מהו מקור הסמכות האמיתי והיסודי במשטר דמוקרטי? משה מנשהוף בודק את השאלה החשובה הזאת בספר חדש "ערכים ודמוקרטיה" ( הוצאת כתב 2025), שאנחנו מביאים פרק מתוכו.
השתייכות לקבוצות ערכיות, אמוניות, ומוסריות שונות מלווה ברצון ובשאיפה לשכנע אחרים. כל קבוצה שואפת להצלחה – להנחיל את הערכים והאמונות שלה בקרב אוכלוסייה גדולה ככל שניתן, כלומר להגדיל את קהל המאמינים שלה. מכאן שכל אדם שואף להפצת רעיונות שהוא מאמין בהם ורעיונות של הקבוצה שאליה הוא משתייך, ומנסה לשכנע את מי שיש להם אמונות שונות מאמונותיו, ואת הקבוצה שאליה הם משתייכים, לסגל את אמונותיו. בדרך כלל אנשים משוכנעים שאמונותיהם נכונות וצודקות, ומכאן הרצון לשכנע את הלא שייכים אליהם להאמין במה שהם מאמינים.
כל אדם שואף לעשות טוב, ואם הוא בוחר לעשות רע, הוא עושה זאת בגלל או למען משהו.
כל אדם שואף להיות טוב וחושב שהוא צודק. אנשים רבים עושים פשעים ומעשים רעים, אפילו דברים שנחשבים גם בעיני עצמם רעים, אולם יש להם סיבה לכך. ההחלטה לעשות מעשים כאלה מתקבלת בגלל משהו או למען משהו, משהו שבעיניהם נחשב טוב, משהו שלמענו נאלצים לעשות את המעשה הרע.
אדם שואף להיות מרוצה או גאה במעשיו ובדרך חשיבתו, ומכאן השתייכותו לקבוצה ערכית וחברתית שהוא בחר להשתייך אליה. לשם כך צריך צידוקים למה הוא בחר בה וממשיך להשתייך לה. לכן הצידוקים מביאים אותו להתעמת עם צידוקים של אחרים, מקבוצות אחרות, וכך נוצר מאבק רעיוני, מעין תחרות בין־קבוצתית. בתחרות זו חברי הקבוצות השונות מקבלים סיפוק מכך שבחירתם בהשתייכות מסוימת מוצדקת.
כל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שלו, וכל אחד רוצה שקבוצתו תשכנע לא רק אותו אלא גם כמה שיותר אנשים אחרים. זה נכון לכל קבוצה דתית, רעיונית, פוליטית, או ספורטיבית.
בקבוצתיות הזאת ישנה חלוקה בין הנחשבים שמרנים לבין מי שמסגלים לעצמם דעות ואמונות חדישותיות – מאמינים בחדישות. כולם יוצאים מתוך הבנה שהם צודקים, ורוצים לשכנע אחרים לקבל את אמונתם. בדומה לאדם שמרן או דתי בן דת מסוימת, גם בעלי אמונה בחדישות או בעלי אמונה ליברלית, רוצים שהתורה הליברלית תופץ ותהיה השלטת בחברה שבה הם חיים, ויהיה רוב מכריע של המאמינים בליברליות.
ההגות האנושית מתרחבת ומתפתחת בתחומים שונים. ההתפתחות של ההגות האנושית בתחומים חברתיים ומוסריים אינה מקבילה להתפתחות שבתחומי המדע והטכנולוגיה, מאחר שאינה מתבססת על קריטריון תועלתיות שלפיו החדש מצליח כי הוא יעיל יותר. ההתפתחות או ההתרחבות בהגות בתחומים של ערכים ונורמות חברתיות לא בהכרח רצה קדימה. ההתפתחות בתחומים האלה היא יותר לרוחב מאשר קדימה. לכן יש לבחון את הערכים באופן אחר מהאופן שבו נבחנות תיאוריות מדעיות או טכנולוגיות. אי אפשר לומר כי מי שרץ קדימה צודק ולא מי שמתרחב לצדדים, כלומר אי אפשר להעריך אם התפיסה החדישה או התפיסה השמרנית נכונה יותר.
לא ניתן לטעון שהשמרן צודק, כפי שלא ניתן לטעון שהמאמין בחדישות צודק. אף אחד לא יכול לדעת איזה רעיון חדשני עתיד להתפתח, ייחשב נכון, יתקבע, ויהפוך למסורת. מאחר שאי אפשר לקבוע אילו ערכים נכונים, צריך דמוקרטיה, שבה כל רעיון יעלה ויעמוד במבחן במסגרת חופשית. דמוקרטיה תאפשר מאבק הוגן בין הרעיונות החדשים לאלה של המסורת. כשאין תשובה ולא יכולים לדעת אם רעיון חדש הוא טוב יותר, לפחות לא בזמן אמת, וגם אם נדע אחר כך תהיה זו פרשנות של מי שעוסק בנושא, נדרשת דמוקרטיה.
יכול להיות שאדם יכיר בכך שהוא לא מבין בתחום מסוים ויבקש סיוע ממומחה, או ילך לייעוץ אצל פסיכולוג או רב, גם בענייני חברה וערכים, אבל עדיין הוא שבוחר לפי מה שנראה טוב לו ונכון לו.
השאלה המהותית ביותר היא – האם הערכים אמורים להשתנות במקביל להתפתחות המדעית והטכנולוגית?
הסביבה משתנה, והחוקים והערכים שלנו צריכים להתאים לסביבה שבה אנו חיים. כשיש למשל רשתות חברתיות, צריכים לפתח חוקים וכללים חברתיים מתאימים שלא היו קודם לכן. אבל האם הכללים המותאמים האלה לניהול מסודר של חיינו החברתיים על רבדיהם השונים, משנים גם את ערכי היסוד שלנו? את היחס שלנו לחופש או לשוויון? את הלאומיות שלנו ואת הזהות הפוליטית שלנו?
יש מי שיגידו שכן, ויש שמרנים שיסתייגו מתשובה חיובית.
כל אחד משוכנע שהוא צודק, ומושך לכיוון שלו. לתפוס עמדה שלפיה אני צודק, משמעותו לבטל את האמונות האחרות. מצד אחד, אפשר לומר שמצב זה יוצר מתח, מנטרל ומבטל כוחות שונים במאבק. מצד שני, אפשר גם שתהיה הפריה רעיונית בין דעות ורעיונות שמתחרים אלה עם אלה. צריך להבין שדעתנו, ככל שאנו משוכנעים בנכונותה, היא דעה אחת מתוך דעות שונות. אנשים אחרים מאמינים בנכונות דעתם לא פחות מאיתנו. כך שאנו נשארים עם ריבוי אמונות ודעות ועם תחרותיות קבוצתית. במאבק אמוני ורעיוני זה צריך לדעת איך מתנהלים עם רבגוניות רעיונית, ולנסות לתעל אותה להעשרה ולא לקיבעון.
נניח אישה שחיה תחת משטר דתי פונדמנטליסטי, חשה שלקחו ולוקחים ממנה את הזכויות שלה, וחונקים אותה. היא כותבת שירה, ובגלל דעותיה משליכים אותה באכזריות לכלא. היא נאלצת לברוח ולחיות בנכר, עם געגועים לארץ מולדתה, שאליה היא לא יכולה לשוב בלי לסכן, בסכנה ממשית, את חייה. היא חשה שייכות והיא חשה שהצדק איתה ועליה להיאבק לקידום אמונותיה.
דוגמה אחרת, אדם החי במדינה חופשית ודמוקרטית, חש כי החלום המתוק של חיים ליברליים עלול להילקח ממנו על ידי קבוצות בעלי דעות דתיות שמרניות. הוא חרד שפתאום ימצא את עצמו חי במשטר חשוך שמגביל את הזכויות שלו ושל אחרים בקבוצה הערכית שלו. עליו להיאבק על דעותיו, אבל הוא תמיד צריך להיות מודע לכך שהוא חי בדמוקרטיה, וגם דעות מנוגדות לשלו הן לגיטימיות, כפי שדעותיו לגיטימיות.
הטענה שאין דעה נכונה ואפילו לא נכונה יותר מדעות אחרות, אינה אמורה להוביל לקיבעון או להיעדר שיח על הרעיונות והאידאולוגיות. היא לא אומרת שיש להוריד את נס המאבק, לאפסן אותו, ולנוח על זרי דפנה. אין הכוונה שאנשים יפסיקו להיאבק למען מה שהם מאמינים בו.
אומנם אין להניח את נס המאבק, אולם במאבק זה יש לנהל שיח ודיון ולא לפסול את האחר. הדרישה היא לתת לכולם להרים את נס המאבק למען אמונתם ודעתם בצורה הוגנת. דמוקרטיה היא מנגנון או אמצעי לניהול רעיונות ודעות שונים בחברה, והיא מאפשרת לקבוצות רעיוניות שונות להרים את נס המאבק הרעיוני שלהן.
אם אין פסילה של דעות ורעיונות אחרים, התוצאה תהיה הפריה הדדית של דעות ולא קיבעון מחשבתי.
הדרישה לראות דעות אחרות כלגיטימיות, או ההבנה שדעתי, עד כמה שאני משוכנע שהיא נכונה וצודקת, היא דעה אחת מני דעות רבות אחרות, לא נועדו להחליש את אש המאבק ואת הדרייב שיש לאנשים להיאבק למען הצדק שלהם. הגישה הזאת, שאינה פוסלת את הדעות האחרות, גם אם היא מחלישה במעט את האש במאבק, מחזקת את הדמוקרטיה ואת החיים המשותפים.
דמוקרטיה חזקה כשאני מבין שדעתי הצודקת בעיניי שווה לכל דעה אחרת.
במסגרת הדמוקרטית צריך שיהיה מובן שמה שאני חושב ואף נאבק למענו, נכון עבורי, וצריך לדעת גם שדעתם של אחרים אינה פסולה.
גישה זו מחזקת את הדמוקרטיה בכך שהמאבקים לא הופכים לדווקאיים ולא יגלשו לאלימות, לרדיפה פוליטית, לנקמות, וכדומה. גישה זו מחזקת את הדמוקרטיה בכך שהיא יוצרת סביבה של שיח במקום מאבק. לא תוקפים את הדעה האחרת אלא מבקרים אותה, ולשם כך צריך להכיר אותה. צריך להבין שאין זה מספיק לצאת בסיסמאות שאני מתקדם ואני דוגל בחופש ובשוויון. יש להבין שגם הצד השני, אפילו אם הוא פונדמנטליסט דתי או לאומן, משוכנע שהצדק עימו באותה מידה שאני חושב שהצדק עימי. אם צד אחד יטען שרק הוא צודק, הדבר יקל מאוד על הצד השני, שיגיד גם הוא שרק הוא צודק, ואפילו יגיד את זה בתקיפות רבה יותר מהראשון, וכך יאבד בקלות השיח ונידרדר להתנגשות, למאבק, ולאלימות רעיונית ואף פיזית.
הדמוקרטיה מאפשרת שיח ומבוססת על עקרונות של חופש, שוויון, וערבות הדדית. יתרון ייחודי של הדמוקרטיה הוא שהיא מאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים, ללא צורך באלימות או במהפכה.
"בדמוקרטיה יכולים הנשלטים להדיח את השליטים, כלומר את הממשלה, בלי שפיכות דמים" (קרל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה", הוצאת שלם, 1945, תרגום אהרון אמיר, עמוד 365).
כפי שקרל פופר מדגיש, היכולת להחליף שלטון בדרכי שלום, ללא אלימות, מהותית לדמוקרטיה. זוהי משמעותם האמיתית של ערבות הדדית, חופש, שוויון, ובעיקר של ההבנה שדעתי אינה הדעה הצודקת היחידה ודעות אחרות אינן פסולות. אם אכן נפעל לאור עקרונות החופש והשוויון והערבות ההדדית עם האחר, תתקיים דמוקרטיה וייערכו חילופי שילטון ללא שפיכות דמים. יותר מזה, נחיה כחברה שבה הדעות השונות יפרו זו את זו.
בסיכומו של דבר, במאבקים בין הרעיונות, האמונות, והערכים השונים, יהיו מי שיתפסו את המקומות המרכזיים, וכך נוכל לראות בראייה לאחור את התלם המוסרי שהאנושות חרשה. דמוקרטיה מאפשרת למאבק זה שלא יופקר בידי בעלי כוח בלבד, אלא שיהיה תוצאה של הערכים הבולטים שבחר הרוב בקבוצות השונות. עם זאת, אין ערובה לכך שהמסלול שרואים בראייה לאחור ימשיך באותם כיוונים גם בעתיד. אם התלם נוצר במסגרות דמוקרטיות, סביר שהן ימשיכו להתקיים, סביר שהכיוון הכללי יהיה דומה.
