החיוך של לאונרדו דה וינצ’י   

מאת אלי אשד   

הופיע ב”דיוקן –מקור ראשון מספר 698 24.12.2010   

האדם הויטראוביאני .ויקיפדיה

האדם הויטרוביאני -לאונרדו דה וינצ’י בדיוקן עצמי   

בקברו בטירה שבצרפת, לאונרדו דה-וינצ’י בוודאי משקיף בשביעות רצון על המיתוס שתפח סביבו ועל העיסוק האובססיבי בחידותיו. אבל החיוך הזחוח שלו עשוי להימחק בכל רגע, אם תאושר בקשתם של מעריציו לשלוף משם את עצמותיו רק כדי לפתור עוד אחת מהתעלומות שהותיר.   

אגדה ידועה טוענת כי תלמיד של לאונרדו ניסה את אחת המכונות המעופפות. זו לא פעלה כראוי, ובהתרסקות נשברה רגלו של המפעיל. ייתכן שלא הייתה זאת אגדה, אלא אירוע שקרה במציאות. באחד מיומניו של לאונרדו מופיע המשפט החידתי: “הציפור הגדולה תצא לטיסה הראשונה שלה מהר הצ’צ’רו הגדול, וכל העולם יצפה בתדהמה”   

לאונרדו עצמו השתמש ביומניו ב’כתב ראי’, ויש הטוענים שהייתה זאת דרכו להצפין רעיונות מסוכנים. לשיטתם, על ידי ‘היפוך’ של תמונות ניתן לראות את סמל הגביע הקדוש בתמונת המונה ליזה, ואישה מחזיקה ילד ב’סעודה האחרונה’. אלו מוכיחים כי בציורים יש מסרים שלא תאמו את הנצרות האורתודוכסית   

סילבאנו וינצ’נטי, איש הוועדה הלאומית האיטלקית למורשת תרבותית ומגיש טלוויזיה, טוען כי גילה את המפתח לפענוחה של אחת התעלומות ההיסטוריות המפורסמות ביותר. בעזרת מיקרוסקופ שהצמיד לתמונתה של מונה ליזה, מצא וינצ’נטי לדבריו את סודותיה הכמוסים של הגברת המחייכת. בעין ימין של הדמות גילה את האותיות LV, לכאורה ראשי התיבות של שם האמן, לאונרדו דה-וינצ’י. בעין השמאלית של הדמות נחשפו, בגודל מיקרוסקופי, האותיות P ו-S. הללו, לפי וינצ’נטי, אמורות לסמל את שם הדוגמנית המסתורית, שזהותה שנויה במחלוקת זה שנים רבות.   

ימים אחדים קודם לכן, בספרייה בעיר נאנט שבצרפת, חשף עיתונאי מסמך אותנטי של לאונרדו. כמו טקסטים אחרים שלו, גם הדפים הללו כתובים ב’כתב מראה’, בו השתמש האמן ללא כל מאמץ. עיתונים בכל רחבי העולם פרסמו את תצלומי הדפים, בתקווה שמי מהקוראים יצליח לפענח את הכתוב בהם, ואולי יחשוף סודות מדהימים של המין האנושי או של חוקי הפיזיקה.   

חמש מאות שנה לאחר מותו, לאונרדו דה-וינצ’י, האמן בן תקופת הרנסאנס, חוזר לכותרות. או נכון יותר: עושה כותרות, כי בימי חייו האובססיה לכל מה שקשור אליו לא הייתה עזה כמו היום. בראשית המאה ה-21 לאונרדו מפורסם מאי פעם, ובעולם כולו נעשים ניסיונות להגשים רעיונות ופרויקטים שהגה. לצד אלו צומחות שפע תיאוריות מודרניות מוזרות, שבבסיס כולן עומדת תזה אחת: ביצירתו של לאונרדו יש הרבה יותר מכפי שנראה לעין הלא מזוינת, ואולי גם יותר משניתן לגלות במיקרוסקופ.   

לאונרדו גם אמן   

ממש במקביל לכל התגליות החדשות יצא לאור בעברית הספר ‘המדע של לאונרדו: הרעיונות המופלאים של גאון הרנסאנס’, מאת פריטיוף קפרה (תרגם עמנואל לוטם, הוצאת דביר). קפרה צולל לתוך אלפי עמודים שנשמרו מפנקסיו של לאונרדו, ובהם תיאורים של אינספור ניסויים שערך בתחומים שונים ומגוונים להדהים. לראשונה מוגש לקורא בן זמננו תיעוד שיטתי של ההישגים המדעיים שרשם. שכן גיבור הספר, ההתגלמות האולטימטיבית של המונח ‘איש הרנסאנס’, עסק גם באמנות וגם במדע – שני תחומים שנדמים כיום כעולמות נפרדים ונטולי נקודות השקה, אבל לא כך ראה אותם לאונרדו.   

לאונרדו דה-וינצ’י (1452-1519) היה בנו הבלתי חוקי של נוטריון מפירנצה, שאימץ אותו בגיל רך. כישרונותיו האמנותיים התגלו עוד בילדותו, ובגיל 15 הוא התקבל לבית המלאכה של הצייר והפסל ורוקיו  שבין שאר משימות השתמש בו כדוגמן לפסל ידוע על דוד לאחר שהרג את גוליית.   

דוד עם ראש גוליית מאת ורוקיו .  המודל לדוד הוא לאונרדו דה וינצ’י הצעיר.   ויקיפדיה

עד מהרה הפך לאמן ידוע בפירנצה ומחוצה לה, וצייר שורה ארוכה של תמונות שזכו לתהילת עולם. הישגיו המדעיים והטכניים, לעומת זאת, היו מוכרים בימי חייו רק למתי מעט מלומדים.   

לאונרדו עצמו דווקא היה מודע היטב למגוון האדיר של כישוריו, והציג אותם ברזומה ששלח לשליט מילאנו ספורצה. את יכולותיו השונות הוא תיאר בעשרה סעיפים, שרובם מתייחסים לענפי ההנדסה האזרחית והצבאית. רק בסעיף העשירי מעיר לאונרדו, כמעט כבדרך אגב, כי בעתות שלום יוכל לעסוק גם באדריכלות, ציור ופיסול. סדר עדיפויות זה ניכר גם בהמשך חייו: אף שלאונרדו קיבל הזמנות רבות ליצור ולפסל, ועבד על יצירות אמנות שונות, רק מעטות מהן הושלמו – כנראה משום שדעתו של היוצר הוסחה לתחומי עניין אחרים, ואילו השלמת הציור שעממה אותו.   

ללאונרדו ניתנה גם הזדמנות ליישם את יכולותיו בהנדסה צבאית: ככל הידוע הוא עסק בתכנון אמצעי ההגנה של העיר מנטובה מפני התורכים. ב-1502 מינה אותו הרודן הצבאי צזארה בורג’ה למפקח ראשי על הבנייה הצבאית. במסגרת פעילותו זאת ערך לאונרדו מפות ותוכניות ערים, וגם העלה על הכתב רישומים המבשרים את שיטות הריפוי המודרניות. בתקופה ההיא הרבה לסייר במחוזות שונים באיטליה יחד עם ידידו ניקולו מקיאוולי, שעמו דן מן הסתם בפוליטיקה עכשווית.   

קובץ:Leonardo da Vinci.jpeg

לאונרדו דה וינצ’י   

בשובו לפירנצה מצא עצמו לאונרדו בעימות עם אמן צעיר ממנו, היחיד שאולי השתווה אליו בכישרונו: מיכאל אנג’לו בונארוטי. מיכלאנג’לו שנא את לאונרדו, שמצדו הפגין זלזול גלוי ביריבו הצעיר. עם זאת, עד היום השתמר רק רישום יחיד שבו העתיק לאונרדו יצירה של אמן אחר בן זמנו, ובכך הראה את הכבוד שהוא רוחש כלפיו: רישום של דוד, בגרסת מיכלאנג’לו.   

רישום של פסל “דוד” של מיכאל אנגילו. רשם  לאונרדו דה וינצי. ויקימדיה

וזהו גם אחד הציורים הבודדים מאוד בכלל שיצר לאונרדו  שקשורים איך שהוא לתנ”ך ( להבדיל מהברית החדשה ) נושא שבבירור עניין אותו הרבה פחות מאשר את מיכאל אנג’לו.   

שני הענקים נקראו להתמודדות האמנים הגדולה בהיסטוריה, כאשר כל אחד מהם הוזמן לצייר תמונת קרב גדולה באולם המועצה של עיריית פירנצה. האמנים הכינו מתווים שלא הושלמו, אך שניהם נחשבו ליצירות מופת והייתה להם השפעה עצומה על אמנים אחרים.   

באותן שנים צייר לאונרדו גם את המונה ליזה המפורסמת. עם זאת נראה שעניינו באמנות הלך ופחת. הוא עסק יותר ויותר במדעים שונים והתמסר לתיאוריה קוסמולוגית מקפת, שהבליטה בעיקר את הכוחות המכניים הפועלים בטבע.   

לאונרדו שוב עזב את פירנצה ויצא למילאנו, שם תכנן פסל ענק של פרש. גם הפעם לא עלה בידו להשלים את יצירתו: דגם החמר המקורי שיצר נהרס בידי חיילים צרפתיים פולשים. רק כעבור 500 שנה הושלמה היצירה, כשבעיר נחנך פסל ברונזה בגובה שבעה מטרים, שחזור של אותו פרש. פסל יציקה תאום נחנך במישיגן, כמחווה לרוחו הנצחית של האמן.   

האקדמיה באתונה .ציור מאת רפאל סנציו.במרכז לאונרדו דה וינצ’י ומיכאל אנג’לו בונארוטי בתור אפלטון ואריסטו.   

לאונרדו עצמו לא ישב במילאנו והמתין למחוות כאלה. ב-1513 עבר לחצר האפיפיור ברומא, שם יצרו מתחריו הגדולים, מיכלאנג’לו ורפאל. הוא לא פעל רבות במשכנו החדש, מעבר לניסיון לשחזר את הנמל הרומי הקדום. נראה שהרושם החשוב ביותר שהותיר ברומא קיים דווקא ביצירה של צייר אחר – ‘האקדמיה’ של רפאל, שם מוצג אפלטון בדמותו של לאונרדו. לצדו הולך תלמידו הבכיר אריסטו, שמבוסס כנראה על מיכלאנג’לו, כאילו אין יריבות ועוינות בין השניים. 

מונה ליזה .הציור המפורסם ביותר בעולם.ויקיפדיה.

ב-1517 קיבל לאונרדו את הזמנתו של מלך צרפת פרנסואה, שהעריץ את כישרונותיו, ועזב את איטליה לטובת פאריז. שם התמנה לצייר, אדריכל ומכונאי בחצר המלך. מכאן ועד יום מותו, ב-1519, עסק בעיקר במחקריו, שכללו תיאורים סיפוריים של סוף העולם כתוצאה ממבול עתידני במה שאפשר לכנות אותו כמדע בדיוני מוקדם..   

אחד מרישומיו של לאונרדו על מבול עתידני.   

   מאז ועד היום הלכה דמותו והתעצמה, ודומה שבשנים האחרונות לאונרדו שובר את שיאי הפופולריות של עצמו. הוא הפך לנושא של מגוון תיאוריות ביזאריות, שכמה מהן היו גורמות אפילו לאמן רב-דמיון כמוהו לפעור את פיו בתדהמה.   

אפשר לומר שהוא עצמו אחראי לא מעט למסתורין ולמיסטיקה שהתאבכו סביבו. יצירתו המפורסמת ביותר, וכנראה גם התמונה המפורסמת ביותר בעולם, מציגה אישה המחייכת חיוך מסתורי, על רקע נוף אגדי. לאונרדו אהב את התמונה הזאת במיוחד, ותעיד על כך העובדה שהוא נשא אותה איתו לכל מקום. לאחר מותו הועברה המונה ליזה ל’לובר’, שם היא שוכנת עד היום כמוצג המפורסם ביותר של המוזיאון, זה שכל מבקר חייב לצפות בו.   

התמונה הזאת דווקא לא הייתה כל כך מפורסמת ב-300 השנים הראשונות לקיומה. רק במאה ה-19 זכתה לתהילתה, כאשר אנשי ספרות צרפתים כמו תיאופיל גוטיה החלו לראות בה סמל לנשיות הנצחית, “ספינקס היופי שחיוכה כה מסתורי”. ההיסטוריון מישלה כתב על המונה ליזה: “היא מושכת אותי, דוחה אותי, אוכלת בי. אני הולך אליה למרות רצוני, כציפור ההולכת אל הנחש”. לאישה שבתמונה יוחסו תכונות מהפנטות, ערפדיות, והיו שטענו שכאשר מתבוננים בה ממושכות, נדמה שהחיוך משתנה. כך הפכה המונה ליזה למעין סמל של הפאם-פטאל המסתורית, שמפתה את הגבר רק על מנת להשמידו.   

מעמדה של המונה ליזה זכה לשדרוג משמעותי כתוצאה מגניבתה מהלובר ב-1911. לאומן איטלקי, ששאף להחזירה למוזיאון בארצו, החזיק בה במשך שנתיים עד שנתגלתה מחדש. בינתיים נחשדו בגניבה בטעות כמה סופרים ואמנים ידועי שם, ובהם פבלו פיקסו. משהושבה ללובר, הפכו פניה של המונה ליזה למוכרים בעולם כולו. הם היו מושא לאינספור מחוות ופרודיות, כמו התמונה המפורסמת של מארסל דושן שהעניק לה שפם, או ההעתק שיצר אנדי וורהול. אחרים הצמידו לשפתיה מקטרת או שילבו אותה בפזמונים, כולל אחד בעברית של מירי אלוני, “מונה ליזה של המאה ה-20”.   

אותו חיוך מסתורי, שהקסים את הצופים בתמונה, צורף אחר כבוד לרשימת התעלומות מבית היוצר של לאונרדו. ב-2005 בדקו חוקרים באוניברסיטת אמסטרדם את הציור בעזרת תוכנה “מזהת רגשות”. המחשב קבע כי בחיוך של מונה ליזה יש 83 אחוזים של אושר, 9 אחוזי זלזול, 6 אחוזי אימה, שני אחוזי זעם, שיעור זניח של ניטרליות ואפס אחוזי הפתעה. ספק אם לאונרדו עצמו היה מודע לכל קשת הרגשות הזו כשאחז במכחול.   

האמן לא טרח לציין בפירוש בכתביו – לפחות לא באלה שהשתמרו – את זהותה של האישה המצוירת. בביוגרפיה מאת הצייר ואזרי, שפורסמה כמה עשרות שנים לאחר מותו של לאונרדו ונחשבת למקור המקיף והאמין ביותר על חייו, נטען שהייתה זאת רעייתו של איש עסקים ששמו ג’וקונדו. אלא שבמאה האחרונה, כשהציור הפך למפורסם עלי אדמות, קמו עוררים על האפשרות הזו. האם יעלה על הדעת שהתמונה האהובה על לאונרדו ועל הציבור הרחב מתארת דמות פשוטה וחסרת חשיבות, בלי שיהיה איזשהו סוד או צופן הנלווה אליה?   

 כך התפתחו שלל תיאוריות, קונספירטיביות יותר או פחות, באשר למונה ליזה. אחת מהן טענה שזוהי קתרינה, אמו של לאונרדו, על רקע ארץ הקודש. התומכים בגרסה הזו זיהו את נהר הירדן לימינה של הגברת ואת הכנרת לשמאלה. אחרים טענו שהנוף מבוסס דווקא על ציורים סיניים, שלאונרדו פגש בהם איכשהו. לתיאוריה המהפכנית ביותר לגבי זהותה של הפאם-פטאל אחראית חוקרת אמריקנית בשם ד”ר ליליאן שוורץ: לדעתה אין זו כלל אישה. לאונרדו דה-וינצ’י, קבעה שוורץ, צייר את עצמו בשמלה.   

למסקנה הזו הגיעה החוקרת על סמך ניתוח דיגיטלי של תווי הפנים שבתמונה. היא הראתה שכאשר ‘מניחים’ פורטרט עצמי ידוע של לאונרדו על פני המונה ליזה, השניים משתלבים במדויק. התמונה היא לדעתה סוג של מתיחה שיצר לאונרדו: הקהל חושב כי למולו אישה יפה, סקסית ומסתורית, בעוד למעשה הוא צופה בגבר בגיל העמידה. מבקרי התיאוריה הזאת גורסים כי מכיוון ששני הציורים נוצרו בידי אותו אדם ובאותו סגנון, הם משתלבים יפה כל כך.   

לזמן קצר נדמה היה כי הקיץ הקץ על מחול התיאוריות. חוקרים גרמנים מצאו הערות שכתב באוקטובר 1503 אגוסטינו וספוצ’י, בן זמנו ומכרו של לאונרדו, בשולי ספר נאומים של הרומאי קיקרו. וספוצ’י, פקיד עירוני בפירנצה, מציין כבדרך אגב כי ידידו עוסק בשלושה ציורים, ובהם דיוקן של ליזה דל ג’וקונדו. בכך אושרה לכאורה התיאוריה המקורית לגבי זהותה של המודל.   

אך חובבי המסתורין לא אמרו את מילתם האחרונה. היסטוריון האמנות סילבאנו וינצ’נטי יצא כאמור עם תגליתו המפתיעה בדבר האותיות המסתוריות החבויות בעיניה של ליזה, ואמורות לרמז על זהותה. זאת ועוד: בצדה האחורי של היצירה גילה ההיסטוריון את הספרות 1, 4 ו-9 כשלצדן ספרה נוספת מחוקה. זוהי לדעתו של וינצ’נטי עדות לכך ששנת יצירתה של התמונה היא בין 1490 ל-1499, תקופה שבה שהה דה-וינצ’י במילאנו ולא בפירנצה. מכאן שהדמות בציור לא הייתה ליזה דל-ג’וקונדו, אלא אישה שחיה בחצרו של שליט מילאנו.   

הרעיון לחפש אחר הסמלים הזעירים הללו צץ לאחר שאחד מחברי הוועדה, לואיג’י בורג’יה, מצא בחנות עתיקות ספר ישן העוסק בצפנים המסתוריים של לאונרדו. בין היתר נטען שם שעיניה של המונה ליזה מלאות בסימנים ובסמלים סודיים. חברי הוועדה החליטו לבדוק אם יש דברים בגו, ולתדהמתם מצאו כי אכן כך הוא.   

מומחים אחרים ליצירתו של לאונרדו דוחים טענות אלו בזלזול. את הסמלים שמצא וינצ’נטי הם פוטרים כתוצר של דמיון מפותח, ותו לא. מדוע, הם שואלים, יטריח עצמו האמן לשרטט סמלים שאינם קריאים בכלים הקיימים בתקופתו, רק כדי לציין את שמה של דוגמנית?   

אכן, תעלומה. בינתיים שבה לתחייה תיאוריית הפורטרט העצמי, ואנשי הוועדה למורשת תרבותית מבקשים לבדוק אותה בדרך מקורית: לפתוח את קברו של לאונרדו בטירת אמבויז בעמק הלואר שבצרפת, להוציא את עצמותיו, ולהשוות את מבנה גולגולתו עם הציור של מונה ליזה. כך, לדבריהם, ניתן יהיה לקבוע אחת ולתמיד אם הגברת היא בעצם אדון מפורסם במיוחד. חסידים אחרים של לאונרדו מזועזעים מעצם המחשבה על אופציה זו, ולא קשה להבין אותם.   

מסלול עוקף ותיקן   

הסעודה האחרונה .ציור של לאונרדו דה וינצ’י .ויקיפדיה

התמונה המפורסמת האחרת שיצר לאונרדו היא פרסקו, ציור קיר על טיח טרי, ובו נראים ישו ותלמידיו בעת הסעודה אחרונה, לפני בגידתו של יהודה איש קריות. את הפרסקו הזה צייר לאונרדו במילאנו, תוך שימוש ניסיוני בחומרים חדשניים. למרבה הצער, הניסוי כשל: החומרים התגלו כלא עמידים, והפרסקו החל להתפורר זמן קצר לאחר השלמתו. אגב, ב-1999 הסתיימה פעולת השחזור של ‘הסעודה האחרונה’, לאחר 22 שנה של עבודה מפרכת. ללאונרדו נדרשו רק ארבע שנים ליצירת הציור המקורי.   

למרות הגורל שפקד אותו נחשב ציור ‘הסעודה האחרונה’ ליצירת מופת, והוא מהווה מקור נוסף לתיאוריות מרהיבות, שצברו תאוצה הודות לכמה ספרים רבי-מכר. כך למשל נטען שאחת מדמויות השליחים המופיעים בציור היא בכלל אישה, מרים המגדלית, וכי מדרך הצגתה ניתן ללמוד שהיא אהובתו של ישו. על פי אותה תיאוריה, התלמיד פטרוס מופיע שם כרוצח המאיים עליה בסכין. בעלי התיאוריה העלו את האפשרות שלאונרדו היה למעשה כופר בנצרות של זמנו, ומאמין בנצרות אלטרנטיבית שמציבה במרכזה את מרים המגדלית ואת יוחנן, האיש שהטביל את ישו. האמן, כך נטען, תיעב את התורה הקתולית הרשמית על חייו ומותו של ישו הנוצרי, וטמן ביצירותיו רמזים שיכולים להיות מובנים רק ליודעי דבר.   

התזה הזו עומדת במרכז רב-המכר העולמי ‘צופן דה-וינצ’י’, שגם היה לסרט מצליח בכיכובו של טום הנקס. הסופר דן בראון תיאר חיפוש מודרני אחרי רמזים חבויים ביצירותיו של לאונרדו, ואחרי גופתה של מרים המגדלית. בראון הסתמך על תיאוריות מודרניות (שלמעשה התגלו כמבוססות על חומר מזויף), ולפיהן לאונרדו היה המנהיג של מסדר צרפתי עתיק יומין בשם ‘מסדר ציון’. תפקידו של הארגון החשאי היה להגן על צאצאיהם של ישו הנוצרי ומרים המגדלית, שלפי אותה התיאוריה היו הורי-ההורים של השושלת המלכותית הצרפתית הראשונה, המרובינגים. השושלת הזאת אמנם הודחה מהשלטון עוד במאה ה-8 לספירה, אבל חברי המסדר ממשיכים כביכול לשמור על צאצאיה, בתקווה להשיבם לשלטון ביום מן הימים. תפקידו הייחודי של לאונרדו היה להעביר את רעיונותיהם של אנשי המסדר הקדום על הנצרות ה’אמיתית’ באמצעות יצירות אמנות שונות, שרמזו כי ליוחנן המטביל יש עליונות על ישו הנוצרי עצמו.   

תיאור מרתק אחר ניתן למצוא בספר ‘הסעודה הסודית’ של הסופר הספרדי תאוויר סיירה (תורגם לעברית בהוצאת כתר, 2008), רומאן בדיוני אודות סדרת רציחות המתרחשות סביב לאונרדו בזמן שהוא עוסק ביצירת ‘הסעודה האחרונה’. גם בספר זה מוצג לאונרדו כמי שכופר בנצרות ה’מסורתית’ ומעביר באמצעות הציור רמזים לדורות עתידיים, כשהפעם המסר הוא שיש ליצור קשר ישיר עם האלוהות ללא תיווך הכנסייה. לאמתו של דבר, בכתביו המרובים של לאונרדו שהשתמרו אין כל רמז להתעניינות שלו בזרמים נוצריים אזוטריים כאלו.   

כדי לגלות את המסרים שאולי חבויים בהן, השתמשו בשנים האחרונות ב’הקרנות מראה’ של ציורי לאונרדו. לאונרדו עצמו, כנזכר, השתמש ביומניו ב’כתב ראי’, ויש הטוענים שהייתה זאת דרכו להצפין את רעיונותיו המסוכנים. לשיטתם, על ידי ‘היפוך’ של התמונות ניתן לראות בהן סמלים ודמויות שונות, כמו סמל הגביע הקדוש בתמונת המונה ליזה, ואישה מחזיקה ילד ב’סעודה האחרונה’. אלו מוכיחים לכאורה כי בציורים יש מסרים שלא תאמו את הנצרות האורתודוכסית של ימי לאונרדו.   

.    

ישו הוא לאונרדו ?   

הפנים על תכריך טורינו המיוחסים לישו הנוצרי .   

השערה מרחיקת לכת אחרת כורכת את לאונרדו דה-וינצ’י בתכריך המפורסם של טורינו – פיסת בד שעליה ציור של גוף פצוע ופנים מיוסרים, כביכול טביעת פניו של ישו בעת צליבתו. לפי התיאוריה של הסופרים לין פיקנט וקלייב פרינס, התכריכים הללו הם למעשה ניסיון הצילום הראשון בהיסטוריה, והפנים שעליהם שייכים למבצע הניסוי, לא אחר מאשר לאונרדו. הדמות המשורטטת, הם טוענים, נוצרה בעזרת אמצעי הקרנה פשוט, או בשיטת קמרה אובסקורה, כאשר יריעת הבד נמשחת בתרכובת כימית כלשהי הרגישה לחשיפה לאור.   

העובדות הפשוטות אינן עולות בקנה אחד עם הסיפור המעניין הזה. היריעה עם דמותו של ‘ישו’ הוצגה בפומבי ב-1357, כמאה שנים לפני הולדתו של לאונרדו. תומכי התיאוריה גורסים כי התכריכים ההם היו תרמית זולה, וכי לאונרדו יצר פרפראזה על המיתוס שנוצר סביבם, פרפראזה שהפכה למיתוס בעצמה. מכל מקום, הם רואים דמיון מפתיע בין פניו של האיש בתכריכים לבין פניו של לאונרדו בפורטרט העצמי המפורסם שלו. אם כך הדבר, הרי שדמותו של ישו כפי שהיא מוכרת היום בתודעה הקולקטיבית העולמית הודות לתכריכים, אינה אלא דמות לאונרדו דה-וינצ’י. ד”ר ליליאן שוורץ, שזיהתה את מונה ליזה עם לאונרדו, אישרה שהפנים בתכריך תואמים את פניו של האמן.   

מהנדס התעופה הראשון ?   

   לאונרדו של מכונת תעופה.אחד מני רבים ביומניו .ויקימדיה

לאונרדו, כאמור, לא ראה עצמו רק כפרצוף יפה, אלא כמדען וחוקר. השאיפה הטכנולוגית המסעירה ביותר שלו הייתה למצוא דרך שתאפשר לבני אדם לעופף. במשך 25 שנה ניסה ליצור כנפיים מלאכותיות המבוססות על אלו של העטלף, שבעזרתן יצליח כל אחד מאיתנו לעוף באוויר. לבסוף הגיע למסקנה שהאדם לעולם לא יוכל להחזיק בכוחו שלו כנפיים חזקות מספיק.   

אך לאונרדו לא אמר נואש, והחל לחפש אמצעי תעופה מכניים. הוא צייר למעלה ממאה רישומים של מכונות שונות שטסות באוויר. העיצוב הראשון היה של מכונה שבה הטייס לוחץ על הדוושות ברגליו, והיא נישאת באוויר כמעין דאון. בהמשך עיצב שורה של מכונות מעופפות אחרות, מתוכן בלטה במיוחד ה’אורניתופטר’ – כלי המזכיר מאוד הליקופטר. יש הטוענים שממציא המסוק, איגור סיקורסקי, עבר על רישומים אלו לפני שפנה לעיצוב כלי הטיס שלו.   

גם כמה ממכונות התעופה האחרות ששרטט לאונרדו שימשו בסיס לדגמים שנוצרו בימינו. כך למשל יצרו מהנדסים בריטים גלשון וניסו אותו בהצלחה מעל המצוקים של דרום-מזרח אנגליה. על פי הדיווחים, טיסת הבכורה של ‘גלשון לאונרדו’ הייתה ארוכה יותר מזו של האחים רייט ב-1900.   

אגדה ידועה טוענת כי תלמיד של לאונרדו ניסה את אחת המכונות המעופפות. זו לא פעלה כראוי, ובהתרסקות נשברה רגלו של המפעיל. ואולי לא הייתה זאת אגדה, אלא אירוע שקרה במציאות? בהחלט ייתכן. לאונרדו אמנם לא יכול היה להשלים פיתוח מוצלח של המכונות שתכנן, בגלל מגבלות החומרים שהיו זמינים במקומו ובתקופתו, אולם מאחר שהשקיע זמן ומאמץ כה רבים בנושא, קשה להאמין שמעולם לא ביצע ניסוי מעשי. באחד מיומניו אף מופיע משפט חידתי שיכול לרמז על ניסוי כזה: “הציפור הגדולה תצא לטיסה הראשונה שלה מהר הצ’צ’רו הגדול, וכל העולם יצפה בתדהמה (…) ותביא תפארת נצח לקן שבו נולדה”. הר בשם זה נמצא קרוב לביתו של לאונרדו, וייתכן שיש כאן רמז לניסוי סודי של טיסה באחד הדגמים שתכנן. אם אכן כך היה, הטיסה מן הסתם הסתיימה בכישלון, ומשום כך נמנע לאונרדו מלהזכיר את תוצאותיה.   

ההוכחה הברורה ביותר לרצינות שייחס לאונרדו לטיסה מאוישת, היא ההשקעה שלו בעיצוב מצנח. אם בני אדם אינם מתרוממים באוויר, אין כמובן צורך באמצעי מעין זה. המצנח דמוי הפירמידה שעיצב נשאר על שולחן השרטוטים, עד שב-26 ביוני 2000 ניסה אותו בריטי בשם אדריאן ניקולס. קפיצת המבחן, מגובה של יותר מ-3,000 מטרים, נערכה בפארק הלאומי קרוגר שבדרום-אפריקה. המצנח נתפר בהתאמה כמעט מדויקת לתכנון המקורי, בהבדל אחד – במקום פשתן, כפי שהציע לאונרדו, נעשה שימוש בכותנה.   

אף שהמצנח שקל 40 קילו יותר ממקבילו המודרני, הצניחה הייתה מושלמת. לאחר הנחיתה אמר ניקולס: “מר דה-וינצ’י, קיימת את הבטחתך להצניח אדם מהאוויר. אני מודה לך מקרב לב”.   

כך תהפוך לגאון עולמי   

שני העשורים האחרונים הם שיאו של רנסאנס שלאונרדו דה-וינצ’י זוכה לו. כל פיסת נייר שעברה תחת ידו הופכת למיתית, וכל רעיון בלתי בשל שהותיר אחריו הוא אתגר לאמנים ולמהנדסים בני ימינו. כך למשל ב-1994 שילם ביל גייטס, מייסד ‘מיקרוסופט’, 30.8 מיליון דולר תמורת 18 עמודים ממחברותיו של לאונרדו. בעמודים הללו הועלו על הכתב – כתב מראה, כמובן – רעיונות וניסיונות שונים שפוזרו במשך השנים ברחבי אירופה, וחלקם נעלמו לגמרי.   

ב-1998 ראה אור הספר ‘לחשוב כמו לאונרדו דה-וינצי’ מאת מייקל ג’ גלב, והגיע מיד לרשימת רבי-המכר. בעקבותיו הופיע ספר ההמשך ‘לפענח את לאונרדו דה-וינצ’י: הסודות הרוחניים הגלומים בשבעת העקרונות של לאונרדו’. שני הספרים לימדו את המעוניינים בכך איך להיות גאונים כמו אמן הרנסאנס המפורסם.   

מלבד פסל הפרש שהוזכר לעיל, נוצרו מחוות אמנותיות ואדריכליות נוספות ללאונרדו, על בסיס רעיונותיו. ב-2001 נחנך בין נורבגיה לשבדיה ‘גשר לאונרדו’, על פי תוכנית מקורית ששורטטה ב-1502, לבקשתו של הסולטן התורכי ביזאד השני. הסולטן הזמין מלאונרדו את תכנון הפרויקט, אך לא הוציא אותו אל הפועל משום שאורכו – 220 מטרים – ועיצובו המהפכני דמוי הקשת נראו לו דמיוניים מדי.   

התוכניות העתיקות קרמו עור וגידים ב-1996, כאשר האמן הנורבגי וביורן סנד ראה את שרטוטי הגשר, נפעם מיופיו החינני ומסמליותו רבת העוצמה, והחליט לבנות אותו. כמו לאונרדו, גם הוא נתקל בדחיות, בנימוק שהפרויקט עתידני מדי. אך לאחר שנים של גיוס תרומות, ובעזרו של משרד התחבורה הנורבגי לעניין, הוסר הלוט מעל הגשר של לאונרדו. הגשר, המיועד להולכי רגל ורוכבי אופניים, נמתח מעל לכביש המהיר המקשר בין נורבגיה לבין שבדיה השכנה. זהו הפרויקט הראשון בהיסטוריה של ימינו שעוצב למעשה בידי דה-וינצ’י. כעת חולם סנד להקים גשר כזה בכל יבשת, לכבודו של לאונרדו.   

ב-2002 הנפיק האיחוד האירופי מטבע של אירו אחד, שעליו מופיע ‘האדם הוויטרוביאני’ של לאונרדו, הרישום המפורסם שמייצג את יכולותיו של הגוף האנושי. החוקרים משערים כי זהו דיוקן עצמי של לאונרדו בגיל העמידה. בהצגתו על מטבע האירו יש הצהרה ברורה של אירופה המודרנית כי היא רואה לעצמה למטרה להמשיך במירוץ הקדמה והפיתוח ברוחו של לאונרדו דה-וינצ’י, גדול גאוני הרנסאנס.

   

לאונרדו דה וינצ’י .דיוקן עצמי. ויקיפדיה

נספח “רשימת ספרים על לאונרדו דה וינצ’י  בעברית:   

כתבי לאונרדו דה וינצ’י בעברית    

  1. משלים והגיונות ” נבחר ותורגם בידי יעקב קופילוביץ ( הידוע גם כ”ישורון קשת “) מולד  –ירחון מדיני ספרותי  כרך ב’ חוברת 11  פברואר 1949ע’ 295-300. לקט של משלי טבע וחיות מפנקסיו של לאונרדו.
  2. “מפנקסי לאונרדו דה וינצ’י ” ליקט ותרגם ישורון קשת .מולד –ירחון מדיני ספרותי כרך ט’ חוברת 49 אפריל –מאי 1952 ע’ 26-36 .
  3. לאונרדו דה וינצ’י –יומנים .תרגם מאיטלקית רפאל לוריא ודניאל ויום . אפריון כתב עת לספרות תרבות וחברה גיליון 33 ע’ 35 1949.

משה ברש ( עורך )  פרקים בתיאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק :מבחר טקסטים מכתבי ליאון באטיסטה אלברטי, ליאונרדו דה וינצ’י, אלברכט דירר וג’ובאן פייטרו בלורי /בצירוף מבואות ובעריכתו המדעית של משה ברש —    ירושלים : הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, תשמ”ט,1989


  

ספרים ומאמרים על חיי לאונרדו   

וסרי, ג’ורג’ו  חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר /    עברית מרים שוסטרמן  ירושלים :   מוסד ביאליק,   תשמ”ה, 1985.   

הספר שכולל את הרשימה הראשונה על חייו של לאונרדו מהמאה ה-16.   

הפרק על חיי לאונרדו דה וינצ’י הופיע גם במגזין “אפיריון  כתב עת לספרות תרבות וחברה מספר 7 סתיו 1987 ע’ 58-61   

פרויד זיגמונד  “זיכרון ילדות של לאונרדו דה וינצ’י” .נכתב ב-1910 תרגם אריה בר ב:כתבי זיגמונד פרויד כרך שני-מסות נבחרות חלק א’ דביר 1967 ע’ 111-166.   

ניתוח פסיכואנליטי של לאונרדו .   

וולינסקי, אקים לבוביץ’    לאונרדו דה וינצ’י :   חייו ויצירתו /   תרגם מרוסית י.סערוני   ירושלים :   מוסד ביאליק,   1949 .   

קולב, א.    לאונרדו דה וינצ’י :   היוצר ויצירתו – האדם ועולמו    תל-אביב :   מסדה,   תשי”ג   

ריפלי, אליזבט    ליאונרדו דא וינצ’י :   ביאוגרפיה /  עברית בנימין תמוז    ירושלים :   ניומן,   תשכ”ג
1963
 לאונרדו דה וינצ’י / וואלטר פאטר ; עורך: חיים גמזו ; מאנגלית: אליקים ירון  רביבים 1970   

  לאונרדו דה וינצ’י – מדען ומהנדס /    חיפה :   המוזיאון הלאומי למדע תכנון וטכנולוגיה, מרכז דניאל ומטילדה רקנטי,   [תשנ”ח]. קטלוג תערוכה שהתקיימה במסגרת יובל החמישים לישראל   

זיסלמן, מינה    שיחה עם לאונרדו דה וינצ’י /    רחובות :   הגלריה העירונית לאמנות,   [תשס”א].   

זולנר, פרנק    לאונרדו דה וינצ’י :   1452-1519 /   עברית עדו פז   תל-אביב :   ספרי,   2005.   

גלב, מיקל ג’י    לחשוב כמו לאונרדו דה וינצ’י :   שבעה צעדים לקראת חשיבה גאונית /    ירושלים :   כתר,   2006.
   

 , גלב מיקל ג’י    לפענח את לאונרדו דה-וינצ’י :   הסודות הרוחניים הגלומים בשבעת העקרונות של לאונרדו /    ירושלים :   כתר,   2007.   

ניקול, צ’רלס    לאונרדו דה וינצ’י :   מעוף הרוח /    עברית כרמית גיא  תל אביב :   עם עובד,   2007.   

פריטיוף קאפרה “המדע של לאונרדו מאנגלית עמנואל לוטם דביר 2010  

 

וולטר איזקסון לאונרדו דה וינצ’י -ביוגרפיה ,מודן 2019

תקציר:ביוגרפיה‭ ‬מרתקת‭ ‬ומקיפה‭, ‬המתבססת‭ ‬על‭ ‬אלפי‭ ‬דפים‭ ‬מתוך‭ ‬מחברותיו‭ ‬של‭ ‬לאונרדו‭ ‬דה‭ ‬וינצ‭´‬י‭ ‬ועל‭ ‬תגליות‭ ‬חדשות‭ ‬מחייו‭ ‬ומעבודתו‭. ‬ וולטר‭ ‬אייזקסון‭ ‬אורג‭ ‬את‭ ‬האמנות‭ ‬של‭ ‬לאונרדו‭ ‬עם‭ ‬המדע‭, ‬ומראה‭ ‬כיצד‭ ‬רתם‭ ‬אליהם‭ ‬את‭ ‬סקרנותו‭ ‬הנלהבת‭, ‬תצפיות‭ ‬אינסופיות‭ ‬ודמיון‭ ‬יצירתי‭ ‬המפלרטט‭ ‬עם‭ ‬הפנטזיה‭.‬ לאונרדו‭ ‬נודע‭ ‬כצייר‭, ‬אבל‭ ‬בנפשו‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬איש‭ ‬מדע‭ ‬וטכנולוגיה‭ ‬ועסק‭ ‬במחקרים‭ ‬חדשניים‭ ‬בתחומים‭ ‬שונים‭, ‬ ביניהם‭: ‬אנטומיה‭, ‬מאובנים‭, ‬ציפורים‭, ‬מערכת‭ ‬הלב‭, ‬מכונות‭ ‬מעופפות‭, ‬בוטניקה‭, ‬גיאולוגיה‭ ‬וכלי‭ ‬נשק‭. ‬יכולתו‭ ‬לשלב‭ ‬בין‭ ‬מדעי‭ ‬הרוח‭, ‬האמנות‭, ‬מדעי‭ ‬הטבע‭ ‬והמדעים‭ ‬המדויקים‭, ‬גרמה‭ ‬לכך‭ ‬שהוא‭ ‬נחשב‭ ‬לגאון‭ ‬היצירתי‭ ‬ביותר‭ ‬בהיסטוריה‭.‬ בתשוקה‭ ‬שלעיתים‭ ‬הפכה‭ ‬לאובססיה‭, ‬לאונרדו‭ ‬קילף‭ ‬את‭ ‬הבשר‭ ‬מעל‭ ‬פני‭ ‬גופות‭, ‬שלף‭ ‬את‭ ‬השרירים‭ ‬המניעים‭ ‬את‭ ‬השפתיים‭, ‬ואחר‭ ‬כך‭ ‬צייר‭ ‬את‭ ‬החיוך‭ ‬הבלתי‭ ‬נשכח‭ ‬של‭ ´‬מונה‭ ‬ליזה‭´. ‬ הוא‭ ‬חקר‭ ‬את‭ ‬המתמטיקה‭ ‬ואת‭ ‬האופטיקה‭, ‬הראה‭ ‬כיצד‭ ‬קרני‭ ‬האור‭ ‬פוגעות‭ ‬בקרנית‭, ‬והפיק‭ ‬אשליות‭ ‬של‭ ‬שינוי‭ ‬פרספקטיבות‭ ‬ב‭´‬סעודה‭ ‬האחרונה‭´.‬  לאונרדו‭ ‬דה‭ ‬וינצ‭´‬י‭ ‬היה‭ ‬דמות‭ ‬חריגה‭ ‬בימיו‭: ‬ בן‭ ‬מחוץ‭ ‬לנישואים‭, ‬הומו‭, ‬צמחוני‭, ‬איטר‭ ‬יד‭ ‬ימינו‭, ‬אדם‭ ‬שדעתו‭ ‬מוסחת‭ ‬בקלות‭ ‬ולעיתים‭ ‬אף‭ ‬כופר‭. ‬חייו‭ ‬מלמדים‭ ‬אותנו‭ ‬שחשוב‭ ‬להטיל‭ ‬ספק‭, ‬להיות‭ ‬עתירי‭ ‬דמיון‭, ‬וכמו‭ ‬טועים‭ ‬ומורדים‭ ‬מוכשרים‭ ‬בכל‭ ‬תקופה‭ – ‬לחשוב‭ ‬אחרת‭.‬  וולטר‭ ‬אייזקסון‭ ‬הוא‭ ‬סופר‭ ‬וביוגרף‭, ‬מחברם‭ ‬של‭ ‬רבי–מכר‭ ‬על‭ ‬סטיב‭ ‬ג‭´‬ובס‭, ‬אלברט‭ ‬איינשטיין‭ ‬ובנג‭´‬מין‭ ‬פרנקלין‭.‬  ‭”‬קריאת‭ ‬הביוגרפיה‭ ‬הסוחפת‭ ‬של‭ ‬לאונרדו‭ ‬דה‭ ‬וינצ‭´‬י‭ ‬כמוה‭ ‬כיציאה‭ ‬למסע‭ ‬בתחנות‭ ‬חייו‭ ‬ועבודתו‭ ‬של‭ ‬האדם‭ ‬הנשגב‭ ‬ביותר‭ ‬בכל‭ ‬הזמנים‭. ‬ וולטר‭ ‬אייזקסון‭ ‬הוא‭ ‬סופר‭ ‬מרתק‭. ‬ איזה‭ ‬עושר‭ ‬מידע‭ ‬ניתן‭ ‬למצוא‭ ‬בדפים‭ ‬האלה‭!”‬ דייוויד‭ ‬מקקלו‭, ‬היסטוריון  .

מאמרים בעברית על לאונרדו   

  • לאה דובב הכתם השחור, הזמן הכמוס: לאונרדו והמוזיקה”, סטודיו 52, אפריל 1994

לאה דובב “שפה פנטזיה אלכימיה “קריאה חדשה במחברות האנטומיה של לאונרדו דה וינצ’י ” ביקורת ופרשנות כתב עת למחקר ספרות עם ישראל מספר 42 ע’ 165-193  2010.   

  • לאה דובב שיח היד בכתבי לאונרדו דא וינצ’י: פיזיקה, אנטומיה, מוזיקה, תורת האמנות”,

בתוך: כאב בשר ודם (עורכות: שירה סתו, אורית מיטל), מכון הקשרים אוניברסיטת בן גוריון והוצאת דביר 2010.   

ספרי ילדים על לאונרדו   

טהרלב, יורם,  מונה ליזה הקטנה /    תל-אביב :   עם-עובד,   1978   

סיפור לילדים על הדוגמנית של מונה ליזה הדוגמנית הראשונה בהיסטוריה ?   

ג’ובני ארפינו  לאונרדו-  ראיון עם ליאונרדו. עברית-גרציאלה דנון    סדרת אמנות לנוער תל אביב :   ידיעות אחרונות,   1988.   

הספר מלווה בסיפור דמיוני כינור הזהב, אשר מלווה בציורי הצייר   

ונציה, מייק    ליאונרדו דה וינצ’י / תל-אביב :   זמורה-ביתן,   תשנ”ז, 1996   

בילי, גרי וקרן פוסטר     לוח הצבעים של לאונרדו /    קרית גת :   דני ספרים,   2007   

רומנים היסטוריים על חייו של לאונרדו   

ליאונרדו דה וינצ'י

מרז’קובסקי, דימיטרי    לאונרדו דא-וינצ’י /( במקור 1901    עברית יוסף ליכטנבום  .הוצאת מצפ]ה 1931;-1934. בשלושה כרכים.   

ושוב  בכרך אחד הוצאת     מרדכי ניומן,   1949.   

גובינו, ארתור, רוזן  הרנסנס :   מחזות הסטוריים התוכן: חלק א: סבונרולה– חלק ב: צזרה בורג’יה.-   

חלק ג: יוליוס – .II חלק ד: לאו – .X   

חלק ה’ מיכאל אנג’לו. תרגם: יעקב שטינברג תל אביב :   אמנות,בארבעה כרכים  1932-1933 .    תרצ”ב-תרצ”ג.
לאונרדו הוא דמות משנה .   

פר, לגרקויסט    הגמד /    עברית יוסף לוז  ירושלים :   מ. ניומן,   [תשי”ח   

תרגום שני   

עברית בשמת אבן זוהר תל-אביב :   זמורה, ביתן,   תשנ”ה 1995   

רומן מחיי הרנסאנס שבו אחת הדמויות היא לאונרדו תחת שם אחר. ]   

].   

אסקס, קרן    הברבורים של לאונרדו /  מאנגלית – רותי ונועם אור.   מושב בן שמן :   מודן,   2007.   

תקציר :לכל הרוצה להוסיף דעת על קורותיו של לאונרדו דה וינצ’י במשך 20 השנים שבהם הוא שוהה ופועל במילנו מומלץ ספר זה, אשר כרגיל בספרי ז’אנר אלה מערבב, ערבוב נפלא ומרתק בין עובדות לבין דמיון. איזבלה ד´אסטה, בתו של הדוכס של פרארה, נולדה לתוך המערבולת הפוליטית והאמנותית של שיאה של תקופת הרנסנס. היא שאפתנית, מתוחכמת ואספנית אמנות נלהבת. בתפנית גורלית מאורסת דווקא אחותה התמימה והפחות מושכת, ביאטריצ´ה, לדוכס העתידי של מילנו, לודוביקו ספורצה. גילו של לודביקו כפול מגילה, הוא חי בגלוי עם פילגשו ומנסה לסלק באמצעים נפשעים את הדוכס הנוכחי – והוא הנפש התאומה של איזבלה בכל הקשור לתבונה, לתשוקה וליופי. רק הוא יוכל לאפשר לה להגשים את ייעודה: לשלוט באחת המעצמות העולמיות החזקות והנאורות ולזכות בחיי נצח באמצעות ציור שמן מידיו של הגאון לאונרדו דה וינצ´י. ואולם, כיוון שביאטריצ´ה היא זו שנישאת ללודביקו, שתי האחיות מוצאות עצמן בתחרות על הבכורה בחצרות המלוכה הנודעות של אירופה. הברבורים של לאונרדו מְחיה מול עינינו את דמותו של לאונרדו דה וינצ´י בשנים שבהן עבד בחצרה של מילנו, ומחזיר לחיים את הרגעים המרגשים שקדמו ליצירת ´הסעודה האחרונה´ וה´מונה ליזה´..

סירה, חויר
הסעודה הסודית /   מספרדית: עינת טלמון  ירושלים :   כתר,   [תשס”ח] 2008.  

תקציר :מותחן היסטורי צבעוני, תוסס ורב פרטים, השוזר עובדות היסטוריות בסיפור בידיוני עשיר ומתוחכם. הרקע – לאונרדו דה וינצ’י וציורו במילנו – הסעודה האחרונה.במנזר סנטה מריה דלה גרציה שבמילאנו טורח לאונרדו דה וינצ´י על ציור הקיר הגדול שלו, “הסעודה האחרונה”. הטוסקני גדול הגוף והיצרי מטפס על פיגומי הענק שהתקין בחדר האוכל הישן של המנזר, מצווה על עובדי המטבח להתקין סעודות שיהוו מודל לציור, נועל את הדלת בפני הכמרים – ומצייר בשקיקה. הכמרים בוחנים את הציור בקפידה וקוראים את הציור כאילו היה כתב חידה, והוא מהלך עליהם אימים: הגביע הקדוש ומגש לחם הקודש חסרים, פטרוס הקדוש מחביא פגיון כדי לתקוף, אלוהים יודע את מי, והעבדקן גדול הגוף העומד וגבו מופנה אל ישו – האם הוא אחד השליחים או שמא זהו לאונרדו עצמו? שמועות המגיעות אל האפיפיור שברומא מספרות כי האמן השנוי במחלוקת שוזר בציור הקיר העצום מאגיה שחורה, סמלים אסטרולוגיים וסימנים קוסמיים. שורה של מעשי רצח המתרחשים ברחבי מילאנו מדאיגה את הכס הקדוש, ואל העיר הצפונית נשלח האב ליירה, אינקוויזיטור צעיר ונבון, כדי לפענח את מעשי הרצח, לתהות על קנקנו של מי שלימים יוכתר כאבי הרנסנס ולוודא כי אינו שותף לקנוניה הנרקמת נגד הכנסייה. . הסעודה הסודית הוא מותחן היסטורי צבעוני, תוסס ורב פרטים, השוזר עובדות היסטוריות בסיפור בידיוני עשיר ומתוחכם. העלילה הקצבית והמהודקת חושפת שכבה אחר שכבה בציור הנודע. חאווייר סיירה מזמין את קוראיו לקרוא בציור המפורסם כאילו היה סיפור ממש, ולגלות בו פנים חדשות, בלתי נשכחות, הקוראות תיגר על הסיפור הקאנוני.

ברסלין, תרזה    חותם מדיצ’י /     מאנגלית: על זיסקינד-קלרי רושלים :   כתר,   2009.   

 תקציר :סיפור לנוער על נער שניצל ממוות בידי לאונרדו דה וינצ’י.   נער צעיר קופץ אל הנהר הסוער במנוסתו מן הרוצח הרודף אחריו. למזלו הוא ניצל מטביעה בידי לאונרדו דה וינצ’י. האמן לוקח אותו אל ביתו ומציע לו עבודה כשוליה. הנער, המכנה את עצמו מתיאו, נענה להזמנה אבל מסתיר את זהותו האמיתית ואת הסוד הנורא בעברו : הוא גנב את חותם הזהב של משפחת מדיצ’י ועתה הוא נמלט מידי רודפיו. הרומן המרתק מתרחש במאה ה – 16. סיפור העלילה מורכב ומסעיר. משולבים בו מעשי רצח ובגידה, קרבות ותככים על רקע נופי איטליה בתקופת הרנסנס וההתרחשויות ההיסטוריות מתוארות בשפה עשירה וקולחת.

פרק מהספר    

מדע בדיוני והיסטוריה חלופית על לאונרדו   

פול אנדרסון האור (תרגום: נורית רביד) פנטזיה 2000 מספר 14.  1980-1981.   

סיפור שבו מתגלה שלאונרדו מצא דרך להגיע לירח והיציג את האור המיוחד שם באחד מציוריו  

קיראו את הסיפור “האור” כאן. 

מקולי, פול ג’.    המלאך של פסקואלה /    עברית עמנואל לוטם  ירושלים :   כתר,   1996.   

רומן של היסטוריה חלופית שבו לאונרדו מגשים את כל תוכניותיו הטכנולוגיות וכתוצאה המהפכה התעשייתית מתחילה באירופה  במאה ה-16 ..   

אריק בנדק על הספר   

ליאונרדו בסיפורת העברית   

צבי זוהר “כיצד צויירה היפה בנשים ” “” בתוך קובץ הסיפורים “אמנים בחייהם” . מרחביה : ספרית פועלים,  1965 ע’ 105-114. סיפור על יצירת מונה ליזה.   

דן צלקה “הסירוב” בתוך “יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית”  זמורה-ביתן,  1998    

סיפור קצר  של אביר ספרדי שהרג בשגגה את אישתו וכחלק מתהליך הכפרה שלו הוא מחליט להזמין ציור של מלאך שפניו יהיו כפני אישתו המתה .הוא עובר את אירופה כולה בחיפוש אחרי הצייר המתאים לביצוע המשימה ולבסוף מגיע ללאונרדו שמסרב לבצע את המשימה.

תוכלו לקרוא סיפור זה ב”יקום תרבות ” כאן.

לאונרדו בשירה ובפזמון  העברי    

לאונרדו זכה לככב בכמה שירים ופזמונים עבריים:   

אבנר טריינין ” משירי לאונרדו  מחזור של שבעה שירים על לאונרדו דה וינצ’י בספר “   

השער הסתום “( הקיבוץ המאוחד, תשל”ו 1975 ) “   

ושוב בספרים :   

“החזרות (הקיבוץ המאוחד, 1988)     

מחזורים :   שירים: 1952-1998 /    ירושלים :   מוסד ביאליק,   תש”ס 1999   

טוביה ריבנר “הסעודה האחרונה ” שיר בתוך הקובץ פסל ומסכה הקיבוץ המאוחד, תשמ”ב.  1982 ע’ 54. תגובה שירית לציור של לאונרדו.   

דודו ברק “השיר של לאונרדו”  בספר “ בין מדיצ’י לרוצ’לאי :   איטליה – מסע שירה /    תל אביב :   ספרית פועלים,   תשמ”ה 1985.   

אהרון אמיר “דה וינצ’י והפילים ” קשת החדשה מספר 1 2002 ע’ 145.   

רוני סומק “”קרב אנגיארי על פי לאונרדו דה וינצ’י ” בתוך  מחזור השירים “טוסקנה –קורס מקוצר באמנות מקומית ” שבו-כתב עת לשירה  מספר 17 2007  ע’ 122 .    

לאונרדו דה וינצ’י” פזמון  של להקת חל האוויר ( מילים קובי לוריא  ולחן אורי כבירי )  

מונה ליזה מאוזכרת בכמה וכמה פיזמונים ישראליים   

ובראשם “מונה ליזה של המאה העשרים”. שכתבה דפנה אילת ושרה  מירי אלוני  

מונה ליזה של יואל ריפל .  ששרה עירית בולקה   

קונספירציות מודרניות  ולאונרדו
ברט ויטפורד ( שם בדוי של עמוס אריכא )     החיוך של מונה ליזה / עברית “ע. דולג ”     תל אביב … :   רמדור, 1971 מהדורה שנייה 1983

הסוכן החשאי הקוריאני פאטריק קים  נתקל בציירת מיסתורית שהיא סוכנת ק.ג. ב ובעולם הבוהמה והאמנות של פאריז . ואגב כך מנהל דיון עם ידיד אמן על האפשרות שדמות מונה ליזה בציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ’י היא בכלל גבר. הפעם הראשונה כמדומה שתיאוריה איזוטרית זאת הופיעה בעברית ודווקא בספר פטריק קים .   

צופן דה וינצ'י

  בראון, דן,   צופן דה וינצ’י /  מאנגלית: נורית לוינסון   בן-שמן :   מודן,  2003
  בראון דן ,אלבום צופן דה וינצ’י-מהדורה מיוחדת [מאנגלית – נורית לוינסון ; תרגום כיתובים – שמעון ריקלין.מהדורה אמנותית מיוחדת . .   

   

גולדסמן, עקיבא  צופן דה וינצ’י – התסריט /  מאחורי הקלעים של סרט הקולנוע עם טום הנקס  הקדמות מאת דן בראון, רון הווארד ובריאן גרייזר ; סוף דבר מאת ג’ון קאלי.    בן שמן :   מודן,   2006.   

    

   

בורסטין, דניאל    הסודות שמאחורי צופן דה וינצ’י :   כל העובדות, המחקרים והתיאוריות, עליהם מבוסס הספר / מאנגלית: אינגה מיכאלי    בן שמן :   מודן,   [תשס”ה] 2005.    007. לוצר, ארוין ו.    צופן דה וינצ’י – התרמית /    גבעת ברנר :   החותם,   2006.   ספר שהוא בגדר תשובת הכנסייה הנוצרית לכל הטענות של “צופן דה וינצ’י “.    

ברזינה, תומס    מי יכול לפענח את הצופן של לאונרדו דה וינצ’י :   איורים: לורנס סרטין. תרגום : בן ציון הרמן. ספר לכל,   (2009).   

ספר בסדרת “מוזיאון ההרפתקאות” שנועד לעורר עניין באמנות דרך  משחק. זהו  ספר הרפתקאות אינטראקטיבי, המתחקה אחר עבודתו של לאונרדו דה וינצ’י. הספר כולל תמונות מיצירותיו של דה וינצ’י, ומעטפה ובה רמזים לחידה הנמצאת בספר.בסוף הספר יש  ספרון ובו חידות, ומראה גמישה לקריאה בכתב ראי ולפענוח שבע החידות של ליאונרדו. ישנן הוראות להכנת מגילת אוצר עתיקה, ועל הדרך הסברים רבים בשפה פשוטה על היצירות של ליאונרדו.  אבל זו לא גרסת ילדים ל”צופן דה וינצ’י” של דן בראון.   

קישורים   

ליאונרדו דה וינצ’י בויקיפדיה    

איך מציירים מונה ליזה   


https://www.youtube.com/watch?v=bk10Asc68k4

ואריאציות של מונה ליזה   



https://www.youtube.com/watch?v=Kl_GpYXwkIA

למה המונה ליזה כה מפורסמת ?   

https://www.youtube.com/watch?v=IitbJszd1kM

בודקים את המונה ליזה    

https://www.youtube.com/watch?v=yekLJeXFJt4

הצל של לאונרדו דה וינצ’י בסעודה האחרונה ?   


https://www.youtube.com/watch?v=DjT11RfBh5Y

   

מונה ליזה נחשפת כישו הנוצרי    

https://www.youtube.com/watch?v=OK-tIt8xSBk

הסוד האמיתי של לאונרדו   



https://www.youtube.com/watch?v=Jm_7hEUHMpc
 

וראו עוד על טענות “צופן  לאונרדו  דה וינצ’י ”   

הצופן של דן בראון    

ועל עוד צופן מוזר   

צופן וויניץ’ כתב היד המוזר ביותר בעולם    

ראו גם על עוד צייר מפורסם   

רמברנדט “צייר היהודים ”   

10 תגובות

  1. […] החיוך של לאונרדו דה וינצ'י מאת מספר 666, בתאריך ינואר 12, 2011 בשעה 5:45 am, בקטגוריה אמנות יפה. תגים:לאונרדו דה וינצ'י. אין תגובות עדיין פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « דיבוק צא!:החלק הראשון אהבתיBe the first to like this post. […]

  2. המבט של המונה ליזה הפך יישו ויישותי…,זאת ה אומנות ?
    הקונספירציות מאחורי “החיוך של ליאונרדו”, מרתק…

  3. עידכון לפרשת “הצופן ” שנמצא כביכול מאחורי עיניה של מונה ליזה וכביכול מספק את ראשי התיבות של “המודל ” לדמות.
    סילבנו ויצ’נצ’י החוקר שעומד מאחורי התגלית טוען כעת שראשי התיבות שגילה הם של עוזרו של לאונרדו דה וינצ’י
    Gian Giacomo Caprotti, known as Salai

    לטענתו סלאי הנ”ל הוא הוא המודל הגברי של מונה ליזה ולא דווקא לאונרדו עצמו.

    החוקר ממשיך וטוען שמקובל כיום על רוב החוקריט שסלאי הנ”ל היה כביכול אהובו של לאונרדו דה וינצ’י שהיה הומוסקסקסואל.
    ראו על כך כאן
    http://news.yahoo.com/s/ap/20110202/ap_on_en_ot/eu_italy_mona_lisa
    דעתי היא כמי שעיין גם הוא בחומרים רבים על לאונרדו וחייו היא שאין שום בדל של הוכחה שלאונרדו דה וינצי היה הומוסקסואל והתעניין מינית בגברים או בנשים.
    דעתי היא שלאונרדו היה א-מיני ולא התעניין כלל במיניות גשמית מאיזה שהוא סוג גברית או נשית.
    וייתכן שנשאר בתול כל חייו.
    כל האנרגיות שלו הלכו לכיון יצירותיו ומחקריו שהם הדברים שגירו אותו באמת .
    אותו הדבר נכון אגב גם לגבי מיכאל אנג’לו בונארוטי המתחרה הגדול של לאונרדו .
    שניהם לא התעניינו כלל במין.
    הטענה שהם היו הומוסקסואלים היא פשוט המצאה מאוחרת של אנשים שרואים במיניות חזות הכל ושאינם מסוגלים להעלות על הדעת ייתכנותה של תופעה מעין זאת.

    • ידיעה: מפברואר 2012
      העתק בן זמנה של התמונה המפורסמת ביותר בעולם נחשף לאחרונה במוזיאון אל פרדו במדריד, ומאפשר לנו לראות את המונה ליזה כפי שנראתה כנראה בחייה.

      מבחינת מחקר תולדות האמנות, מדובר בתגלית חשובה ביותר. התמונה, שנמצאה במרתפי אל פרדו, נחשבה עד כה לעוד העתק מבין עשרות ההעתקים הידועים שעשו במאה ה-16 וה-17 ליצירת המופת של לאונרדו דה וינצ’י.

      אלא שבשיפוץ שעברה התמונה בזמן האחרון, התברר כי היא צוירה על ידי תלמיד של דה וינצ’י שעבד לצדו. על פי העיתון אל פאיס, ייתכן שצייר אותה אנדראה סלאי, שהיה גם מאהבו של האמן, או תלמידו פרנצ’סקו מלצי.

      מתחת לשכבה שחורה שכיסתה את הרקע של התמונה שנמצאה באל פרדו, התגלתה גרסה רעננה יותר של הצעירה המקסימה, ששמה היה ליסה גרארדיני, אשתו של הסוחר פרנצ’סקו דל ג’וקונדו מפירנצה.
      עבודות הרסטורציה חשפו פרטים רבים מהציור ובעיקר את הרקע של טוסקנה, שדומה ביותר לנוף המופיע בציור המקורי. בשונה מהשערות רבות שהועלו והופרכו לאורך השנים בנוגע לציור והעותקים השונים, התגלית הנוכחית אומתה על ידי שני רסטורטורים בולטים מאל פרדו וממוזיאון הלובר בפאריס.

      בתחילה, הציור נחשד כהעתק מאוחר של יצירת המופת כיוון שהחוקרים סברו כי הוא צויר משטח מעץ אלון שהשימוש בו לא היה נהוג באיטליה באותה תקופה, ולכן הסיקו כי היוצר היה צייר ממדינה צפון אירופית. בשנה שעברה התברר כי הציור צויר דווקא על גבי משטח מעץ אגוז שכן היה בשימוש באיטליה באותה התקופה. גודל העבודה אף הוא דומה למקור, אם כי הפרופורציות מעט שונות.

      עיקר חשיבותה של התגלית הוא באור החדש שהיא שופכת על סביבת העבודה של האמן, בשל העובדה שכלל הנראה היא נוצרה לצד המונה ליזה המקורית. פרט חשוב נוסף הוא שהציור שזה עתה התגלה שמור בהרבה מזה המוצג בלובר, ועל כן ניתן לראות בו פרטים רבים יותר. בציור החדש ניתן להבחין בסגנון הכיסא של המונה ליזה, בד השמלה של הדמות המצוירת ועוד.

      המונה ליזה המקורית תלויה מאחורי זכוכית במוזיאון הלובר בפאריז ונתונה לאבטחה כבדה ביותר. היא כמובן לא תעזוב את משכנה לעולם. נוסף לכך, אנשי המוזיאון לא מתכננים לנקות אותה בעתיד הקרוב. פירוש הדבר כי הקהל צופה ביצירה, שאמנם יופייה אינו נתון לוויכוח, כשהיא מכוסה בשכבות של לכה ישנה וסדוקה.

      ממדריד נמסר כי עבודת הרסטורציה נעשתה לקראת תערוכה שתיפתח במארס בלובר. פרטים על התגלית נמסרו בסימפוזיון על דה וינצ’י שנערך לאחרונה בגלריה הלאומית בלונדון, ומשם יצאה הידיעה המפתיעה.

      דוברת המוזיאון הוסיפה כי יש צורך בעבודות שימור ושיקום נוספות וכי התמונה לא תוצג במלוא הדרה, אלא בעוד כשלושה שבועות. בהמשך, תושאל העבודה ללובר ותוצג לצד המונה ליזה של דה וינצ’י, בפעם הראשונה זה 500 שנים.
      מקור הידיעה
      http://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1631775

      • סביר אגב שמה שמוצג בלובר הוא העתק, והעותק המקורי שמור במרתף עמוק… התמונה היקרה בעולם בטח לא תוצג כמות שהיא.

  4. ידיעה :
    ארגון בשוויץ הודיע כי יפרסם היום (ה’) ממצאים המוכיחים כי האמן לאונרדו דה-וינצ’י צייר גרסה מוקדמת ליצירת “המונה ליזה”, הדומה להפליא ליצירת המקור המפורסמת. אבל, בעולם האמנות האקדמי כבר יש מי שמערער על ממצאי המחקר.
    לאחר 35 שנים של מחקר, מומחים מאמינים שעשור לפני ציור “המונה ליזה”, דה-וינצ’י שקד על יצירה כמעט זהה הנקראת “איילוורת’ (isleworth) מונה ליזה”, שלא הוצגה לציבור במשך מאות שנים אך עלתה לכותרות בעולם בראשית המאה ה-20. כך לפחות טוען ההיסטוריון סטנלי פלדמן המשתייך לארגון “קרן המונה ליזה” הפועל בעיר ציריך.
    הפורטרט, שצפוי להיות מוצג בז’נבה, מציג אשה בשנות ה-20 לחייה לעומת הציור המקורי שמציג את “לה ג’קונדה”, הלוא היא “המונה ליזה”, הנראית מבוגרת יותר.
    “ראיות היסטוריות יחד עם בדיקות מדעיות שבוצעו באמצעי הטכניים הטובים ביותר מוכיחים כי דה-וינצ’י צייר את הגרסה המוקדמת”, אמר פלדמן שסיפר גם כי היצירה “הצעירה” יותר, צוירה על בד קנבס והכילה צבעים בהירים יותר מהציור המפורסם המוצג במוזיאון “הלובר” בפריז. “התנוחות, מיקום הידיים והבעת הפנים זהות בין שתי הציורים ורק הרקע שונה”, הסביר ההיסטוריון.
    היצירה המוקדמת התגלתה בביתו של אציל אנגלי בסוף המאה ה-19 ונשלחה לארצות הברית כדי שתשרוד את מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה, היצירה נשלחה לאיטליה ומשם התגלגלה לשוויץ,נשמרה בכספת ב-40 השנים האחרונות.
    אבל בעולם האמנות האקדמי אין תמימות דעים בסוגיה. פרופסור מרטין קמפ מאוניברסיטת אוקספורד שולל לחלוטין את ממצאי הארגון השוויצרי. קמפ, חוקר דה-וינצ’י ידוע, אמר כי תנוחת הידיים, השיער והשמלה לא מנציחים את “החמקנות” של הציור המקורי וככל הנראה מעידים כי אמן אחר צייר את המונה ליזה של “איילוורת”. במוזיאון “הלובר” סירבו להגיב לממצאים שיוצגו במלואם בהמשך היום על ידי “קרן המונה ליזה”.
    רק לפני שבעה חודשים, התברר כי “אחותה התאומה” של המונה ליזה נמצאה במוזיאון פרדו במדריד – אך לא מפרי יצירתו של האמן הנודע. לאחר שהסירו שכבות צבע ולכלוך, הגיעו עובדי המוזיאון למסקנה כי היצירה שברשותם, צוירה באותו הזמן שבו צוירה “המונה ליזה” המקורית. עם זאת, “המונה ליזה” צויירה ככל הנראה בידי תלמיד של דה-וינצ’י, במקביל לאמן עצמו.
    מקור הידיעה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4286123,00.html

  5. ידיעה מינואר 2012 :
    האדם הוויטרובי”, רישומו של לאונרדו דה וינצ’י, נחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות של תקופת הרנסאנס, ונושא משמעות סמלית חשובה. אולם מחקר חדש טוען כי הרישום משנת 1490 הוא למעשה העתק של עבודה מוקדמת יותר, שצייר חבר קרוב של דה וינצ’י, כך התפרסם השבוע באתר מוזיאון הסמיתסוניאן שבוושינגטון.

    הציור המפורסם, בו נראית דמות אדם המתאימה באופן מושלם לעיגול וריבוע, מבוסס על תיאורו של הארכיטקט הרומי ויטרוביוס בספר “על אודות האדריכלות”. עד לסוף המאה ה-15, אז זכתה הספרות הרומית לגילוי מחודש על ידי אנשי הרנסאנס, לא ניסה איש להמחיש את התיאור. ציורו של דה וינצ’י נחשב לפורץ דרך, משום שהוא מוכיח קשר הרמוני בין האדם ליקום. על פי המשמעות הסמלית שיוחסה לציור, אם גוף האדם נכנס באופן מושלם לצורות העיגול והריבוע, הרי שהאדם מהווה מעין “מיקרוקוסמוס” של העולם כולו.

    בשנת 1986 מצא היסטוריון איטלקי בשם קלודיו סגרבי עותק נשכח של “על אודות האדריכלות”, שכלל 127 איורים, ותוארך לסוף המאה ה-15. כתב היד היה תגלית כשלעצמו, אולם בתוכו מצא סגרבי תגלית מדהימה נוספת: ציור של אדם בתוך עיגול וריבוע, שנראה דומה מאד ל”האדם הוויטרובי” של דה וינצ’י (לחצו לצפיה בציור
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%94%D7%95%D7%95%D7%99%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99

    סגרבי הניח בתחילה, בעקבות הדמיון בין שני הציורים, כי מדובר בהעתק של האיור המפורסם. אולם, לאחר שבחן את התגלית, הוא מצא בה טעויות ותיקונים רבים, שלא היו הכרחיים אם הציור היה העתק של העבודה הקיימת. לכן, הוא הניח שייתכן ומדובר ברישום מוקדם יותר.

    לאחר שנים של מחקר, טוען סגרבי כי הוא איתר את האמן שאחראי לציור שהתגלה. במאמרים שיתפרסמו בקרוב, הוא מציע כי מדובר בארכיטקט צעיר בשם ג’יאקומו אנדראה דה פררה, שהיה מומחה לוויטרוביוס וחבר קרוב של לאונרדו.

    כראייה, טוען סגרבי שדה וינצ’י כתב על ארוחת ערב שסעד עם אנדראה ביולי 1490, השנה בה צויר “האדם הוויטרובי”. במקום אחר, דה וינצ’י מתייחס מפורשות ל”ויטרוביוס של ג’ירקומו אנדראה”. “הכל התאים כמו פאזל”, אומר סגרבי.

    החוקר מאמין כי שני האמנים שיתפו פעולה בציורים, אולם משום ששרדו רק מעט עדויות על עבודתו של אנדראה, יכול לקחת שנים עד שהטענה תוכח. עם זאת, חוקרי רנסאנס כבר מוצאים את הרעיון כמעניין. ההיסטוריון הצרפתי פייר גרוס, אחד המומחים החשובים לוויטרוביוס, אומר שהמחקר החדש “מושך ומשכנע”.

    אחת העדויות המעטות על אנדראה, שעלולה לשפוך אור על הסיבות להיעדרותו מדפי ההיסטוריה של הציור, קשורה דווקא למותו. דה וינצ’י הצליח לכונן יחסים קרובים עם הצרפתים שכבשו את מילאנו, בעוד אנדראה היה בין המתנגדים להם, ולבסוף נתלה על ידי הכובשים ב-1499. “בגלל נאמנותו לדוכס מילאנו, נמחק אנדראה מדפי ההיסטוריה, וכך גם ‘האדם הויטרובי’ שלו”, אומר סגרבי.

    מקור הידיעה :|הארץ”

    http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1631084

  6. ד”ר גלי וינשטיין כותבת בדף הפייסבוק שלה :
    https://www.facebook.com/gali.weinstein/posts/10157243687318630?__tn__=K-RH-R

    זו שטות גמורה לומר שלאונרדו דה וינצ’י הוא “הגאון שלא תרם דבר לאנושות”. שתי תרומותיו המשמעותיות ביותר לאנושות הן המונה ליזה והסעודה האחרונה, שהשפיעו על התרבות המערבית יותר מאשר יצירות והמצאות רבות אחרות. הכותב של המאמר טוען שלאונרדו לא פרסם את עבודותיו. הוא כותב: “אין ספק שאם לאונרדו דה וינצ’י היה מפרסם את כתביו בימי חייו הוא היה מקדם את האנושות – תגליות שהמתינו מאות שנים להתגלות מחדש היו נחשפות ודה וינצ’י באמת היה ראוי לתואר של מדען דגול שפרסם את עבודותיו ולא רק מת”.
    ככל שידוע לנו לאונרדו לא רשם פטנטים כמו תומס אדיסון למשל וככל שידוע לנו הוא לא פרסם את המחברות שלו, שבהן הוא רשם את המצאותיו, רעיונותיו ורישומיו. אבל וכאן האבל הגדול (!) מרבית כתביו של לאונרדו נאבדו ואולי בין מה שנאבד יש משהו שהתפרסם. אנחנו לא יודעים. בנוסף, העדויות שיש ברשותינו הן עדויות של סופרים כמו אנונימו גדיאנו, ואזרי, וגם של אנשים שביקרו את לאונרדו כמו אנטוניו דה באטיס (מזכירו של הקרדינל לואיגי מאראגונה) שבעת מסעו עם הקרדינל ביקר את לאונרדו הזקן באמבואז ב-1517. כלומר, יש מעט מאוד חומר ראשוני.
    המחברות של לאונרדו פוזרו בכל אירופה, חלקן נחתכו לחתיכות וחוברו בצורות שונות מחדש. במהלך המאות הבאות מאז מותו של לאונרדו יותר ממחצית מכתבי היד שלו נעלמו. כותבים אחרים העתיקו חלקים ממחברותיו של לאונרדו ולפי זה משערים מה היה כתוב במקור.
    מצב זה נראה מייאש לנוכח ההכרה, שמה ששרד מלאונרדו הוא קצה הקרחון ממה שהגאון הפיק! במצב הזה יש כל כך מעט עדויות ואי אפשר להסיק שלאונרדו הוא “הגאון שלא תרם דבר לאנושות”.
    בנוסף, בהרבה מאמרים על לאונרדו נכתב שלאונרדו נהג לכתוב ב”במעין כתב ראי, מימין לשמאל, אולי כדי להצפין את סודותיו”. זו אמונה טפלה. לאונרדו כתב ביד שמאל ובכתב מראה בצורה ספונטאנית.
    ולהלן שתיים מתרומותיו היותר מפורסמות של לאונרדו שפורסמו בעולם:
    1) המונה ליזה: המונה ליזה של לאונרדו משפיעה עד היום על התרבות בכל העולם. במונה ליזה לאונרדו השתמש בטכניקת הספומטו: ציפויים שקופים של פיגמנטים טהורים משמן, המושמים על השכבות שמתחת בעודן לא לגמרי יבשות. ציפויים אלה נועדו להבליט את הגוון של הצבע שנמצא בשכבה-מתחת. כדי ששכבות אלה יצרו למראית עין שכבה אחת עבה סביר שלאונרדו עבד הרבה שנים על השכבות האלה.
    חוקרים בדקו שבע יצירות של לאונרדו (הבתולה בין הסלעים, המונה ליזה, יוחנן המטביל, הבשורה, בככוס, La Belle Ferronnière ומריה, ישו העולל והקדושה אנה) באמצעים דיאגנוסטיים לא פולשניים (בטכניקת קרני ה-x) והתמקדו בחקירת הפנים, כי בעיקר בפנים מבחינים במאפייני הספומטו. כל זאת כדי לקבוע את ההרכב והעובי של כל שכבה בפרצופים, כולל זה של המונה ליזה, שאותם צייר לאונרדו דה וינצ’י במהלך 40 שנות הקריירה שלו כאמן. החוקרים גילו שלאונרדו צייר בערך 20 שכבות בזו אחר זו, כל אחת בעובי של 2 מיקרו מטר (אלפית המילימטר), וכל זאת רק כדי ליצור את החיוך המפורסם של המונה ליזה. כך תוך שהוא מניח שכבות על גבי שכבות בצורה מתוחכמת, סופרפוזיציה של שכבות, שיחד היו בעובי של לא יותר מ-30 עד 40 מיקרו מטר, לאונרדו יכול היה למחוק את כל העקבות של משיכות המכחול וליצור חיוך של מונה ליזה חלק ומושלם. לקח ללאונרדו שנים לפתח את הספומטו והוא בא לידי ביטוי במונה ליזה שיושבת במוזיאון הלובר והמונים חולפים עלפניה ומביטים בה.
    2) נעבור ליצירה נוספת מפורסמת של לאונרדו דה וינצ’י הסעודה האחרונה. ציור הקיר הסעודה האחרונה בחדר האוכל של מנזר סנטה מריה דלה גרציה כמובן השפיע על העולם כולו הרבה יותר מאשר פרסומים מדעיים רבים בכתבי עת. ואנשים צופים בציור הקיר הזה שהשפיע על התרבות העולמית במשך 500 שנה. ביצירה הזו לאונרדו משתמש בטכניקה שקרויה קיארוסקורו או ה”אורצל”. הוא צייר במעברים אנטומיים רציפים בין הגוונים וצייר את הדמויות אחרי חקירות אנטומיות וניסוייות מדוקדקות, הוא חקר גופות וניתח אותן והוא גם השתמש בשבלונות ובדמויות מיצירות קודמות שלו (רפלקטוגראפיה אינפרא אדומה חושפת את זה). היצירה עברה שחזור מסיבי ומה שרואים היום זה בקושי היצירה המקורית של לאונרדו. זה יותר שכבות השחזורים הרבות שעברה היצירה על פני המאות מאז שלאונרדו צייר אותה.
    מטאו בנדלו, שביקר במנזר סנטה מריה דלה גרציה ב-1495 וראה את לאונרדו עובד ברפקטוריום במנזר על הסעודה האחרונה, אחר כך ציין בנובלה שלו ב-1554, שהמנזר היה בנוי בצורה רעה למדי ובנוי מכל מיני סוגי חומרים מהריסות ישנות. הוא כתב: “אם הקיר המצער של הסעודה האחרונה כבר היה עשוי מלבנים ישנות חנקתיות, יתכן שהוא כבר ספג אפילו יותר לחות מאשר האחרות”. כלומר, בעת שלאונרדו עבד על הסעודה האחרונה המנזר כבר היה בנוי לא טוב והקיר שעליו עבד לאונרדו היה ספוג לחות. הלחות והעובש מצינורות המטבח שהיה צמוד לחדר האוכל הרסו את ציור הקיר ומהר מאוד נדרש שחזור.
    הבעיה המרכזית בשחזורים של הסעודה האחרונה היא שהמשחזרים לא לקחו בחשבון שלאונרדו שרטט את התנועה של קרני האור בפרספקטיבה. הוא חישב כיצד כל קרן אור גורמת להארה ולצל על הפנים של הדמויות, וכיצד הצללים נופלים על גופים דוממים וגופים דוממים אלה מטילים צללים, והקשר של כל זה להחזרת קרני האור.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 − שבע עשרה =