דני מקורי בסיפור אגדה חדש על דחליל אנושי מאוד, שנראה מיועד לילדים, אבל גם מבוגרים יכולים להינות ממנו.

המערכת

Scarecrow_in_farm by Mohsen H.Rahimi commons wikimedia
דחליל Scarecrow_in_farm by Mohsen H.Rahimi commons wikimedia

כשהאיכר מכר את המשק החקלאי הוא מסר את הטרקטור הישן ללא תמורה לזקן שגר בקצה המושב. התיקון שנדרש לטרקטור עלה יותר מכפי שיכול היה לקבל עבור מכירתו, והוא קיווה שהזקן יוכל לנצל את שנותיו האחרונות. הוא גם חשב שכאשר ישבוק הטרקטור לגמרי, הזקן יוכל למכור או לתרום את חלקיו השמישים. לאחר מאבק בין דורות במועצה המקומית, הוחלט לפרק את מבני המשק, ולייעד את השטח לפיתוח שכונת מגורים, במידה והתקציב יאפשר זאת. שנים חלפו, הזקן מת, רעייתו התאבלה, והטרקטור החליד. ואף על פי שכל מבני המשק פורקו ביום אחד, השטח נשאר מיותם לשנים רבות. במקום הלול התרחבה לה בִּיצה משנה לשנה והוקפה בצמחייה פראית. חיות בר הסתובבו חופשי, בני אדם כבר לא ביקרו בשטח, והדחליל שעמד במרכז שדה המשק החל לדאוג.

שנים קודם לכן, ביום עבודתו הראשון, הדחליל היה מאושר. בקול תרועה ובליווי עשרות ילדים מהמושב הוא הובל למרכז השדה, והוצב על תלולית אבנים ואדמה יבשה. פניו הופנו צפונה, כך שהשמש לא תסנוור את עיניו. חולצת טריקו אדומה ומשובצת עיטרה את גופו, וסרבל ג’ינס הולבש על רגליו ונתלה על כתפיו. ראשו היה מלא בחציר, וכובע הקש כיסה את ראשו והגן עליו בימי הקיץ היוקדים. מגובה זה הוא יכול לראות את השדה כולו.

אף על פי שהאיכר לא ציפה ליותר מדחליל, היו לו יכולות יוצאות דופן. לדוגמה, ממקום עומדו הוא צפה על ערוגות החסה והקישואים בצידו המערבי של השטח. העז חילזון והתקרב לערוגות, והדחליל היה מסלקו מיד. כמובן, הוא לא יכול היה לזוז. אך הדחליל האמין שמעבר לתפקידו כמרתיע עורבים, הוא גם סילק את המזיקים, סיכל את תוכניות הזוחלים, ושמר על היבול. האיכר זקף את ההצלחה לדשן כזה או אחר, לריסוס חדשני או לנחשי השדה, אך הדחליל ידע את האמת.

חורף אחד, באמצע הלילה, חש הדחליל ליטוף פתיתי שלג. האוויר היה קר ויבש. הוא ידע שילדי האיכרים ייחלו לשלג, וככל שזה התגבר ונערם, התמלא אושר גדול בליבו. ואכן, עד הבוקר המשק כולו הפך לבן. הילדים יצאו בצהלות שמחה, רקדו ושיחקו בשלג. לאחר שעה קלה, במרחק מה מהדחליל, עצרו הילדים והחלו לערום שלג בצורת כדור. מעליו הניחו כדור נוסף, ועוד אחד מעליו. הם תקעו גזר במרכז הכדור העליון, ענפי אורן בצידי הכדור האמצעי, הוסיפו צעיף מרופט וכובע צמר סגלגל, ופתאום – איש שלג מחויך עמד במרכז ההמולה. במשך ימים אחדים שיחקו הילדים סביב איש השלג, הוסיפו לו פריטי לבוש, וזרקו זה על זה כדורי קרח מושלגים. שמחה גדולה שררה בשדה הלבן, והדחליל שמח בליבו.

"מי אתה?", שאל אותו איש השלג בחצות הלילה השלישי.

"דחליל".

"מדוע בני האדם מציבים דחליל בשלג?"

הדחליל לא ענה מיד. הרי ידע כי כאשר השלג יימס, יימס גם איש השלג, ולעולם לא ידע מה יש מתחתיו. ומפני שהדחליל לא רצה להדאיג את איש השלג, הוא אמר לו שהוא, הדחליל, רק עובר אורח, ושכנראה ימשיך הלאה בקרוב.

"עובר אורח", חזר אחריו איש השלג, "נעים מאוד".

לאחר כמה ימים העננים התפזרו מעל השדה.

"מה קורה לי?", שאל איש השלג כאשר השמש החלה מכרסמת בו.

"בקרוב תהפוך למים שיחלחלו לאדמה וזו תצמיח יבול שייאכל על-ידי בני האדם", אמר הדחליל לבסוף.

איש השלג קפא במקומו.

"אל תחשוש! שימחת ילדים, ושימחת אותי, וכנראה תחזור שוב, אם לא כאן אז בשדה אחר״.

כנראה זה היה חורף מיוחד עבור הדחליל, כי אחר הצהריים אחד התיישב מולו ילד והחל לשוחח איתו. וכך זה קרה: הילדים שיחקו בגשם סביב הדחליל, ובנו הצעיר של האיכר החליק ונפל ופניו בבוץ. שאר הילדים צחקו, ואחיו הגדול אף המשיך לבעוט לעברו בוץ ומים. האח הצעיר קם על רגליו, תלש אחת מזרועות הדחליל והיכה את אחיו. פני האח הבכור מלאו דם, והוא רץ לביתו ושאר הילדים בעקבותיו. האח הצעיר התחיל ללכת בעקבות הילדים, אך אז עצר, הסתובב אל הדחליל, ואמר, "סליחה שתלשתי את היד שלך".

"זה בסדר", אמר הדחליל, "וגם אחיך בסדר. רק חתך מעל הגבה".

הילד ניגש אל הדחליל וחיבר את הזרוע. היא נטתה כלפי מטה והוא לא הצליח ליישר אותה.

"זה בסדר", אמר הדחליל, "גם כך אינני משתמש בה לעבודתי".

הילד התיישב מולו והוציא תפוח אדום מכיסו. עורב יחיד שרק מעל, במרחק בטוח מהדחליל, והזמן חלף. כך הילד והדחליל העבירו את אחר הצהריים יחדיו.

השנים חלפו. הילדים גדלו והפסיקו לבקרו. האיכר והטרקטור נעלמו. הדחליל החליט להמשיך בעבודתו, ולמרות שחלזונות כבר לא פקדו את השדה, והיבול הפסיק לגדול, רוחו לא נפלה. אך כאמור, כאשר מבני המשק פורקו, והבִּיצה התרחבה לה, הוא החל לדאוג.

"היכן כולם?", שאל את הרוח שנשבה. אך זאת רק שרקה בפניו והעיפה את כובעו הבלוי. השמש הכתה בחוזקה בפדחתו, וראשו החל לדהות.

יום אחד שמע קריאת עורב.

"עורב!", קרא הדחליל, "אתה יכול בבקשה לבוא?"

"דחליל, אני מפחד ממך", השיב העורב ממרום.

"אין צורך, אני כבר לא עובד כדחליל. ראה, אין כאן נפש חיה, ואפילו השדה ריק מיבול".

"אם כך, אבוא".

העורב התיישב על זרועו הישרה של הדחליל.

"עורב, אנא ממך, קרא לחבריך, והוציא אותי מן השדה. קח אותי לשדה אחר שם אוכל להמשיך בעבודתי כדחליל".

"אבל אז תפחיד עורבים אחרים, ולא יהיה להם מזון להאכיל את גוזליהם".

"אם כך, מה עוד עלי לעשות?"

העורב התבונן ארוכות בדחליל.

"אתה עשוי מקש, בדים, מקלות, וכפתורים. אישה זקנה גרה בקצה המושב, בעלה הזקן מת לפני כמה שנים ופרנסתה היחידה היא תפירת בובות לילדי המושב, אך אין לה מספיק אמצעים לרכוש חומרים נוספים".

"ובכן", אמר הדחליל.

"ובכן", קרא העורב.

לפנות ערב, ילדי המושב צפו במחזה יוצא דופן. להקת עורבים נשאה בשמיים דחליל ישן ובלוי לעבר קצה המושב. הציפורים שמטו את הדחליל על מפתן דלתה של הזקנה, קרקרו בקולם הצווחני והמשיכו לדרכם.

2 תגובות

  1. סיפור מהמם ומעורר מחשבה, ממש ייחודי ואין לצערי הרב הרבה כתיבה כזאת. מלא ברגש וממש נהניתי לקרוא! תודה דני 🧡

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + שמונה עשרה =