הזהות החצויה של השושנה – שירתה של שושנה ויג

בלפור חקק בודק את הדרך שבה מעצבת המשוררת שושנה ויג את זהותה המורכבת ביצירתה השירית.

המערכת

הקדמה

ספר השירים החדש של שושנה פיינגולד-ויג, השמיני במספר, שירים מכַּר ההיתוך (הוצאת פיוטית, תשפ"ד 2024), נוגע בפצע החברתי הישראלי של כור ההיתוך. ספרה מרפד את הדברים – "כר ההיתוך".

הסופר ז'וזה סרמאגו רואה בכתיבה של זיכרונות מבָּט מיוחד על הזמן: "…אז פונים לזמן שעבר, שרק הוא באמת זמן, ומנסים לשחזר את הרֶגע שלא ידענו להיות, שחלף עבר בשעה ששִחזַרנו רגע אחֵר, וכן הלאה. רָגע אחר רֶגע, זה טבעו של כל רומן, ייאוש, ניסיון נֵפֵל לשמור שהעבר לא יֹאבד לעַד" (מתוך "תולדות המצור על ליסבון").

הזיכרונות מציפים, והם רבים לכל אדם, וכאשר אדם יוצר מעבֵּד את הזיכרונות למעשֶׂה של סִפרות, הוא מביא את החותָם האישי שלו מן המיקרו שאמור להשתלב במאקרו. זהו סיפורה האישי של המשוררת, אך הוא משלב את האתוס הישראלי, הציוני, התרבותי המורכב.

בספרה "שירים מכר ההיתוך" שושנה ויג אורגת את זיכרונותיה למִטווה שיש בו משמעות, ניסיונות שימור של כל פרט, שלא יֹֹאבד הזיכרון. דְברים לא מתים, הם חיים מֵחָדש בשירים. שורשיהָ נשזרים אל שורשיה אל המשפחה מטוניס, ואל המשפחה מפולין. המשוררת משׂורֶגת בשורשיהָ במשפּחה ישראלית מורכבת ממזרח וממערב.

כור היתוך, סיר לחץ וכאב

המעטפת ההיסטורית-חברתית של הספר היא 'ימי כור ההיתוך', שבהם התעצבה ההיסטוריה של כולנו בשנים הראשונות למדינה, בעקבות גלי העלייה ההמונית. הצירוף שרווח אז בקרב קובעי המדיניות החינוכית ולקליטת העליות היה 'כּור היתוך', זו תפיסה שראתה חשיבות להתיך את העליות השונות לארץ בתוך כּור בוער, ולקוות שהישראלי החדש, שייצא מתוך סיר הלחץ הזה, יקל על כולנו למזג ישראל אחת לתרבות משותפת. המושג 'כור היתוך' לא התאים, מלכתחילה, לעליות שהגיעו לארץ, והוא הושאל מהסוציולוגיה האמריקאית – בארה"ב מדובר בקבוצות אתניות שונות ללא עָבר משותף, להבדיל מן העם היהודי, שבו הקהילות השונות שנפגשו כאן בארץ היה להם שיוך לאומי משותף מכּוח העָבר. כאן בארץ ניסו ליצור היתוך, בהכוונה מלמעלה, ולא ראו בזה סינתזה של כל הרכיבים התרבותיים, של כל הקהילות. היה נדמה בהתחלה שנוצר מיזוג, אך הקולְטים לא ויתרו על זהותם, וביקשו היתוך של הנקלטים בלבד. המשוררים שכותבים על כך הם אלה שמבטאים את סיר הלחץ והכאב.

המשוררת שושנה ויג חוותה את ההיתוך הזה על בּשָׂרה ורוּחה, ונשאלת השאלה אם בספרות העברית קיימת יוצרת אמיצה כמוה שכותבת על כור ההיתוך שהיה הבית שלה. היא לא כותבת על שני בתים, אלא על בית אחד שהיה בו הכול, גם סיר לחץ של גלויות, וגם ברבות השנים קורבן העלייה. האב יצחק עלה מפולין, האם רבקה אונרייט עלתה מתוניס. בשירים האם קוראת לה בשפתה בערבית-יהודית "בּינְתי", האב קורא לה באידיש "מֵיידל'ה". כך היא חוותה את המושָׂג 'דוּ שורש', כדי לנווט דרכה מן השורשים הכפולים אל זהותה החדשה:

הָרֹאשׁ צוֹעֵק לִי בַּעֲרָבִית

מֵהָרֵי הָאַטְלָס

זֶה מִבֵּית אִמִּי

יָא בִּינְתִי – –

מֵיידָּלֶ'ה

יַלְדָּה קְטַנָּה

שֶׁל אִמָּא אַבָּא

דּוּ שֹׁרֶשׁ.

בְּמוֹלַדְתִּי

מְחַפֶּשֶׂת זֶהוּת חֲדָשָׁה 

(11)

המושׂג 'דו-שורש' נוצר במשנתו הפואטית של המשורר והעורך איתמר יעוז קסט. הוא פרסם בתשל"ט-1979 'במת יחיד' בהוצאת 'עקד' "להוויית הדוּ-שורשיות בסִפרות הישראלית". תפיסתו הפואטית נתנה פתחון פה ולגיטימציה לדור שלם שחי את דו-שורשיותו וכָתב אותה, ולא ידע לקרוא לה בשם. השאיפה של העולים החדשים ושל ילדיהם הייתה להיות ישׂראלים, להיות 'צבָּרים'. שושנה ויג היא משוררת, אך גם מו"לית, ובעיצוב הספר, בחרה בעטיפה לספרָהּ את הציור של מזל קוטי "סבְּרס". הציור הוא אמירה – להיות סבְּרס היה הגעגוע של בני העולים, בני המהגרים, וגם גאוותם של המתיישבים הראשונים, שהנה נטעו שורשים בארץ החדשה. הסמל הזה מושאל לספר.

מתברר שגם בניהם של העולים, שנולדו כאן בארץ, ירשו את תחושת ה'מהגרים' של הוריהם, ורצו להיטמע בתוך הישראלים הוותיקים, כדי להיחשב 'מֶלח הארץ'.

אין בכתיבה של שושנה ויג ביקורת עמוקה, אלא שאלות ותמיהות מדוע המיזוג הזה לא הצליח. הכותבים העכשוויים, בעיקר מן הקשת המזרחית, מרבים לבקר את היחס להוריהם בבוטות ונועזות, המשוררת מקבלת בהכנעה מסוימת את גורל משפחתה. השפה מקוננת על עולם המהגרים וגם על אי השגתם את המעמד הראוי להם כבוני הארץ: "מַהִי שִׂפְתֵי/ הִיא עִבְרִית/ עִבְרִית חֲנוּקָה/ מִדְּמָעוֹת מְלוּחוֹת/ עִבְרִית מְרֻסֶּקֶת/ עִבְרִית מְהַגְּרִים/ אַף פַּעַם לֹא מַסְפִּיק טוֹבָה / לִהְיוֹת מֶלַח הָאָרֶץ" (13).

וכך היא מתארת את הזיווג של הוריהָ – הם הגיעו לארץ משתי גלויות שונות, ויצרו כאן את המשפחה:

כָּךְ אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה

שְׁנֵי יְלָדִים מִשְּׁתֵּי מוֹלָדוֹת

כּוֹרְתִים בְּרִית חַיִּים

וַאֲנַחְנוּ נוֹלָדִים בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה 

(20)

הזיווג של ההורים הוא כור ההיתוך המשפחתי של ילדיהם – הם נועדו להיות 'הישראלים החדשים' שייווצרו מהמשפחה הזאת/מהמישפוחה הזאת:

אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּשָׁלוֹם

בְּתוֹךְ כּוּר הַהִתּוּךְ

בֶּן גּוּרְיוֹן

מְחַבֵּר בֵּינֵינוּ

אַבָּא שֶׁלִּי מִפּוֹלִין

אִמָּא שֶׁלִּי מִטּוּנִיס

(24)

ההיסטוריה נכתבת גם בשירה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, התווה את המדיניות של כור ההיתוךְ. המושגים שרווחו אז היו 'קיבוץ גלויות', 'חיסול הגלויות'. דובַּר אז על תהליך של עקירת היהודים מן הגלות אל המדינה שזה עתה קמה. מבחינה רוחנית ראו בזה תהליך של 'שִיבת ציון', ממש מושגים תנ"כיים: שיבה אל ארץ מכוֹרה; ארץ מולדת; שבה חיו היהודים בימי התנ"ך (בית ראשון, בית שני). העולים חוו אז חֶבלי קליטה קשים וגם התמוטטות של מסורות חיים שהביאו עימם מארצות גלותם.

השיר על הסבא ניסים טהר (מתוניס) מבטא את משבר הסמכות ואת משבר הפגיעה במעמדו של ראש המשפחה:

אֶת חַיֵּי הָעֹשֶׁר הֶחֱלִיף

בְּשֶׁמֶן הָאָרֶץ הָרוֹתַחַת  – –

יָא רָאבְּ הָיָה מְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהָיו- –

תֵּן לִי מְעַט מִן הָאֹשֶׁר

שֶׁהָיָה לִי לְפָנִים

תֵּן לִי כָּבוֹד

לִפְנֵי הַבָּנִים     

(מתוך "הכבוד של סבא". 31)

הכותבת מייצגת את דור הנכדים שחיו את חיי הארץ כדבר טבעי, ולא חוו את הסבל של העלייה של דור האבות: "אֵין בִּי אֶת גְּבוּרַת אָבִי אוֹ אִמִּי/ אֲנִי חַיָּה אֶת הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי/ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל/ לֹא עָלִיתִי אַרְצָה וְלֹא יָרַדְתִּי מִמֶּנָּה" (15).

היוצרת היא בת המהגרים, מאלה שנולדו בארץ וחיו את השורשים הכפולים כנתון טבעי. היא מתארת את זהותה בהתבגרותה כ"בלתי מוגדרת". זו גם זֶהוּת שמאפשרת בחירה בתוך ההוויה הרב-תרבותית שנוצרה בארץ בגלי העלייה שהגיעו אז לארץ, אבל גם תחושת חוסר הגדרה, חוסר ההשתייכות עד תום, בעיית זהות מורכבת, זו שגורמת לשסע פנימי. האם המיזוג הצליח? האם נוצרה זהות חדשה של הרכבה? ויג מבכה את אי היכולת להגדיר את הישראליים החדשים המורכבים מזהויות שונות שאינן משתלבות בקלות: "גַּם כְּשֶׁגָּדַלְתִּי/ וְאָמְרוּ: / אַתְּ לֹא מִזְרָחִית/ אַתְּ לֹא אַשְׁכְּנַזִּיָּה/ אַתְּ בִּלְתִּי מֻגְדֶּרֶת/ לֹא הִתְלוֹנַנְתִּי/ שֶׁאֲנִי לֹא מִפֹּה וְלֹא מִשָּׁם// אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי/ שִׁיר מְחָאָה". (25)

בקביעת הכותרת לספר שיריה, בחרה היא להתעלם מן המושג "כור ההיתוך", ולבחור בצירוף חדש: "כַּר ההיתוך". הימים האלה, ימי הילדוּת של המדינה החדשה, נתפסים כְּכר רך שישֵנים עליו ומתרפּקים על החלומות שהוא מֵניב. ולא רק שהם השדה הרחב של ילדותה, הם גם המקום הזה של הבכי בלילה, הקינה המתמשכת, שמלווה את דפיו של הספר. הניסיון של המערכת השלטונית לכפות 'כור היתוך' נתפס כּימים של בעֵרה מתמדת, ימים שהאזרחים נשׂרפים, שהם סובלים מקונפליקטים בעטיה של התָכת הזהויות, וחידוד הניגודים שבין התרבויות השונות. המשוררת מציגה בלגלוג את פּוליטיקת הזהויות מאז ועד היום:

לֹא לָמַדְנוּ כְּלוּם

מִכּוּר הַהִתּוּךְ

אֲנַחְנוּ עֲדַיִן נִשְׂרָפִים

אֲנַחְנוּ עֲדַיִן

נִלְחָמִים   

(27)

האח שנפל, "אח בירושה"

בצד השירים המשפחתיים על השורשים הכפולים של ההורים (טוניס, פולין), מעל שירי הספר מרחֵף פֶּצע שאינו מרפֶּה: מותו של האח הבכור טוביה ז"ל, בשירותו הצבאי. מותו מרסק את המשפחה, מביא לנטישת אשקלון, ולמעבָר לנתניה. כאבה של האם מדַמם בתוך השירים. האם נישְׂאה בצעירותה, בהיותה בת שבע-עשרה, סמוך לעלייתה לארץ, הפכה אם בגיל שמונה עשרה, ובהיותה בת שלושים ושש היא אם שַכּולה בארץ ישראל. השירים מתארים את אבֵלותה מאז מות בנה בשירותו הצבאי. היא חיה כואבת ימים תמימים על נפילת הבן, ואינה מוצאת מנוחַ עד שהיא הולכת לעולמה בגיל 58, עקב סרטן: "אִמָּא שֶׁלִּי כָּל חַיֶּיהָ הִצְטַעֲרָה/ שֶׁעָזְבָה אֶרֶץ אַחֶרֶת/ וּבָאָה לְכָאן לָשֶׁבֶת עַל קֶבֶר בְּנָהּ" (31).

והבת המשוררת מביטה על עצמה, מתבוננת מן הצד. רואה את כֵּפל הזהויות, אך גם את הצער שמְלווה אותה עם מות האח, ואחר כך עם פטירת האֵם: "לֹא שׁוֹכַחַת מִי שֶׁמִּסְתַּתֶּרֶת בְּתוֹכָהּ/ וּמְגַלְגֶּלֶת מִלִּים שֶׁהָיוּ חֲנוּקוֹת/ בִּינָתִי, בִּינָתִי/ מַיְדְּלָה מַיְדְּלָה/ רָצָה בְּיַעֲרוֹת גֶּשֶׁם / וּבוֹכָה וּבוֹכָה" (35).

היא חיה מאז את זהותה של האֵם. האם, בעיניהָ, מתה בעודה בחייהָ, חיה כ"אישה שעטופה בשַׂק". האם בסמל בגדי אבלות בחלומות של הבת שנים רבות לאחר מות האם: "אִמָּא שֶׁלִּי מִזְּמַן לֹא בָּאָה אֵלַי בַּחֲלוֹמוֹת/ זֶה קָרָה לִי רַק פַּעֲמַיִם בַּחַיִּים שֶׁהִיא/ שָׁלְחָה לִי מִבְרָק מֵהָעוֹלָם הַבָּא/ לִפְנֵי שָׁנִים הִיא הוֹפִיעָה בַּחֲלוֹמִי/ וְנִרְאֲתָה הוֹלֶכֶת לְמָקוֹם רָחוֹק עֲטוּפָה בְּשַׂק" (61).

חוויות השכול מתמשכות בתפיסה של הכותבת מזיכרונות של אביה בימי השואה עד לאבל על אחיה שנהרג בשירותו הצבאי: "בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה/ אֶזְכֹּר אֶת אַבָּא/ בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן / אָח, אֲנִי פָּשׁוּט שַׁכּוּלָה" (83).

השְכול הכפול מעיק שבעתיים לאחר מות האב. האם איננה, האח איננו, וגם האב הלך לעולמו והעמיק את תחושת היַתמות: "אַבָּא מֵת וְהִשְׁאִיר לָנוּ/ אֶת אָחִינוּ הַמֵּת/ וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת כֵּיצַד/ לְהַעֲבִיר רוּחוֹת" (85).

בְּמות שני ההורים, הזיכרונות על מות האח בבסיס בַּלוּזה בסינַי, כשהוא מתהפך בנגמ"ש הצבאי, הזיכרונות מתהפכים בה ללא רחם, ולא פלא שהשיר נקרא "צלקת": "אַבָּא שֶׁלִּי – – – / שׁוֹלֵחַ לִי שְׁדָרִים/ שֶׁתָּמִיד אֶזְכֹּר/ אֶת הַהִתְרַסְּקוּת שֶׁל אָחִי/ כֵּיצַד הִתְהַפֵּךְ עִם הַנַּגְמָ"ש – – -וְאָחִי מִתְהַפֵּךְ/ מִתְהַפֵּךְ/ מִתְהַפֵּךְ/ מִתְהַפֵּךְ/ בְּתוֹכִי/ וְאֵין תְּרוּפָה לַמַּכָּה הַזֹּאת/ לֹא בְּמִלִּים / וְלֹא בְּזִכְרוֹנוֹת" (87).

ובצד השיר "צלקת" בא גם השיר "פֶּצע": "אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת גּוּפָתוֹ שֶׁל אָחִי/ שָׁנִים מְרֻסָּקוֹת/ חַיָּיו בְּאַדְמַת מִדְבָּר/ אֶת הַפֶּצַע הַזֶּה/ שָׁתַל בְּתוֹכֵנוּ" (92).

החפצים של האח המת מעוררים את הזיכרון שוב ושוב. הנה, למשל, השיר על הסוודר שנותר מן האח שאיננו: "אִמִּי סָרְגָה לְאָחִי סְוֵדֶר/ מֵחוֹבֶרֶת לִסְרִיגָה/ בְּדֻגְמָאוֹת שֶׁל חוּטֵי צֶמֶר חוּמִים/ אִמִּי סָרְגָה לְאָחִי הָאָהוּב/ סְוֵדֶר נִפְלָא/  שְׁתִי וָעֵרֶב/ – – – הַסְּוֵדֶר נִשְׁאַר בַּבַּיִת/ וְאָחִי נִשְׁאַר בַּחוֹלוֹת" (93).

לאחר מות ההורים, האח המת נותר לאחים החיים כירושה. לא נכסים הורישו להם, כי אם זכר כואב של אח שנפל. לא פלא, שהכותבת מביאה בהקדמתה את ההזדהות שלה עם משפחת השְכול החדשה של מלחמת 'חרבות ברזל', ובעיקר היא חשה את כאב 'האחים השַכּולים': "אני מבקשת להזדהות עם המשפחות שאיבדו את יקיריהן, ובמיוחד עם האחים השכולים, שלרוב הם שְקוּפים במעטפת השכוֹל" (7). מאז מות האח, היא חיה את חייהָ כאחות שַכּולה, היא מנהלת שיחות ללא הרף עם האח הבכור שאיננו:

אָחִי שֶׁלִּי

כְּבָר שָׁנִים אֵינְךָ מַגִּיעַ

כְּמוֹ עַקְשָׁנוּת אֲיֻמָּה

בֶּן עֶשְׂרִים

תָּקוּעַ בֵּין שִׁנֵּי הַזְּמַן כְּבֶן עֲרֻבָּה

וַאֲנִי אֲבוּדָה 

(91)

רגשות אשמה נטועים בשירים, ואולי הכתיבה על האח המת היא כדי להנכיח אותו – איך לא הצילה אותו כשהתהפך בנגמ"ש? הדָם אזל עד מוות, והיא לא הייתה שם כדי להציל אותו: "לוּ יָכֹלְתִּי/ לִתְפֹּר אֶת הַפְּצָעִים שֶׁל אָחִי/ בְּחוּט תְּפִירָה פָּשׁוּט/ שֶׁהַדָּם לֹא יִזּוֹל" (95).

הגעגועים לאב אינם נגמרים

לאורך השירים הרבים לאב, אנו חשים את הגעגועים הבלתי פוסקים לאב, תוך התחושה הכואבת שלא הבינה וגם לא תבין את שפתו עד תום – פער הדורות וגם פער השָׂפות אינו מרפּה: "אָבִי שֶׁשָּׁב לְיַלְדוּתוֹ/ וְאֵינִי מְבִינָה מִלּוֹתָיו" (12).

גם לאחר מותו, היא רוצה את ההכָּרה שלו בה, את האהבה שלו אליהָ כמו בעודנו חי. הגעגועים האלה אינה מסתיימים במותו: "אֶתְמוֹל כְּשֶׁהָלַכְתִּי בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי שֶׁל הָעִיר/ רָצִיתִי לִקְרֹא לְאַבָּא שֶׁיָּבוֹא לִרְאוֹת אוֹתִי/ בְּרֶגַע מַפְתִּיעַ שֶׁל חַיַּי/ תָּמִיד קָרָאתִי לוֹ שֶׁיָּבוֹא לִרְאוֹת אוֹתִי/ זֶה הָיָה תָּמִיד טוֹב לְהַרְאוֹת לְאַבָּא/ שֶׁאֲנִי יַלְדָּה טוֹבָה" (74).

והשיר "געגועים" אומר את הדברים מפורשות. גם במותו האב היא מדמיינת שהוא משדר לה את אהבתו:

בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר

אַבָּא שׁוֹלֵחַ אֵלַי צִפּוֹר קְטַנָּה

אֶל עוֹלָמִי הַזְּמַנִּי

אֲנִי שׁוֹמַעַת מוּזִיקָה

עֲדַיִן עֲרָפֶל  – –

אֲבָל הַשִּׁיר

אַבָּא, הַשִּׁיר לֹא נִפְסַק

צִפּוֹר קְטַנָּה מַמְשִׁיכָה לָשִׁיר לִי

תִּשְׁלַח עוֹד צִפּוֹרִים

לְכָל מָקוֹם   

(81)

סיום: כור ההיתוך והשפה העברית

מאז סִפרה של שושנה ויג "תבואת השיגעון" (2006), הפך השיר "המִטבח" לשיר הכי מזוהה איתה ועם שירתה. השיר גם זכה להיכּלל במקראה "שִׂיחַ בין-דורי" של משרד החינוך (2007). השיר "המטבח" (עמ' 28) מבטא במבט חד את כור ההיתוך כְּמטבח:

שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.

הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת

מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ

מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר

מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם

הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.

כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ

השיר מתאר את ערבוב המרכיבים של המטבח ותבליניו, כשילוב התרבויות שבין פולין לטוניס. כך זה בהמשך השיר:

לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה

הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה

אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית

אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית

וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה

רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ – – –

בשיר הסמל לתקופה של עושר תרבותי-אתני אלה המאכלים שקישטו את שולחן האוכל, במיוחד בארוחות החג והשבת. הסולֶת, שהוא סמל לקוּסקוּס, המאכל המרכזי שהיה חשוב בעיני האם ואותו ניסתה להנחיל לבת. הניסיונות של האם ללכד את המשפחה סביב השולחן בולטים בשיר זה, אולי אלה ניסיונות של ייאוש מתוך הוויה מורכבת. החיבור נעשה בזכות האוכל, והבת היא זו שמוסיפה את התרבות בלימוד השפה העברית, העברית המקומית כביכול מנצחת את הגלויות.

המשוררת נולדה לתוך מפגש התרבויות, לתוך מפגש בין שונים, וכתוצר של המפגש הזה חוותה את השילוב (ואולי – הניגוד) מול עיניה.

אך בכל זאת השיר מבטא תקווה – המטבח הוא לא רק התחום המרכזי בבית שבו נפגשו הזהויות, הוא גם המקום שבו התבשלו כל הפריטים השונים במפגש התרבותי. הוא הופך לסמל של כור ההיתוך הישראלי, שהיה בו שיתוף של זהוּת בשִיבה של כולם אל הארץ הקדומה (המולדת), ואל השָׂפה שהיא שְׂפת העם – השׂפה העברית. שני מרכיבים אלה הקלו על קיבוץ הגלויות שקרה בדורנו:

בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה

 בַּמִּטְבָּח רַק עִבְרִית.

המשוררת, כיוצרת בשפה העברית, כמו"לית של ספרים בעברית, מבטאת את המטבח העברי, שבו נרקמה זהותה, מתוךְ הדו-שורש של שני הוריהָ. מתוך השורשים הכפולים של הוריהָ, היא מבטאת בספרהּ את ניצחון הישראליות והשָׂפה העברית.

קיראו עוד

שושנה ויג ב"יקום תרבות"