הסיפור על מגדל בבל אשר מופיע בספר בראשית פרק י"א פסוקים א'-ט', נמנה על הסיפורים המכוננים של התנ"ך.
כשם שלסיפור גן העדן נלווית תודעת החטא, לסיפור קין והבל נלווית תודעת הקינאה, כך לסיפור מגדל בבל נלווית תודעת היוהרה, השחצנות, או ההיבריס. במסה זו אנסה להציע קריאה פרשנית פרטית לסיפור.
הנה סיפור המעשה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: [הדגשה שלי] וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ."
כאמור, לגבי סיפורים מסדר גודל כזה יש לנו, אם נרצה או לא, תודעה נלווית. סוג של מפרש אוטומטי שקושר בין הסיפור לערכים שהוא מייצג. במקרה דנן, בגין יוהרתם של בני האדם שחשבו לדבר בשפה אחת ולבנות עיר ומגדל אחד שראשו בשמיים, היינו להגיע למקום משכנו של האל, ולמען שמם, ולא לשמו, חרב עליהם מגדלם. חרב עולמם. אז גם נפוצו הם ומעשיהם, ימיהם ושפתותיהם, לכל עבר. ועל שם בלילת השפה נקרא שמה של אותה העיר בבל.
קריאה זו, שמגוללת את הנרטיב המצוי במיינסטרים הפרשני שלנו, היא כמובן קבילה ולגיטימית. יחד עם זאת, נדמה לי שיש צורך לנסות להרכיב משקפי קריאה חדשים כאשר אנו קוראים כל טקסט באשר הוא. ועניין זה קשה במיוחד אך גם בר תוקף במיוחד, לגבי הסיפורים המכוננים שלנו. אם נדע לפרש טקסט כה רב משמעי ועצום שלא על "אוטומט" נלמד אולי לקרוא גם את האחר שבתוכנו באותו האופן, כלומר לא על אוטומט מכליל אשר מניח מראש את המבוקש (ראו גם את מסתי על ההינדיק ובובר).
בבואי לתור אחר קריאה פרשנית אחרת בטקסט זה, פניתי לתהליך הבנייה מחדש של המילים בתוך הקשרן. זאת על פי הדרך המפרקת שז'אק דרידה הגדיר אותה כ"דה-קונסטרוקציה". לפי תפיסה זו השפה לעולם אינה יציבה או חד-משמעית. היא תנועה מתמדת של פירוק ובנייה מחדש, שמאפשרת לחשוב את הבלתי-נאמר, את השולי, ואת מה שהודר מהמרכז.
דרך זו סייעה בידי למצוא, להפתעתי, שיש בכוחי להציץ בסיפור מגדל בבל באופן פרטי ואף אינטימי.
בספרו "נפתולי בבל" דרידה לימד אותנו שישנן דרכים רבות מספור לקרוא טקסט כשלעצמו ועל בסיס תרגומיו השונים. וכן, שמלאכת התרגום ראויה היא למחשבה פילוסופית עמוקה לא פחות מעבודת האמנות. דרידה עוסק למעשה במושג התרגום לא רק כמעבר בין שפות, אלא כפעולה מהותית של הבנת האחר, ושל התמודדות עם אי-האפשרות של הבנה שלמה. הוא משתמש בסיפור מגדל בבל כאלגוריה לפיצול ולריבוי הלשונות, וטוען שדווקא הכשל התקשורתי הוא תנאי לקיומה של תקשורת ומשמעות.
הדיון המוסרי של דרידה בסיפור מגדל בבל, מציב שאלות פתוחות. מבחינתו המפרש הוא תמיד הקורא, על פי אופן הבניות הקריאה הנתפשות בתודעתו. כך למשל אם נניח את השאלה: מה רע בכך שלבני האדם תהא לשון אחת ועיר אחת ומגדל אחד שמאחד אותם ונושא ראשו לשמיים? נראה שדרידה אומר זאת באופן גלוי. הוא שואל – האם קינא האלוהים באדם? ובשפתו שלו: "כלום איננו יכולים לדבר על קנאת אלוהים? מתוך טינה כנגד שם ושפה ייחודיים של בני האדם הוא מנחית את שמו, שם-האב שלו" (דרידה, ז'אק. "נפתולי בבל". תרגום מצרפתית, מבוא וביאור – מיכל בן-נפתלי, רסלינג 2002, עמ' 49).
אולם בהמשך אנו מבינים כי פעולותיו של האל לא נובעות מתוך רגש כזה או אחר. לפי דרידה, האל כביכול "מתנגד" למגדל — לא מתוך קנאה במובן האנושי, אלא כי הפרויקט של שפה אחת הוא מסוכן: הוא מוחק את האחר ומכפיף את הריבוי. האל הורס את המגדל כדי למנוע את מחיקת האחר — ובכך, לפי דרידה, יוצר את התנאים הראשוניים לתרגום, לתקשורת אתית ולמוסר.
עם זאת, יחוס תכונות אנושיות לאלוהות הוא מעשה פרשני נפוץ. כך למשל, ג'ק מיילס כתב ספר עב כרס בשם "אלוהים: ביוגרפיה" (תרגום רן הכהן, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997). שם הוא עורך ניתוח פרשני פסיכולוגי-ספרותי של דמותו של אלוהים על פי התנ"ך. מיילס מציע לראות באלוהים דמות מתפתחת, עוברת תהליכים, לומדת – ולעיתים גם טועה. אם נקבל גישה כזו, גם סיפור מגדל בבל עשוי להיקרא לא כמעשה עונש, אלא כתהליך של עיצוב מוסרי של המציאות – של האל ושל האדם גם יחד. האל, אולי, נבהל מיצירתו. אולי הוא חומל עליה. ואולי הוא, כמו הקורא, משתאה. האם ה"ירידה" שלו על מנת לראות את העיר והמגדל איננה עצמה פעולה של קריאה? האם גם הוא אינו מפרש? אלו הן בהחלט שאלות מעניינות.
נחזור לקרוא בסיפור. הפסוק הראשון דורש כי: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". נוכל לשאול – האם טרם בניית מגדל בבל אין בנמצא בעיה מוסרית עם כך שכל הארץ היא שפה אחת? ואם לא היתה בכך בעיה קודם השתלשלות סיפור המגדל, מדוע היא עלתה והופיעה כל כך ביתר שאת, לאחר בנייתו?
לפני שהשם מחליט לעשות את אשר יעשה הוא יורד לראות מה עושים בני האדם: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". מעניין למצוא שחשבו בני האדם שבונים הם לגובה כה רם עד ישק מגדלם אלי שמיים, ובכל זאת על האל לרדת למטה כדי לראות, למרות שרואה הוא כל מכל מקום.
אבן עזרא בפירושו מדגיש את ענין האנשת האל שנעשה כדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם". היינו, לא רק עניין השפה בה ידברו בני האדם עומד על הפרק אלא גם האופן התמידי שבו תורתם מדברת עימם. כותב אבן עזרא: "ומלת וירד ד'. בעבור שכל מעשה התחתונים תלויים הם בכח הגבוהים, ומהשמים יתכנו כל העלילות על כן נקרא השם 'רוכב שמים' (דבר' לג כו) 'היושבי בשמים' (תהלים, קכג, א), וכדרך לשון בני אדם אמר הכתוב וירד".
וברצוני להוסיף, אולי רצה לרדת לסוף דעתם? ואולי רצה לרדת לראות מה הכוונה העומדת מאחורי מעשיהם? מה עלולות להיות השלכותיה? יכול להיות שהסכנה בסיפור לא היתה בו בכוונות הראשונות, אלא בתוצאות. ולפיכך מחליט השם לנקוט פעולה שתנתץ באחת את כל מעשיהם. ובעקבות דרידה, ניתן לראות בירידה מעשה של קריאה חדשה, לצורך הבניה מחודשת של התקשורת עמם, על בסיס אתי. מכל מקום לו חשב האל א-פריורית שמעשיהם שליליים, לא היה נותן להם אפילו להתחיל בכך.
בפסוקים הבאים מתגלה משפטו של האל. "וַיֹּאמֶר ה'". לפי אבן עזרא אמר השם את אשר הוא אומר למלאכים. היינו אין כאן דיבור ישיר או שפה ישירה בין האל לבני האדם. "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". מוצאים אנו שההחלטה לא לאפשר להם להמשיך ולבצע, להוציא מן הכוח אל הפועל את רצונם, ולכונן שפה אחת, מתבטאת בכך שהם לא יכולים לשמוע איש את שפת רעהו. עניין זה תמוה משום שגם כאשר השפה היא שפה שונה ואחרת, זרה או בלתי מובנית, עדיין ניתן לשמוע אותה.
בעניין זה, רד"ק מפרש: "מי הוא – כי אשר לא ישמעו, שלא יבינו, והיא שמיעת הלב, וכן אשר לא תשמע לשונו (דברים כ"ח מ"ט)". כלומר, שמיעת הלב שהיא באה מן הלב, ולאו דווקא מן השפה החיצונית.
בהמשך ניתן גזר הדין הסופי: "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".
כאשר מנסים להציץ לתוך מורכבותו של סיפור בבל ולתוך רבדי הרבדים של משמעויותיו ניתן לומר כי הוא אכן מבלבל. שכן אם רצו בני האדם המפוחדים של דור ההפלגה לגונן על עצמם, לפתוח לעצמם שער לתקווה, לקהילתיות, לאחדות, סביב מגדל בתוך ארץ ששמה שנער, הרי עשו את המהלכים ההפוכים כדי להשיג זאת. ובהיבט חסידי הייתי אומרת שמכיוון שאין אתר פנוי מן האל הרי שההבנה שלהם היכן נמצאת האלוהות היתה בוודאי שגויה.
אני חוזרת וקוראת בסיפור המקראי, ומבקשת להניח בצד את המרוץ אחר המגדל. "מגדל בבל" כצירוף לשוני עלול לחייב אותנו להיכנס לתוך האוטומט הפרשני. והנה אני מתמקדת במילים אחרות, שעל פניו אינן מרכזיות בסיפור, אך תפסו את תשומת ליבי. בקעה בארץ שנער. היכן היא אותה ארץ? רש"י מפרש כי "וְנָסְעוּ מִשָּׁם לָתוּר לָהֶם מָקוֹם לְהַחֲזִיק אֶת כֻּלָּם וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שִׁנְעָר". כמה אינטימיות ישנה ברצון למצוא שער, בקע, סדק, או פרצה, באותה הארץ, תהא אשר תהא. אולי בני האדם, שהם בני ישראל, פעלו כאן, ואולי גם במקומות אחרים, לא מתוך רצון ישיר ואף לא מודע לחטוא, אלא מתוך תחושת מבוהלות ובהילות, פחד ואימה. שהרי המבול הנורא הדהד עדיין בזיכרונם הקולקטיבי, והעובדה שהם יכולים להימחות באמת זיעזעה אותם. באורח פרדוכסלי הם רצו למנוע זאת – וחוו את טלטלת הפצתם לכל עבר שוב.
וכל זה אינו כתב הגנה על סיפור בבל. אלא קריאה לזהות בו יסודות של חרדה ושל בדידות, וניסיון אמיתי להבנות מחדש שפה ותקשורת, טרם כניסה למפרש האוטומטי של החטא והחטאת. והנה יש כאן בנפתולי הסיפור, אפשרויות לקריאה מחודשת אפילו לא בנפתולי הסיפור אלא גם בפשט שלו.
ובעקבות ראייה כזאת הנה אני עצמי הופכת שותפה למגדל שנבנה ונהרס, אוספת לבנים מתחילתו ואחריתו, וחותמת את המסה הזו בשיר פרי עטי.
דברים אחדים ] אילנית יהודה
מִכָּל עָרֵי הַדָּרוֹם
עִירִי שֶׁלִּי חֵיפָה
מִכָּל הַמִּדְבָּרִיּוֹת יַמִּים.
הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה
וּמִגְדְּלֵי נְיָר גְּבוֹהִים.
וּמִגְדָּלָהּ שֶׁלָּהּ – בָּבֶל
בּוֹ דְּמוּתָהּ מְאִירָה
כְּאוֹר פָּנָס מְעֻמְעָם בָּאֲפֵלָה
מַזְהִיר אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה.
וּבִשְׁעַת חֲצוֹת
מְדַבְּרוֹת אָנוּ
בִּנְקֻדּוֹת וּבְקַוִּים
דְּבָרִים אֲחָדִים.
