר הדמויות, כיצד הן מתמודדות עם העולם החדש הזה שנוצר סביבן לאחר האירועים של הספר הראשון.

אירועי הספר הראשון טלטלו את כל הדמויות, ולכן מתקבל על הדעת שכל דרי המדבר (שבו התרחש האירוע) יצטרכו לשנות את אורח חייהם. בין אם זה נחש, חגב, או הקורא בשמיים. הקוראים יצטרכו לחכות לכרכים הבאים כדי לדעת.

עד כאן בן עובדיה.

הסיפור, שמתאר התנגשויות אלימות ומשברים תרבותיים אדירים בין קבוצות שונות ביריחו ובאיזורים הסובבים אותה, הוא מרתק. גם כי האנשים ב"שירת הנחושת", שנאלצים לשנות שוב ושוב את אורח חייהם ואת מנהגיהם בגלל משברים בלתי צפויים, מזכירים לקורא הזה את האנשים היום, שמגלים גם הם ששום דבר אינו קבוע והכל נתון לשינוי. וכמובן, שהשינויים יכולים להיות גם לרעה וגם לטובה.

מומלץ לקרוא ולחשוב היטב על המשמעויות של הסיפור, שמתאר חברה במשבר חסר תקדים גם לזמננו.

קיראו גם :

גור זיו על חידת אוצרות מערת המטמון