עם סגולי

יגאל אסניס מהרהר על סגוליותו וסגולותיו של העם בישראל, ומציע נקודת מוצא לאתיקה חילונית אמיתית – חשיבות היצירה.

המערכת

ספטמבר 2024, בודפשט. בית דו־משפחתי אפרורי, כתובתה הרשמית של חברת הצללים שהייתה החוליה המרכזית במבצע הביפרים. נוכחותה הפיזית, מסתבר, מסתכמת בדף A4 עם לוגו על הדלת. בשידור חי, מגישת החדשות והכתב מקריאים מאתר החברה את המוטו, הציטוט מאיינשטיין: "Creativity is Intelligence Having Fun". לרגע, מבזיק בעיניהם משהו שחומק מכל קטגוריה רגשית: לא הפתעה; לא גאווה; לא שמחה. מין נגיעה בבלתי אפשרי. זוהי יצירתיות בפעולה: תבונה שעושה חיים; מודיעין שעושה סטנדאפ; אינטליגנציה שמתפוצצת לכל כיוון – תרתי משמע.

מוטו נוסף באתר, ציטוט מבולגקוב: "טוב לב. השיטה האפשרית היחידה כשעוסקים ביצור חי". מי שאישר את הרכש בטח חייך לעצמו: "אירופאים ווקיסטים, מושלם", בלי לטרוח לקרוא את ההמשך: "לא תגיע לשום מקום עם יצור חי, ולא משנה מהי רמת התפתחותו, אם תשתמש בטרור". לב כלב במציאות.

משחקי המשמעות רק מתחממים. מבצע הפייג'רים של 2024 מהדהד – פונטית ומהותית – את מבצע הפאג'רים של 2006. פאג'ר ("שחר") הוא גלגול איראני־צפון־קוריאני של קטיושה, שנקראת על שם שיר רוסי עם מנגינה יהודית, על עלמה שיוצאת לשוח עם שחר. המלחין מוטי בלנטר הפך לחבר ב"הוועד האנטי־ציוני של הציבור הסובייטי". לצידו ישב בוועד אדולף שייביץ', רבה הראשי של רוסיה, שתמך בתליית להט"בים באיראן. מעגלים נוטים להיסגר, לפעמים סביב הצוואר.

שם מבצע הפאג'רים "משקל סגולי". בלי ניקוד, המשמעות מתנדנדת בין פיזיקה לדקדוק. בפיזיקה, משקל סגולי הוא רגע ה"אאוריקה!" של ארכימדס – צפיפות החומר חושפת זיוף, קובעת מה יצוף, מה ישקע, ומה יידחס עד לפיצוץ. בדקדוק, זו תבנית שמרימה את המילה מהמלרע – מהארצי, מהרגיל – אל המלעיל. המילה מקבלת סֶגול שאינו עצמי, אלא "נטפל במשך הזמן אל אות, שהייתה בתחלה אילמת", כפי שתיאר ויזן ב"תורת הלשון". למשל, משקל קֹטֶל בא מ־קֻטְלְ הפרוטושמי – מכאן "עיר הקֹדֶש" לעומת "אל־קוּדְס".

או בֹּקֶר – שבא וצובע גבעות באור סגול, כמו בשיר "השמלה הסגולה". אבל למה כולם שרים "באור סֶגול", כשהצבע של אהבה וחבּורות הוא סָגול? וגם העלילה סתומה לא פחות. בלילה הזוג יושב ליד הכביש, נוסע לאנשהו – וזה לא נחשב האירוע הרומנטי. האירוע מתחיל דווקא בבוקר – הבחורה לובשת את השמלה, והם יוצאים יחד בשכרון חושים. לאן? התעלומה נפתרת כשמגלים שמדובר בשכתוב שטחי לשיר על אסירים העומדים להשתחרר בבוקר. השמלה הייתה במקור צהובה, והסיגלית בשיער הייתה פרח בר. ההגייה השגויה "באור סֶגול" מרמזת שהרומנטיקה המאולצת, כמו התנועה הדקדוקית, נטפלה אל השיר המקורי. ומה זה אומר על כל הזוגות ש"יוצאים ביחד" מאז ועד היום?

ח"י שנים מפרידות בין פאג'ר לפייג'ר, בין שחר של קטיושה לשחר של הכפר הגלובלי. המציאות כותבת משחקי מילים בוטים מדי בשביל הספרות. ברכת המינים (זדים) מתגנבת בין ח"י ברכות התפילה. המציאות היא ספרות זולה. "זד מת, בייבי. זד מת". ואנחנו? עדיין פה.

אנחנו עם סגולה. אבל באיזה מובן? חברי סגל אלוהי? מסתגלים לפיצוצים? סגולים כאשכול ענבים דחוס, או כתנועה דקדוקית טפלה שנדבקה לזהות לא לה? או שמא אנחנו בעלי משקל סגולי ייחודי, כזה שמאפשר לנו לצוף כשהכול שוקע?

אוקטובר 1954, שדה בוקר. בן־גוריון פותח את מאמרו "עם סגולה" במתקפה: "העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה". לא חסרות סיבות. ברקע "מבצע סוזאנה" (שטרם הפך ל"העסק הביש"), ו"מבצע שושנה" בקיביה – אחיות תאומות למשבר מוסרי ומדיני.

בן־גוריון מחפש סגולה בתנ"ך, בעיקר אצל הנביאים, בייחוד אצל ישעיהו, "מטיף אהבת־הבריות" בעיניו, סמל מוסרי נצחי. אבל כמו רבים, הוא מדלג באלגנטיות על האותיות הקטנות – כל חסד נבואי מותנה בציות מוחלט. סטית? קבל "אהבה" מהסוג שגורם לסדום להיראות כמו גן ילדים – "אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם – טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּל", מבטיח ישעיהו. הוא קורא לירושלים "זונה", גוזר על בנות ציון הגאות – אלו שהולכות "נטויות גרון" ו"הלוך וטפוף" – ריקבון, פצעים, קרחת, בגדי שק וכווייה. ואם לא די בכך, הוא מגיש סצינת ניצול – שבע נשים אוחזות בגבר אחד, מוכנות להכול תמורת הסרת חרפתן. הכול עטוף ב"רוח משפט וברוח בער". זה צדק של "תאהב אותי או שאשחט אותך", עונש קולקטיבי אכזרי. לא בכדי פסקו חז"ל "חכם עדיף מנביא".

המיתוס הזה, של מוסר נבואי צלול ונוקב, חדר עמוק. בן־גוריון רצה עם־סגולה בשחור־לבן, כמו מדיניות ה"מחיקון" של הטלוויזיה הישראלית בשנות השבעים – פטנט ממשלתי למחיקת צבע משידורים זרים, "הגנה על ערכים". מהנדסי המגזר הפרטי לא התרגשו, ומייד המציאו "אנטי־מחיקון" שהחזיר את הצבע לסלון, בניגוד לערכי השלטון של השידור הציבורי.

אחרי הרקע הכללי, בן־גוריון מחפש ניסוח מדויק לסגולה – ומאמץ דרשה ממסכת מכות: אפשר "להעמיד" את כל תרי"ג המצוות על מספר מצומצם והולך – דוד לאחת־עשרה, ישעיהו לשש, מיכה לשלוש, חבקוק לאחת: "וצדיק באמונתו יחיה". אבל זו הצעה ריקה מתוכן – סוליפסיזם מוסרי, לא עיקרון חברתי אופרטיבי. בן־גוריון גם משמיט את ההקשר, שאינו ליבון יסודות מוסר, אלא דיון הלכתי בעונש כרת ומלקות – כמה מלקות לעבריין, איך קושרים אותו, מה עושים אם מת, ומה קורה כשיש לו גם זכויות וגם עבירות. כל הדיון על "צמצום המצוות" צמח מתוך מערכת ענישה, לא מתוך אידיאל הומניסטי.

ואז בן־גוריון שולף את התותחים הכבדים: הלל הזקן – "דעלך סני, לחברך לא תעביד; זו כל התורה כולה"; ורבי עקיבא – "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה". האתיקה היהודית־חילונית־הומניסטית ממשיכה לזמזם את המנטרה הזו עד היום, בלי לשים לב שהיא שרה תנועה טפלה שנדבקה להברה אילמת.

הלל הזקן הוא מותג – סבלנות, הכלה, ענווה. נו, שוין. אבל מה באמת קורה במסכת שבת, שם נולד המיתוס? הדיון מתחיל בשאלה טכנית עד גיחוך – האם מותר לכבות נר שבת שמפריע לחולה, או רק פטורים מעונש אם עושים זאת? בפרקור פלפולי, הסוגיה מזנקת לליבון השוואתי של ערך חיי הגוף מול חיי הרוח, קופצת לחילוקי דעות בין דוד לשלמה, ומשם לסתירות הפנימיות של שלמה עצמו. גולת הכותרת – איך ייתכן שבספר משלי, באותה נשימה, נאמר "אַל־תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ" ומייד "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ"?

זו לא קושייה סכולסטית – זו השאלה של עידן הרשתות: להאכיל את הטרול או לאפשר לו ניצחון טכני? להתווכח עם בור ולתת לו לגיטימציה, או לשתוק ולהיראות כמסְכים? חז"ל דנו באסטרטגיות לניהול שיח רעיל אלפיים שנה לפני משרד ההסברה. הכרעת הגמרא אינה פילוסופית, היא פרקטית – לא מה נכון, אלא מה עובד. "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי". במונחי היום: מודל חב"ד – גיוס המונים בכל מחיר; מול מודל סאטמר – טוהר המותג במחיר בידוד. חז"ל ידעו בדיוק איך כובשים שוק.

המשך האגדה הוא מקרה בוחן פרדיגמטי. שלושה גויים, שלושה לקוחות בלתי נסבלים – כאלה שרוצים אייפון עם אנדרואיד – באים להתגייר ובאמתחתם דרישות מופרכות: הראשון רוצה יהדות בלי תורה שבעל פה (פחות איסורים, יותר שקיפות); השני מבקש את כל התורה על רגל אחת (הטיקטוקר הראשון); השלישי דורש להיות כהן גדול (שמע על הבונוסים בביגוד). שמאי מזהה את הטרולים ודוחף אותם זה אחר זה "באמת הבניין שבידו". משחק מילים שקוף: תשובה לשקר ש"אין לו רגליים" (עומד על אחת) באמצעות "אמת" פיזית של איש בנייה (בינה), שמכריחה לעמוד על שתיים.

הלל, לעומתו, הוא איש מכירות־על: מחייך; מהנהן; מגייר את כולם. לזה שרוצה חוזה כתוב הוא מציע, "בוא נלמד יחד", עד שהלה טובע בפרשנויות. לזה שרוצה להיות הבוס – "בטח, תלמד קודם את טקסי המלכות". ולאיש הטיקטוק – מם עתיק משחר הציוויליזציה: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". זהו. כל התורה. תעשה לייק. כעבור זמן, השלושה נפגשים וצוחקים על תמימותם ומודים להלל שעבד עליהם. באו בשביל שטויות והטבות, יצאו יהודים מן המניין, לכודים במניפולציה מבריקה. שיעור ראשון מהמנטור הדגול של עם סגולי.

החילוניות הישראלית בלעה את הפיתיון, ובנתה אתיקה שלמה על שורת מחץ ממשחק עוקץ. לא רק שהלל לא התכוון לכך ברצינות – ההקשר של שלושת הגרים המרומים מוכיח זאת – אלא שגם אין למסורת היהודית זכויות יוצרים על האמירה. היא מופיעה אצל המצרים, הזורואסטרים, והיוונים, מאות ואלפי שנים לפניו. המרחק בינינו להלל כמעט זהה למרחק בין הלל לח'ון־אנופ המצרי, שדיבר כבר בזמנו על "כלל הזהב".

מעבר לכך, כלל הזהב אינו מתאים לעידן פלורליסטי – הוא ישים רק כשכולם רוצים ושונאים את אותם דברים. בעולמנו, הוא מצדיק באותה מידה סגירת כבישים בשבת והתאבדות המונית בג'ונסטאון. זהו מתכון לאכיפה טוטליטרית, לא בסיס להומניזם – והפילוסופיה של המוסר כבר הבהירה זאת מזמן.

אבל התכסיסים לא נגמרים בגיוס המונים. באותה אגדה, מישהו מתערב על ארבע מאות זוז שיצליח להרגיז את הלל בשאלות מטופשות בזמן שהלה מתקלח. כמו "מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות?". הלל, בבלי בעצמו, עטוף מגבת, עונה בסבלנות אין קץ, "בני, שאלה גדולה שאלת", סרקזם בן אלפיים, משובח כיין נושן, "מפני שאין להם חיות פקחות". הראשים סגלגלים – עקומים, מעוותים – בגלל לידה רשלנית. סגלגל, כמו החדר ההוא מעבר לים, שבו מחליטים אם לסגולה שלנו יש תוקף אובייקטיבי, או שמא היא עוד עיוות גיאומטרי – אמת שנמחצת בין אינטרסים. התלמוד רומז – המוחות שלנו יוצאים סגלגלים כשהם נסחטים דרך תעלות לידה פילוסופיות שגויות. החברה שלנו – תוצר פגום של חוסר פיקחות אתית.

ומה עם רבי עקיבא, הגיבור השני של החילוניות היהודית? אסון פדגוגי ומדיני. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה!", הוא מכריז. בן עזאי, החבר עם האופק, מתקן מייד: "'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול מזה". כי הוא כולל את כל האנושות, לא רק את החבר'ה שלך. ההיסטוריה הוכיחה שבן עזאי צדק. עשרים וארבעה אלף תלמידיו של עקיבא מתו כי "לא נהגו כבוד זה בזה".

איך מתו? שתי אפשרויות, שתיהן קטסטרופליות: האחת – אסכרה (דיפתריה), החנק האיטי והמייסר, הגרוע מכל 903 סוגי המיתה; השנייה – נטבחו בידי הרומאים. עקיבא היה הכוח הרוחני מאחורי מרד בר כוכבא (שהוכתר אצלו ל"מלך המשיח"), מרד שהסתיים בחורבן מוחלט, טבח, ומחיקת "יהודה" ממפת העולם לטובת "סוריה פלשתינה". דמיינו נשיא אוניברסיטה שכל מחזור הסטודנטים שלו מת, האוניברסיטה נחרבת, והוא זוכה בפרס ישראל לחינוך.

אלה עמודי התווך של המוסר החילוני־ישראלי – תרגיל עוקץ של משווק חייכן, וסיסמה חלולה מפי מנהיג שהפרויקט החינוכי שלו נגמר בקבר אחים.

ואז בן־גוריון מבצע פניית פרסה אורווליאנית. אחרי כל הניסוחים של הסגולה הייחודית של עם ישראל, הוא פתאום מכריז "נביאי ישראל… ראשונים שהורו תורת האחדות: אחדות הבריאה, אחדות המין האנושי". הניסיון להחזיק בו־זמנית ב-"אחדות המין האנושי" וב-"עם־סגולה" לקוח ישירות מ"חוות החיות" של אורוול – כל העמים שווים, אבל יש עם אחד ששווה יותר.

שאלת הארבע מאות זוז: מה עושים כשמתברר שמערכת ההפעלה האתית שלך נכתבה בידי סוכן מכירות ממולח וגורו כושל, והיא סגלגלה כמו ראש של בבלי? סגלגל. ס־גלגל (בניין ספעל, כמו "סנוור" מ"נור"). המילה עצמה היא רמז – גלגל: מעגל; מחזור; אופַן; משהו שתוחם ריק, ובכך כל חשיבותו. דומה לאפס, אבל "אפס" הוא המצאה מאוחרת – משאב שאזל. אבן עזרא כתב "גלגל" – לסימון ריק בעל פוטנציאל. והגלגל הוא גם גל ועוד גל – התאבכות גלים, אותה תופעה פיזיקלית שבה מפגש בין גלים יוצר תבנית חדשה, בונה או הורסת. היקום כולו סימפוניה של התאבכויות – לפעמים נולד ראש סגלגל, לפעמים חור שחור.

קהלת קבע ש"אין כל חדש תחת השמש", והוגי דעות מאז מהנהנים בייאוש מתגאה בעצמו. הלל ועקיבא הדביקו סטיקר "ואהבת" על גלגל האוגרים של ההיסטוריה, רק כדי שלא נרגיש מופקרים.

מה בין סגולה להפקר? התשובה בדודאים שראובן, בנה של לאה, מצא בשדה בימי קציר. חז"ל מהללים שלא גזל חיטים ושעורים, אלא לקח את הדודאים – שאין עליהם השגחה, שאינם שייכים לאיש. ומהם בכלל, אותם דודאים מסתוריים? אחת התשובות: "סיגלי". כך או כך, סגולת הדודאים היא בהפקרם – חופשיים מהשתייכות. פרדוקס: סגולה היא "דבר נחמד השמור להתפאר בו" (אבן עזרא). אז איך הפקר הופך לסגולה? מי מתפאר במופקר?

"אם אין אלוהים, הכול מותר", התריס דוסטויבסקי. אם העולם הוא הפקר, ללא בעלים, האין זה מייאש? במקור, "ייאוש" הוא ויתור על חפץ שאבד ("וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל"), ובהמשך – ויתור על תקווה. חפץ שנואשו ממנו הופך הפקר – מותר לכול. האם גם תקווה היא הפקר? ומה מפחיד כל כך בהפקרות? שבנות ציון תוכלנה ללכת בראש מורם, ולא יהיה מי שירחץ את "צואתן" בפצעים ובקרחות?

זו נקודת האפס של האתיקה המסורתית – ונקודת המוצא של אתיקה חילונית אמיתית, שלא נשענת על קלישאות ממוחזרות אלא על הבנה עובדתית: תפיסת עולם שעובדת, שמאפשרת לנו לעשות מה ששמאנים לא העזו לחלום עליו. ליקום יש כיוון – מהפשטות של המפץ הגדול אל מורכבות הולכת וגדלה. אין זו התפרקות כאוטית, אלא התהוות יצירתית; היקום כאוטודידקט – מלמד את עצמו דברים חדשים. כל הנראטיבים הפסימיים, מקהלת ועד דוסטויבסקי, פשוט טועים. העולם הוא לא גלגל אוגרים, אלא ספירלה מתרחבת של יצירה.

ומהו המעשה הכדאי בעולם כזה של הפקר יצירתי? הרס הוא משעמם. כל אידיוט יכול לשבור ולהרוג. כל מלחמה היא שידור חוזר של אותה קלטת שחוקה: מורכבות מתפרקת לעשן; צעקות; שממון. הרס הוא נגינת היקום בהילוך אחורי – קריסה אל האחידות הטוטליטרית של האנטרופיה. הבנאליות של הרוע היא בנאליות תרמודינמית. כל אקט של אכזריות הוא רדוקציוניסטי: עינוי מצמצם תודעה לכאב; רצח מצמצם רשת משמעויות לבשר מת. זה צפוי, עצל, וסגלגל במובן הגרוע ביותר – מעגל סגור. זו הדרך הבטוחה להתפרקות ומוות.

אבל יצירה? ללמד ילד לקרוא, לכתוב קוד, לבשל לחברים, לעשות אהבה – כל אלה רוכבים על גל המורכבות שיצא מהמפץ הגדול ומסרב להיעצר. ההשתתפות בתהליך זה היא לא רק "מוסרית", היא האינטרס האנוכי העליון. אתה הופך לחלק מהחזית היצירתית של היקום, לא נותר ברקע האנטרופי. והאפשרויות? בלתי מוגבלות.

מטאפורת הענבים הייתה כאן כל הזמן. סגולה – אשכול, כמו בסימן הניקוד: ענבים בודדים, דחוסים יחד; לא נבחרים למטרה אלוהית, אלא מכונסים לתסיסה, לטרנספורמציה. יין הוא ישות המורכבת מסך ענביה. אנחנו עם סגולי לא כי נבחרנו, אלא כי אנחנו דחוסים בצורה יוצאת דופן. המשקל הסגולי שלנו – התרבותי, האינטלקטואלי, הטראומטי – יכול להתפוצץ בהרס עצום, או לתסוס ביצירתיות שאין לה אח ורע. הבחירה פיזיקלית, לא תיאולוגית. והיא שלנו.

"אבל מה עם הצדק? מה עם 'לא נשכח ולא נסלח'?". ליקום לא אכפת מצדק, אכפת לו ממורכבות. התגובה היצירתית ביותר לאיום אינה נקמה, אלא מניעה מדויקת. מבצע הביפרים לא היה הרס לשם הרס, אלא שיבוש מדויק של הרס עתידי – התאבכות הורסת, גל המכֻוון לבטל גל אחר. זו הנדסת גלים, לא לוגיקה מעגלית של "עין תחת עין".

בכל רגע, כל אחד מאיתנו בוחר: להעצים מורכבות או להיכנע לאנטרופיה; ליצור תבניות חדשות או לקרוס לפרס – אותו שורש של פירוק ושל פרס ניחומים, למי שוויתר על יצירתיות.

זה מה שהלל היה יכול לומר, אלמלא היה עסוק בהונאת מתגיירים: "הוסף מורכבות ליקום. זו כל התורה כולה. והשאר – התהוות. לך צור". אבל היה קשה למכור אמירה כזאת לשלושת הלקוחות שלו, נכון? מוזרה מדי. סגולית מדי.

בינתיים, המשקל הסגולי של ירושלים מושך לכל הכיוונים. מעגלים רוצים להישאר מעגלים, אבל איפשהו, גלים חדשים נפגשים. היקום מלמד את עצמו דרכנו. המעט שאנחנו יכולים לעשות – להיות תלמידים מעניינים.