לא הביט לאחור / חנן סבח טייכר
לאבֵרה מֶנגיסטו
וְכִי לָמָּה יַבִּיט?
הֲרֵי לֹא אִיְּמוּ בְּאֵשׁ
וְגָפְרִית אֱלֹהִים
לֹא יָרְדָה עַל עִירוֹ
וְהָאָרֶץ
אֵינָהּ מִתְהַפֶּכֶת
אברה מנגיסטו, צעיר ישראלי, יליד אשקלון, נכנס לרצועת עזה כשבועיים לאחר מבצע צוק איתן ב-7.9.2014 ומאז הוא שבוי בידי חמאס. כמוהו גם הישאם א-סייד, בדואי תושב הכפר חורה, שחצה את הגבול לרצועה בתחילת אפריל 2015 ומאז הוא שם. השניים אמורים להשתחרר בשלב הראשון של עסקת החטופים החדשה, אבל היותם ברצועה כל כך הרבה שנים היא עדות חיה למחדל המדינתי המתמשך בכל הנוגע לטיפול באזרחים ולהתמודדות עם העימות מול החמאס. הם לא היו צריכים להיות שם כל כך הרבה זמן וצריך היה להחזיר אותם, אבל ממשלה אחרי ממשלה, בדרך כלל ממשלות נתניהו אבל גם ממשלת בנט-לפיד, לא עשו זאת. אולי עכשיו זה יקרה.
לכך בדיוק מתייחס השיר הקצר "לא הביט לאחור" מאת המשורר והפסיכולוג חנן סבח טייכר (יליד 1978, קרית ים, קרית טבעון), המופיע בספר ביכוריו המרשים "מסופוטמיה" (2024, הוצאת הליקון, עריכה אלי אליהו, עמ' 65). בשיר, המוקדש לאברה מנגיסטו, מביע המשורר במעט מילים מחאה גדולה. הוא הזכיר לי גם את האנתולוגיה שהוקדשה כולה למנגיסטו, "אלפיים זריחות לשמש", בעריכתם של ג'נט בלאי וגיל אליאס, שראתה אור ב-2021 בהוצאת יונה שחורה.
סבח טייכר משתמש בסיפור המקראי על סדום ועמורה ואשת לוט (בראשית י"ח-י"ט), וחושף באמצעותו את הנטישה, או ההזנחה, או ההפקרה בלשון ימינו, של הממשלה – את אברה מנגיסטו וגם את הישאם א-סייד. מה היה קורה למשל אם השניים האלה היו חיילי צה"ל, כמו למשל גלעד שליט, בן גילו של מנגיסטו, שנחטף בידי החמאס ב-2006, ושהה בשבי בעזה חמש שנים עד ששוחרר בעסקה? או אם למשל היו השניים אזרחי ישראל "בני טובים", "מלח הארץ", מקורבים לשלטון? האם גם אז הם היו נותרים שם כל כך הרבה זמן? האם גם אז הארץ לא הייתה "מתהפכת", כלשון השיר?
השיר הזה הזכיר לי גם את תחושת האשמה שליוותה לא מעט מהמפגינים למען שחרור החטופים בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023, על כך שלא הפגינו כבר קודם לכן ולא הצטרפו גם לזעקות משפחותיהם של אורון שאול והדר גולדין זכרונם לברכה, חיילי צה"ל שנהרגו במהלך מבצע "צוק איתן", וגופותיהם הוחזקו בידי החמאס ולא הושבו במשך שנים (לאחרונה הושבה גופתו של אורון שאול במבצע צה"לי).
אסור שהדבר הזה יקרה שוב.
