אנטומיה של תומכי רודנים – הספר זוכה פרס הנובל "גמד" של פאר לאגרקוויסט

פרס נובל לספרות לשנת 1951 הוענק לפר פאביאן לאגרקוויסט "על החיות האמנותית והעצמאות האמיתית של המחשבה שבה הוא שואף בשיריו למצוא תשובות לשאלות הנצחיות העומדות בפני האנושות".

להלן סקירה על אחד משלושת הספרים הידועים שעבורם זכה בפרס נובל (השניים האחרים הם "התליין" ו"בר אבא") – "הגמד", ספר שהוא ניתוח "מבפנים" בגוף ראשון של תומך רודנות מרושע ורצחני.

מבוא

ברשימה זאת אדון בדמות המספר וכיצד הוא מעוצב בספרו של פר לאגרקוויסט "הגמד" (1944), רומן היסטורי כתוב בגוף ראשון מנקודת המבט של גמד חצר רצחני ושטני שונא אדם שחי בתקופת הרנסאנס באיטליה.

בספר זה, שנחשב לאחת מיצירות הספרות הגדולות של המאה ה-20 בכל שפה, מובאת תמונה חיה של התקופה, וגם של דמות המספר, "הגמד", והאנשים שסביבו, ובראשם הנסיך שאותו מעריץ הגמד על אומץ ליבו, והאמן ברנרדו, יוצר רב תחומי (שמבוסס כנראה האמן האמיתי בהחלט ליאונרדו דה וינצ'י).

ישנה שאלה גדולה לגבי הספר – איזה מסר מנסה המחבר להעביר לנו, הקוראים, דרכו? זהו מסר לא פשוט לפיענוח, אבל בו זמנית לדעתי הוא ברור מאוד.

אסקור כיצד מוצג בספר, דרך עיני הגמד, העולם שסביבו, והדמויות שסביבו. אציג את הדרך שבה מוצגת תפיסת העולם המעוותת של הגמד על מה שטוב בעיניו – המלחמה, האלימות, הרצח – ומאידך מה שמתועב בעיניו, כמו היופי והאמנות.

התזה שלי היא כי הספר משקף את מוחו המעוות של אדם מרושע, ולכן הסופר מצפה שהקוראים יבינו שכל מה שהוא אומר הוא מעוות ושגוי לחלוטין, שכן הוא מייצג את הרשע האנושי ואת הנכלוליות האנושית.

פר לגרקוויסט וספריו הבולטים

תחילה סקירה כללית על מחבר "הגמד", הסופר השוודי פאר פאביאן לאגרקויסט (1891-1974), שהתפרסם גם כזוכה פרס נובל ב-1951. פרס זה כידוע ניתן בידי האקדמיה השוודית, וזאת הייתה אחת ההזדמנויות הנדירות שהאקדמיה הרשתה לעצמה העניק את פרס נובל לספרות לאחד מחבריה במקום לסופר מארץ זרה כלשהיא. דבר שמראה עד כמה היה לגרקויסט מוערך בארצו שוודיה, שבה הוא נחשב לגדול סופרי שוודיה במאה ה-20.

פרס הנובל לספרות ניתן לו על "כוחו האמנותי ועל העצמאות המושרשת עמוק ביצירותיו המתאמצות לתת תשובה על שאלות האנושות הנצחיות".

לעברית תורגמו שני רומנים שלו, אחד מהם, "הגמד", פעמיים, בפעם הראשונה מהתרגום לאנגלית, ובפעם השניה ישירות משוודית, ועוד שני סיפורים קצרים שלו. לא תורגמו למשל רומן שלו שעוסק בהיסטוריה היהודית, על המלך הורדוס, וספרים שונים שכתב שעוסקים בדמות של היהודי הנודד הנצחי אחשוורוש.

לגרקויסט הוא צאצא למשפחת איכרים, אביו עבד בשרות הרכבות בעיר קטנה וקשה בדרום שוודיה, ונאבק על קיום משפחתו. אך על פי תיאוריו האוטוביוגרפיים של לגרקויסט  הייתה בבית ילדותו אווירה הרמונית, חדורה אדיקות נוצרית עמוקה. בביתו זה חי הסופר לעתיד חיי חולם חסר מנוחה, רדוף מחשבות על המוות. אך כשהתבגר החל להשתחרר ממורשתו הנוצרית האדוקה.

בעת שהותו בעיר האמנויות פריז החל לתעב את מה שראה כ"ניוון" של הספרות המודרנית לעומת החיות הפרימיטיבית של האמנות אצל אמנים כמו פיקאסו, והתקרב אל זרמים אנטי ריאליסטיים כמו האקספרסיוניזם והקוביזם. מאז ניסה להעביר אותה חיות ביטוי לשטח הספרות. ב-1913 פירסם מעין מניפסט ספרותי "אמנות המילה ואמנות התיאור" שבו קרא למשוררים להתעלות מעל למציאות הגשמית אל מרומיו של סימבוליזם שבכוחו להביע "רעיונות ורגשות פשוטים באשר לכוחות הנצחיים של החיים".

אך אז התרחשה מלחמת העולם הראשונה, וזוועות המלחמה הטביעו את עצמן על יצירתו.

יצירתו הוגדרה בידי המבקרים כ"קריאת יאוש בגלל החיה שבאדם" שבשנות כתיבתו הראשונות היה עסוק בהשמדה עצמית בזמן מלחמת העולם הראשונה. באותה התקופה הוא החל להתעניין בתיאטרון. מחזהו הראשון "האדם האחרון" (1917) היה חיזיון אפוקליפטי על השמדת חיי אנוש על כדור הארץ.

כעבור שנה, ב-1918, פירסם לגרקויסט שלושה מערכונים בשם "רגע קשה", שבהם הוא מנסה לתאר את ההזיות והחזיונות בשעת המוות של אדם. במבוא שצירף קבע המחזאי הצעיר שמחזאי בן זמננו רשאי וצריך להתעלם מהמחזאות הריאליסטית של איבסן.

אך  לעומת זאת לגבי לאגרקוויסט יש לקחת בחשבון את השראת המחזות הסמליים של המחזאי השוודי בן ארצו סטרינדברג שהשפיעו עליו עמוקות.

האיש שפתח בגישה פסימית עמוקה לגבי החיים החל להיות מושפע יותר ויותר מנסיעות שערך בצרפת ואיטליה, ואלה הביאו לשינוי בחשיבתו וגישה חיובית יותר לחיים. בכל כתביו יש חיפוש אחר תורת חיים חדשה. הוא שימש מעיין חוליית קשר בין עולם הספרות של שבדיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה לבין עולם הספרות העולמי שצמח בשנות העשרים והשלושים, וכמתווך חשוב למודרניזם האירופי בספרות השבדית, ובכך פתח לבאים אחריו פתח לדרכי יצירה חדשות.

הוא הצטיין כמחזאי, כמשורר, וכמספר, ובמהלך השנים פירסם למעלה משלושים וחמישה ספרים והוכר כסופר השוודי החשוב ביותר לאחר מלחמת העולם הראשונה. כמי שפתח פרק חדש בספרות השוודית, וכיורשו של סטרינדברג, ונחשב למחזאי השוודי החשוב ביותר, והיו שאמרו החשוב היחיד, בדורו.

ב-1924 פירסם לאגרקוויסט את קובץ הסיפורים Onda sagor, "סיפורים מרושעים". הסיפור המפורסם מקובץ זה, שתורגם לשפות רבות וגם לעברית, הוא "המעלית שירדה לגיהנום", שפורסם בעברית באנתולוגיה "סיפורים סקנדינביים בני זמננו" – מבחר סיפורים בעריכת ותרגום איתמר אבן-זהר, שיצא לאור בהוצאת עם הספר בשנת 1965. הסיפור מתאר זוג אוהבים במעלית שיורדת ויורדת אל הגיהנום שם הם נתקלים בשטן המקבל את פניהם וביושבי הגיהנום שמנסים לתת להם להרגיש כמו בבית ללא הצלחה. סיפור מרשים ביותר.

סיפור קצר נוסף של לגרקוויסט שתורגם לעברית הוא "תת קרקע",שתורגם בידי עזרא זוסמן שפורסם בכתב העת "מולד" בשנת תשי"ב 1952 , ובקובץ הסיפורים "מבחר הסיפור הסקנדינבי" בעריכת דוד שחר ובהוצאת הדר, 1955. סיפור שמתאר את המפגש של הסופר עם אדם זקן ובודד שירכיו שבורות, והוא נאלץ להסתובב בזחילה בכל מקום.

המשורר שלא האמין שאפשר למצוא משמעות לחיים, מצא מחדש משמעות כשהגיב לזוועות המשטר הנאצי, ונאבק באמצעות עטו ברשע. ביצירותיו מתקופה זאת עסק במאבק למען הצדק וההומניות כנגד כוחות הרשע. המתח בין ראיית הרשע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, לבין ההתנגדות החריפה לרשע שבאידיאולוגיות ברבריות מודרניות כמו נאציזם וקומוניזם, תופס מקום נכבד ביצירתו.

הוא היה מראשוני הסופרים באירופה מחוץ לגרמניה, שעמדו על סכנת הנאציזם לעולם.

לגרקוויסט התפרסם בעולם הודות למחזהו "התליין" (1933), סאטירה שנכתבה כרומן, ולאחר שנה, ב-1934, הומחזה. הסיפור מציג תליין בשתי תקופות זמן: בימי הביניים, כשתליין מצטרף לחבורת אנשים במסבאה ומשוחח עימם על עבודתו; ובזמנים העכשוויים דאז, של שנות השלושים, בעידן הרודנויות, כשהתליין שוב מצטרף לשיחה אל חבורת אנשים. הסיפור מראה שאין הבדל בין האכזריות של התליין בשתי התקופות. המחזה הציג את הנאציזם במלוא אימת, והוקיע את כוחה השטני של הרודנות.

הספר עורר תגובות עויינות רבות ממבקרים שוודים, ונשרף בידי הנאצים בגרמניה שזיהו אותו כמתקפה כנגדם. בדיעבד הספר והמחזה התגלו כנבואיים, והנבואות השחורות ביותר ביצירה התגשמו.

כתוצאה מספר זה שמו של לגרקויסט היה ברשימת המועמדים להוצאה להורג של בידי הנאצים במקרה והיו כובשים את שוודיה. בסופו של דבר הנאצים לא פלשו לשוודיה – למזלו של לגרקויסט.

בכל מקרה בתקופת המלחמה הוא נודע כאנטי-נאצי מושבע.

לאחר פרסום "הגמד" התפרסם עוד יותר בזכות ספרו "בר אבא" (1950), שתורגם גם הוא לעברית (עברית דן סואן, תל-אביב,כרמי את נאור, 1953), שתיאר את חייו של השודד שישוע הנוצרי מת במקומו על הצלב. הספר זכה להצלחה רבה, ונחשב לסיבה העיקרית לזכייתו של המחבר בפרס נובל ב-1951, שנה לאחר מכן, יחד עם "הגמד", ואף הוסרט לא פחות משלוש פעמים (!). הספר מתאר את ניסיונותיו חסרי התוחלת של בר אבא להבין את תורתו של האיש שתפס את מקומו על הצלב ושהוא נשאר בחיים במקומו. דהיינו להבין את מהות הטוב, את תורת האהבה של ישו שמת במקומו, או להאמין בה, אך הוא אינו מצליח. זהו סיפור על בדידות האדם שחי בזמנים ש"האלים כבר לא היו וישוע עוד לא חזר".

קיראו את נאום ההסבר מדוע זכה לאגרקוויסט בפרס נובל כאן.

צפו במקדימון הגירסה הקולנועית הידועה ביותר של הסרט שהוקרן גם בישראל:

רומן מפורסם נוסף של לאגרקוויסט, שלא תורגם לעברית, הוא "הסיבילה" (1956), על חייה של חוזה ביוון הקדומה שפוגשת את אחשוורוש, היהודי הנצחי הנודד לאחר שלעג לישוע הנוצרי בדרך לצליבתו.

אחשוורוש היהודי הנצחי, שהוא דמות שונה ממלך פרס בשם הזה ב"מגילת אסתר", יהיה דמות ביצירות נוספות של לגרקוויסט בשנים הבאות.

הסופרת והמסאית הישראלית המפורסמת שולמית הראבן כתבה שבעיניה לגרקוויסט הוא אולי גדול הסופרים בעולם. סופר שכתב ספרים רזים מאוד, בפרוזה אצילית מאוד, בניגוד למקובל. היא כתבה שאין כמעט בעיה אסתטית בתחום הכתיבה והספרות שאותה לא הצליח לגרקוויסט לפתור.

היא ראתה בשורה שבה פתח את הספר "הסיבילה" כמופלאה ביותר בספרות: "בבית קטן, על מדרון הר שמעל דלפי, חיה אישה זקנה עם בנה חסר-הדעת".

"כך", קובעת הראבן, "מתחילות האגדות הגדולות באמת" (שולמית הראבן, "כל ההתחלות" הופיע במקור ב"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה תשנ"א בקובץ המסות "עיוורים בעזה :ספרות ,מדיניות ,חברה" הוצאת זמורה -ביתן,1991).

הדמות של היהודי הנצחי אחשוורוש ביחד עם עוזרו טוביאס (טוביה) חוזרים בספרים "מותו של אחשוורוש" (1960), "צליין בים" (1962), ו"ארץ הקודש" (1964).

הרומן האחרון שכתב לאגרקוויסט, "הורדוס ומרים" מ-1967, עסק בהיסטוריה היהודית בימי בית שני, ותיאר את רומן האהבה הטראגי בין המלך היהודי האכזר הורדוס ואישתו מרים.

לגרקוויסט דן ביצירותיו על האמת היחסית בטוב וברע, והגיע למסקנה שאכן יש טוב ויש רע. הוא נתן ביטוי עז לרגשות בעולם בלי דת האחוז חרדה לכבודו של האדם.

אך יצירתו המפורסמת באמת היא הרומן ההיסטורי הסמלי "גמד" שעלילתו מתרחשת בתקופת הרנסנאס.

עלילת "הגמד"

"הגמד" תורגם לעברית פעמיים. פעם אחת בידי יוסף לוז, הלא הוא המשורר יונתן רטוש, ופעם שנייה בידי בשמת אבן זהר. אני אתייחס כאן רק לתרגום השני.

"הגמד" (1944), שכנראה לא במקרה פורסם בימים האפלים ביותר של מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה שוודיה לא הייתה ממש חלק מהלחימה אבל בהחלט חוותה אותה בצורות שונות, הוא רומן אליגורי המציג את אירועי הרנסנאס כביכול מיומנו הפרטי של גמד בחצרו של אחד נסיכי הרנסנאס ששמו אינו נמסר. זה יכול להיות למשל הנסיך של העיר מילאנו לודוביקו ספורצה, שאותו שירת ליאונרדו דה וינצ'י במשך שנים.

המבקרים העלו על נס את חדירתו של לאגרקויסט לתכונותיו השליליות של האדם, והשוו אותו ליונתן סוויפט מחבר "מסעות גוליבר". הספר נחשב היום לאחד ממיטב הרומנים של הספרות השוודית בכל הזמנים.

הוא מהווה ניתוח מעמיק של רשעות הרסנית, ויש לראות בו ביקורת סמויה על מה שראה הסופר בזמנו, בשנות ה-40, ימי שיא מלחמת העולם השנייה, כאשר הרשע האנושי הנחשף במלוא עוצמתו.

הגמד,עטיפת התרגום הראשון לעברית.

על פני השטח זהו רומן היסטורי, שיש רבים כמוהו, המתרחש בחצר נסיך רנסאנסי איטלקי בעיר איטלקית דמוית פירנצה, שבה הנסיך פועל לפי העצות של יועצו המבוסס על מקיאוולי, הציניקן הפוליטי שקבע שעבור השליט כל האמצעים כשרים כדי לשלוט, וכי אסור לו להיות מוסרי אבל הוא חייב להיראות מוסרי.

גיבור הספר ומספר הסיפור הוא הגמד של הנסיך, המשמש כמעין ליצן חצר (לאחר שחנק את הגמד הקודם ששימש בתפקיד זה), והוא מבוזה בידי כל. הוא מספר שאימו השליכה אותו מעליה ברגע היוולדו בתיעוב גדול.

הגמד מצידו מנווט את המתרחש על ידי שורה של מניפולציות מרושעות, והוא אכול תאוות רצח והרס כלפי כל הסובב אותו, כפי שאנו לומדים בווידויו מלאי הציניות והסרקאזם.

הגמד מספר על מעשי אהבה ובגידה המתרחשים בסביבתו הקרובה, שהוא בוחש בהם ומגביר את חריפותם. הוא אינו מסוגל ליצור קשר חיובי עם אנשים אחרים, אך הוא בהחלט מסוגל לעורר בהם ולהגביר בהם רגשות שליליים שכבר קיימים בהם, ושהוא קולט אותם היטב ככל יכולתו. עד שבסופו של דבר הוא נוסך רעל במשתה שהנסיך עורך לאויביו שעימם השלים, ובכך נפתחת שוב המלחמה הנוראית, והכל חוזר וטובע בשטף דמים ובמלחמה חדשה ואכזרית יותר מקודמתה.

כך תאוות הרצח האינסופית של הגמד שונא האנושות באה על סיפוקה.

גם לאחר שהגמד נתפס לבסוף במעשיו הרצחניים הוא יושב ומחכה במרתף לתליין החצר, שמענה אותו כדי שיחשוף את מעשיה של הנסיכה, שמתה בסיגופים קשים, גם בהשפעתו הפסיכולוגית המזיקה של הגמד, ולאחר מותה נערצת בידי העם כקדושה. למרות העינויים הקשים שהוא חווה בידי תליין החצר הגמד מסרב לחשוף דבר על מעשיה של הנסיכה למרות ששנא אותה בחייה. ניתן לטעון שזהו המעשה הטוב היחיד שהוא עושה במהלך הספר.

בעמודים האחרונים הגמד מחכה בכלאו לרגע שבו אדונו האהוב, הנסיך, יזדקק שוב לו ולמעשיו. דבר שהוא יודע שהוא בלתי נמנע בהכירו את אדונו.

הגמד מייצג אם כך את הרשע האנושי הטמון בנו ועלול לפרוץ בכל רגע, אם כי אצלו לכאורה בצורה מזוקקת וטהורה.

פרשנות "הגמד"

הגמד מספר את הסיפור, אולם אנו הקוראים מבינים בהדרגה מהדרך שבה מציג הגמד את העלילה ואת הדמויות שהגמד מייצג את שלילת החיים ולמעשה את הרשע כולו, וכי הוא מסוגל לשמוח רק במלחמה או במוות.

הנסיכות מתוארכת בשתי תקופות – בשלום ובמלחמה.

עד פרוץ המלחמה מתרכז הגמד בסיפורי אהבה ובגידה, וכאן מגלה הגמד את השקפת עולמו,את תיעובו לכל אלה, ואת תאוותו לרצח – הרגש האחד הממלאו התרגשות והנאה.

תאווה הרצח מקבלת משמעות מעשית ביותר בתקופה השנייה, תקופת המלחמה, הממלאת אותו שימחה שאין לה גבול. הגמד אינו שונא את האויב בלבד, הוא מתעב ילדים ובעלי חיים, הוא מתעב את האהבה, ונתעבת במיוחד בעיניו התאהבותם של אנשים צעירים בנוסח רומיאו ויוליה. הוא שונא את ברנרדו, היוצר הגדול, ואת מעשי האמנות והמדע שלו. בעיניו אהבותיה של הנסיכה תיאודורה, שהנסיך בעלה איבד בה עניין זה מכבר, מתוארות כגחמות של התפקרות זנותית. הגמד, בכוח המניפולציות שלו, דואג שהיא תיענש עליהם בחומרה.

האחד שהוא אידיאל עבורו, אשר אותו הוא מחקה בלבושו ובהילוכו, ואליו הוא מבקש להידמות באומץ ליבו בקרב, הוא הנסיך לאונה: "שהוא אדם גדול ואדיר, אדם בעל תוכניות גדולות, היודע  גם להוציא אותן לפועל. הוא איש המעשה, אף על פי שבעת ובעונה אחת הריהו אדם משכיל מאוד, המוצא לעצמו זמן לכל דבר…את פעולותיו האמיתיות הוא מסתיר על ידי כך שהוא מדבר על משהו אחר".

אולם לגילויי ההגות והאסתטיקה של הנסיך הוא רוחש בוז עמוק. "הוא מאוד מזוייף", קובע הגמד על הנסיך, אחוז רגשי נחיתות ושנאה לבני האדם, שהוא אינו רואה אותם כבני מינו. גדוש בתיעוב ושנאה משקיף הגמד על כל דבר אנושי. הוא מתמלא רוח חיים רק כשהמלחמה פורצת, ותאוות הדם שלו עומדת לבוא על סיפוקה. רב אושרו בימי המלחמה: "עכשיו שוב חיים אנחנו אחרי תקופת המחנק הזאת בה לא נתרחש דבר ובעל כורחנו הסתפקנו במלאנו אותה קשקוש שאין לו סוף. טוב שניתנו לבריות עניינים אחרים לענות בהם".

מאידך הגמד מתעב את האהבה, את הרחמים, את שירת הציפורים, האמנות והמדע. הוא שונא את האמן ברנרדו, המייצג את כל אלו, שכן הוא מבין היטב שהוא שונה משאר אנשי הנסיכות הרגילים. הוא מבין שהאמן עולה על כל שאר אנשי החצר שלהם הוא בז, ולו הוא אינו יכול לבוז ולכן שונא אותו ומפחד ממנו.

לפי פרשנותי האמן והמדען הרב תחומי ברנדו מייצג את ליאונרדו דה וינצ'י, אמן הרנסאנס המפורסם. אותו מתאר לגרקוויסט בצורה מעמיקה ביותר, והוא הדמות המרשימה ביותר בספר מלבד הגמד עצמו, המספר.

מאסטרו ברנרדו מגלה את הגמד בדרכים שונות, מכיר היטב את הרשע שבתוכו, את הטבע האנושי על גילוייו הגופניים והמטפיזיים, והוא חוקר אותם עד תום באדישות מדעית. הוא משתמש בכוחות הרע, הרקב, והכיליון, כחומרי גלם ליצירותיו. הוא רושם יצורים מפחידים ומפלצתיים, שמפחידים אפילו את הגמד שצופה בהן במסתרים כדי להבין מיהו האיש שאותו אינו מבין. האמן הגדול הוא היחיד שאינו ירא מפניו, אלא אונס אותו להצטייר בעירום, ומלמד אותו כי "אף אחד אינו שייך לעצמו".

ברנרדו מנצנץ ברומן כמגדלור מרוחק ואדיש, בזמן ששאר בני האדם הקטנים בחצר נחרבים בסיועו הפעיל של הרוע הגמור של הגמד.

הנסיכה תיאודורה מייצגת כנראה את ג'וקונדה, הדמות שאותה צייר ליאונרדו בציורו המפורסם המונה ליזה.

באופן כללי בספר מתוארים אירועים רבים המבוססים על מה שהתרחש בתקופת הרנסאנס כמו מאבקים בין ערים על הבכורה. אך בסופו של דבר אין כוונתו של לאגרקוויסט ליצור רומן היסטורי מפורט על העבר של תקופת הרנסאנס. "הגמד" הוא משל על הנפש האנושית. נפשו של הגמד ונפשם של הדמויות שסביבו.

הספר כתוב בצורה כפולה. הוא מציג את נקודת הראיה של הגמד, שהקורא מבין בהדרגה שהיא מעוותת לחלוטין, וכופה על הקורא קריאה ביקורתית – להבין שאין כאן מספר אובייקטיבי "כל יודע", אלא טיפוס אלים ורצחני שיש להיזהר מאוד מכל מה שהוא אומר, מבין, ומסיק לגבי המתרחש סביבו. כך למשל הגמד מציג את הנסיכה תיאודורה, בת זוגו של הנסיך, בעלת החיוך המרוחק משהו כמו זה של מונה ליזה בתמונה של ליאונרדו, כ"זונה". לאמיתו של דבר היא אישה מורכבת בעלת שנאות ואהבות, שהתיאור הפשטני של הגמד שלה, כך מתברר לקורא, הוא מעוות לחלוטין.

הגמד, מספר הסיפור, פונה לקורא באופן אינטימי, חושפני, וגלוי לב, מתוך אמונה ברורה ושלמה בהשקפת עולמו ובצדקתו. הגמד נותן תמונה מורכבת, אם גם מעוותת, של הרנסאנס. אנחנו חיים בעידן מאוחר יותר, ליבראלי יותר, ולכאורה שופטים את העידן ההוא לאור מסורת הומנית יותר, שלאחר הסוציאליזם ומדינת הרווחה שכבר היו קיימים מסוף המאה ה-19. אבל בו בזמן דבריו של הגמד נשפטים גם על רקע מלחמות העולם שזיעזעו את אירופה המוסרית והבוטחת בעצמה של המאה העשרים. האם באמת הקורא ועולמו עדיפים מבחינה מוסרית על הגמד והעולם הלא מוסרי האכזרי שהוא מציג? זו שאלה שאותה הקורא צריך לשאול את עצמו. אין ספק שאירועי המאה העשרים, שבמהלכה נכתב הספר במציאות, רק מעניקים זווית מקברית ואירונית יותר לתיאורי המלחמה ולתאוות המלחמה וההרס של הגמד.

הגמד, כשהוא מדבר על ברנארדו בהקשר למחקריו ותצפיותיו, שפתו עשירה במינוחי מחקר. הוא מתאר פרטים ופרטי פרטים בצורה דקדקנית. כאשר הוא מתאר את אירועי הצבא הופכת הלשון שלו להיות ביורוקראטית ומסורבלת, ומעוטרת במינוח צבאי.

עם זאת לשונו תמיד מדויקת. הוא משקיע מאמץ גדול בתיאורים מאוד מדוקדקים ומפורטים עד אחרון הפרטים, כדי להעניק תמונה חיה ככל האפשר של המתרחש. ראיה כזאת מנומקת בכך שהגמד רואה את עצמו כנפרד מהמין האנושי "הרגיל". לכן הוא גם שונא אותו, וגם מתאר אותו בפרטי פרטים, משל היה צופה במין של חיות, שהוא בוחן אותו בצורה קלינית, בדרך להשמדתו הצפויה. במידה מסויימת משל היה ברנרדו המדען.

כשהוא מתאר את הדמויות הוא תמיד מתאר אותן כמי שסובל מבחילה או תיעוב קשה כלפיהם, או במקרה הספציפי הבודד של ברנרדו האמן כאחוז מאימה ממנו.

התמונה הקשה והמעוותת של המציאות, המשקפת את הגמד ועולמו, נוצרת לא מעט בזכות הביטויים הקשים, והמשפטים המסורבלים. לאגרקוויסט משתדל לזעזע את קוראיו, לצרום את אוזניהם, להעלות בדמיונם תמונות מחרידות שהקורא מעדיף שלא לראות. להכריח את הקורא לצפות במראה המעוותת, שבה משתקפים לא רק הגמד המספר בלבד, אלא גם הקורא ועולמו. המסע מקיצוניות לקיצוניות, מיבושת להתלהבות, מאכזריות לגועל, הוא הספר, הוא הגמד.

מכאן, שהגמד הוא סמל לכוחות ההרס והאובדן הפועלים באנושות לאורך כל ההיסטוריה, לא רק בתקופת הרנסאנס אלא גם בזמננו. הוא מייצג את הרשע המוחלט, אפילו יותר מיאגו, הגיבור הנבל באותלו, או ריצ'ארד השלישי, של שיקספיר. הגמד מעורר בנו רק גועל ושינאה, וזה אולי פגם בעומקו האמנותי של הספר, שהגיבור שלו הוא שלילי באופן  כה מוחלט, שהרי במציאות בני האדם אינם שחורים או לבנים – אלא אפורים.

דמות המספר בספר "הגמד" לפי חנה הרציג

לסיום אדון בדרך בה מוצגת דמותו של המספר, הגמד, על פי התיאוריה של חנה הרציג בספרה "העולם בסיפורת: חיקוי מציאות או ארגון אמנותי?".

חנה הרציג מסבירה בספרה שישנם ביצירות ספרות כמה סוגי מספרים. הקול המוסר לנו את היצירה הוא קולו של המספר, וככל שמספר זה קרוב יותר ליוצר הוא מבטא במישרין את שיקוליו ומדבר בשמו. אבל לעיתים ההיפך הוא הנכון. ביצירות מתוחכמות במיוחד המספר אינו מבטא כלל את היוצר, אלא מבטא רעיונות שהיוצר למעשה מזהיר את הקוראים בפניהם, אך בדרך ספרותית מתוחכמת.

כך למשל המספר "הכל יודע", שאינו דמות בעולם הסיפור, ויודע ומתאר את כל מה שמתרחש, והוא מעין נציג אובייקטיבי ומוסמך של הכותב עצמו, שיודע כל מה שיש לדעת על העולם הדמיוני שהוא מתאר. המספר הכל-יודע מוסר לקוראים מידע שהדמויות עצמן אינן יודעות אותו – עליהן, על סביבתן, ועל עולמן.

אבל יש גם סוגי מספרים אחרים.

יש את המספר שהוא דמות בתוך הסיפור, שמה שמסופר מועבר כחלק מתודעתו בסיפור לכאורה אובייקטיבי אבל שאינו כזה. הקורא מודע לכך שמה שהוא מקבל בתיאור העולם הוא מוגבל, כפי שמוגבלת תודעתה של הדמות שעומדת במרכז הסיפור והכל מועבר דרכה.

עם זאת כאן אין המדובר במספר של ממש, שמנסה להציג לפנינו את המתרחש, אלא יותר בדמות שאנו קולטים את המתרחש דרכה, אך ללא מאמץ מיוחד של הצגת העולם מצידה כפי שהיא מבינה אותו. זוהי דמות המתווכת מידע, אך היא אינה מספרת במודע. היא אינה "משקרת" לקורא, והוא אינו צריך להתייחס בחשדנות לכל מה שהיא אומרת.

סוג שלישי של דמות הוא המספר כדמות שמעבירה לנו בצורה מודעת ומתוחכמת את סיפור העלילה – כמו הגמד בספר הנקרא על שמו.

במקרה הזה מטרתה המודעת של הדמות היא לשכנע את הקוראים בצדקתה ובצדקת הבנתה את המציאות הסובבת אותה. אולם אלו אינן כלל ובהכרח הנמקותיו האמנותיות של המספר, שמסווה את עצמו לחלוטין באמצעות הצבתו של מספר מעולם הבדיון. כך אנו מוצאים עצמנו לא לפני מספר אחד, אלא לפני שניים, שמטרותיהם שונות לחלוטין ואף מנוגדות, וזהו תפקידו של הקורא המתוחכם לחדור מבעד המסווה של המספר הבדיוני אל מטרותיו וכוונותיו של המספר האמיתי – הכותב [15].

במקרה של "הגמד" המדובר במספר בעולם הבדיוני שמטרותיו וכוונותיו הן שונות מאלו של הכותב האמיתי לאגרקוויסט.

הוא מעלה תפיסות ודעות שברור לנו שאינן יכולות להיות אלו של הכותב. ואנו אביא רק מבחר מוגבל ומצומצם שלהן.

כך למשל הגמד מגדיר את גזע הגמדים כגזע שונה מזה של המין האנושי ועתיק יותר. הוא כותב: "שמעתי אומרים שאנו הגמדים מוצאנו מגזע שהוא עתיק יותר מזה המאכלס עתה את העולם, ולכן אנו זקנים כבר בהיוולדנו". הדעות האלו על כך שהמין האנושי מורכב למעשה משני גזעים או מינים, הגמדים וכל השאר, אינן דעותיו של המחבר, שמן הסתם ידע שהגמדים הם בני אדם כמו כל אחד אחר, אלא של הדמות שבסיפור שרואה בהם גזע נפרד לחלוטין שכן הוא עצמו רואה את עצמו כנפרד משאר המין האנושי.

משום כך הגמד בסיפור מסתכל כמו מבחוץ על מעשיהן של שאר הדמויות בסיפור, שהוא מרגיש עצמו מנותק מהם לגמרי משל היה חייזר בן גזע אחר, וצופה בהן בלגלוג, בזלזול, ובסלידה עמוקה שרק הולכת ומתעצמת במהלך הסיפור. ואת הסלידה העמוקה הזאת הוא מעביר לקורא באמצעים שונים [18].

כך למשל הוא אומר בגילוי לב על הנסיכה תאודורה: "אני שונא אותה, אני רוצה לראות אותה מתה, רוצה לראות אותה נשרפת באש הגיהנום…אני שונא את דרך חייה המופקרת". אין להניח שהשנאה הזאת משותפת גם למחבר לאגרקוויסט.

הגמד אינו מכחיש כלל את שנאתו הבולטת לדמויות, אבל הוא גם רוצה להראות לקוראים למה הוא צודק, ומתאר את מעשיהם המזוויעים בעיניו שהופכים אותם ראויים לשנאתו. הוא שונא את כולם, וגם את האדם היחיד שהוא מעריץ, הנסיך, הוא רואה כדמות לא מושלמת מזויפת, מאחר שגם הוא אינו עוסק רק בדברים ראויים בעיני הגמד, הלחימה, אלא עוסק גם במדע ובאמנות ביחד עם ברנרדו, דברים שאותם הגמד מתעב.

הספר מלא בהערותיו של הגמד על המין האנושי, הבזוי בעיניו, למשל: "שמתי לב שלפעמים אני מעורר חרדה בקרב בני האדם, אבל מה שמפחיד את האנשים באמת הוא הם עצמם. הם חושבים שאני הוא המבהיל אותם, אבל זה הגמד שבתוכם, היצור דמוי האדם עם פני הקוף שלו, שמבהיל אותם, שזוקר את ראשו מתוך עמקי נשמתם. הם נפחדים כי הם לא מודעים לכך שיצור אחר מתקיים בקרבם…".

בהערה עמוקה זאת נראה שלשם שינוי לאו דווקא הגמד הוא שמדבר אלא הסופר, שמעיר הערה משלו בשם הגמד. הערה שבה יש פרספקטיבה עמוקה יותר מהפרספקטיבה המוגבלת שאותה מציע בדרך כלל הגמד, שהיא פשוט של שנאה ובוז כלפי רוב בני האדם.  

סיכום

הגמד רואה את עצמו כמי שמבין היטב את המין האנושי שהוא אינו חלק ממנו, ומעיר הערות שונות שכמו מסבירות את הדת ואת האהבה. אבל ככל שמתקדם הסיפור הקורא  המתוחכם מבין שהוא בעצם אינו מבין שום דבר, וגם אינו יכול להבין כתוצאה מהמוגבלויות שלו. המסרים שאותם מעביר הגמד לקוראים אינם מסרים שיש טעם לקבל אותם. אם כבר יש לקבל רק מסרים הפוכים בהחלט.

כך, בצורה מתוחכמת, מעביר המחבר לאגרקוויסט מסר אדיר עוצמה לגבי מלחמה שהגמד כל כך אוהב. הוא מעביר לנו מסר שאם אדם כל כך מושחת ורע אוהב את המלחמה, הרי שהמלחמה היא דבר רע שיש להימנע ממנו ככל האפשר.

בסיום הספר הקורא מבין שכל דבר שהגמד תומך בו הוא רע, וכל דבר שהוא שונא ומתעב הרי הוא צריך להיות טוב. אבל מאחר שלאגרקוויסט הוא סופר גדול כל זה מוצג בצורה מורכבת ומתוחכמת. כך גם, למרות הרשעות של הגמד, פה ושם אנו מבינים שגם בו יש טוב כלשהו, וזה יוצא החוצה כאשר הוא מסרב, למרות העינויים הקשים שהוא עובר, לחשוף שום דבר שלילי על האישה שאותה הוא מתעב, הנסיכה תיאודורה.

ניתן לראות ב"גמד" רומן היסטורי על הרנסאנס, אבל באותה המידה אפשר לראות בו אלגוריה על הרשע המוחלט בדמותו של הגמד. זה רק שונא ומתעב ומוליך את הדמויות האחרות לחורבנן, אבל חורבן זה הוא גם חורבנו שלו, כמי שאינו מסוגל לדעת וגם לא להבין את האהבה שעומדת במרכז ישותן של דמויות אלו. לכן הרשע המוחלט שלו הוא אטום ומוגבל מעצם מהותו. זהו לדעתי המסר האמיתי שאותו מעביר לגרקויסט ביצירה אל הקוראים.

ביבליוגרפיה

"הגמד" תורגם לעברית פעמיים.

בתרגום יוסף לוז, הוא יונתן רטוש, בהוצאת מ.ניומן 1958

ובתרגום בשמת אבן זוהר, בהוצאת זמורה-ביתן, תשנ"ה 1995

לעברית תורגם מיצירותיו של לגרקוויסט גם "בר-אבא: רומן היסטורי", עברית דן סואן, כרמי את נאור, 1953

קראו על לגרקוויסט גם אצל:

גור, בתיה, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו – הגמד מאת פאר לגרקוויסט מבלי דלג על דף", מבחר מסות ומאמרים, ירושלים, כתר, 2008.ע' 98-103.

פוירשטין, אמיל, "חתני פרס נובל לספרות 1912-1993", תל אביב, י' שרברק, תשכ"א.

Sjoberg, Leif    Par Lagerkvist /    New York :   Columbia University Press,   1976

 Spector, , Robert Donald    Pär Lagerkvist /    New York :   Twayne,   c1973

Reading Journal: The Dwarf, by Pär Lagerkvist | Nick Arvin September 22, 2012 

Spencer, Mark The Dark Side of the Renaissance: Pär Lagerkvist's "The Dwarf."PUB. DATE September 2008  South Carolina Review;Fall2008, Vol. 41 Issue 1, p134

Vázquez Nitya Morales "Unreliable Narration through Representations of the Grotesque in Lagerkvist's The Dwarf"  CLCWeb: Comparative Literature and Culture Purdue University Press ©Purdue University Volume 9 (2007) Issue 4

בשמת אבן זהר אחרית דבר "הגמד".

האזינו לדיון על הגמד: