חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על הסרט "חלב"

כרזת הסרט ״חלב״
כרזת הסרט ״חלב״

"חלב" הוא סרטה של מאיה קניג, שכתבה את התסריט, ביימה, ערכה, וזכתה עליו בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר בשנת 2024.

הפן הדמיוני של הסרט הוא מפעל בשם "שביל החלב", בו נשים עובדות בשאיבת חלב. המפעל נצלני ו"סוחט" את האישה עד שלא נותר לה חלב להנקת תינוקה שלה. הרעיון של המפעל מתבסס על מצב קיים של בנקי חלב במדינות רבות בעולם, ובפרט הבנק הלאומי לחלב אם בישראל.

הבנק הלאומי לחלב אם
הבנק הלאומי לחלב אם

במציאות הפעילות של בנק החלב היא התנדבותית, בדומה לזו של בנק הדם. הנשים תורמות את עודפי החלב, לאחר הנקת תינוקותיהן.

המפעל שבסרט הוא דיסטופי במידה מסוימת, עם כללים נוקשים, קנסות, ועונשים. את המנהלת חמורת הסבר משחקת בצורה הולמת טלי שרון.

הכוכבת הבולטת של הסרט היא השחקנית והזמרת הילה רוח, אשר מגלמת את טאלה – אם חד הורית, מוזיקאית חסרת הכנסה קבועה, שנאלצת לעבוד במפעל, תוך כדי התנגשות בקשיחותו והתמרדות נגדו.

במהלך עלילת הסרט טאלה עוברת הרפתקאות הדורשות את תגובותיה המהירות והיצירתיות, המרתקות את הצופה. טאלה משלימה תהליך התפתחות אישית, במסגרתו היא מיישרת הדורים עם אמא, מקבלת את אימהותה שלה, מתחברת רגשית לבתה התינוקת, וזוכה לפיוס עם הסכסוכים הפנימיים שלה. כל הטוב הזה מוצג בסצינת הסיום היפיפייה, המוארת, הצבעונית, עם כתם כחול של אגם, ירוק של דשא נרחב, חום-לבן רך של פרות רועות, בה טאלה משתחררת מעול המפעל, ומתמסרת לאימהותה.

ראוי לציון הצילום התובעני של שדי נשים שואבות, שמצליח להיות לא מיני, אלא מעשי-תעשייתי. הסרט גם מעצב טיפוסים מגוונים של נשים משכבות אוכלוסיה שונות, ומעניק להן קול אמין ואמיץ, ומעשי עזרה הדדית.

תמונה מהסרט ״חלב״
תמונה מהסרט ״חלב״

בהשאלה מעולם המושגים של ההנקה, ניתן לומר שהסרט ניחן ב"גודש" אומנותי מבורך. כמה יפה ממזגת מאיה קניג, שלמדה במגמת ספרות בתיכון אלון לאומנויות, בין שירה, ציור, ומוזיקה! במקום בולט על קיר המפעל לחלב אם תלויים זה לצד זה הציור "יוצקת החלב" של ורמיר והשיר "ורמיר" של ויסלבה שימבורסקה בתרגומו של דוד וינפלד.

תמונת השיר והציור ״חלב״
תמונת השיר ״ורמיר״ של שימבורסקה והציור ״יוצקת החלב״ של ורמיר

השיר תופס את תשומת ליבה של טאלה, אשר מלחינה אותו במהלך העלילה, ואף מקליטה באולפן כשיר האחרון באלבומה הממשמש ובא.

הפוסט הקודםאי אז בעבר במטולה – על הספר "דברים שבורים" של עינת שמשוני
הפוסט הבאההינדיק ובובר: לראות את האחר בעידן של קיטוב
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה חמישה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020); ״הרחבת המבט״ (2024). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה. בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה, אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שהתמחה בעתידנות. אני בין מקימי עמותת ״יקום תרבות״, וחבר ועד מאז הקמתה, והעורך הלשוני בפועל של אתר העמותה מאז 2019.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − 16 =