כנף גדולה תיפרשׂ / ווביט וורקו מנגסטו
אֲנִי ווּבִיט ווֹרְקוּ בַּת פֵטֵגֶה וּווֹרְקוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.
אֲנִי הַחֲסִידָה שֶׁרָאִיתִי אָז בִּשְׁמֵי אֶתְיוֹפְּיָה. אֲנִי הַחֲסִידָה
שֶׁעָפָה לָהּ אֶל כֶּתֶר עִיר יְרוּסָלֵם – הָעֲלוּמָה,
אֵי-שָׁם מֵעַל לְכָל הַמִּכְשׁוֹלִים, בְּסוֹף כְּמִיהוֹת.
–
אֲנִי ווּבִיט ווֹרְקוּ, חוֹנָה בְּנוֹף הַר הַצּוֹפִים,
לֹא מְוַתֶּרֶת, מַגְשִׁימָה אֶת פִּסְגוֹת חֲלוֹמוֹתֶיהָ.
מֵעָצְמָתָהּ, מִשַּׁלְוָתָהּ, מִנְּחִישׁוּתָהּ
שֶׁל אוֹתָהּ הַיַּלְדָּה: מָה רָאוּ עֵינַיִךְ כָּל כָּךְ,
יַלְדָּה, אָז בִּתְלָאוֹת סוּדָאן? עֵינַיִךְ,
שֶׁהָיוּ גַּם עֵינַיִם כָּל כָּךְ לְאִמֵּךְ.
–
שִׁירִי לִי סִפּוּר, יַלְדָּה ווּבִיט. אַל תְּוַתְּרִי
עַל לְסַפֵּר אֶת סִפּוּרֵךְ. אַתְּ תִּרְכְּשִׁי בָּךְ הַשְׂכָּלָה,
אֲבָל אַתְּ לֹא תַּחֲלִיפִי אֶת שְׁמֵךְ. אַתְּ תִּפְתְּחִי חַלּוֹנוֹת
אֶל הָעוֹלָם, אֲבָל תִּשָּׁעֲנִי עַל רַגְלַיִךְ שֶׁלָּךְ.
בֶּאֱמוּנָה כָּנָף גְּדוֹלָה תִּפָּרֵשׂ אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
יְרוּסָלֵם, הַנִּכְסֶפֶת, שֶׁבָּהּ תִּלְמְדִי לְלַמֵּד בְּצִיּוֹן.
שָׁם תַּעַמְדִי עַל רַגְלַיִךְ שֶׁלָּךְ לְסַפֵּר, יוֹם אֶחָד.
השבוע צוינו ברוב עם, בטקס מטעם משרד העלייה והקליטה ובמעמד ראש הממשלה, בבנייני האומה בירושלים, ארבעים שנה ל"מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל דרך סודאן ("מבצע משה" חל בין ה-21.11.1984 ל-5.1.1985).
כמי שמאזין לתכניות ברדיו שמעתי על המאורע גם תשדיר, שבו הודגשה על ידי הקריין המילה "ירוסלם", שהיא האופן שבו יהודי אתיופיה הגו את ירושלים, בירת ישראל, כמחוז הכיסופים שלהם.
המילה "ירוסלם" באותה המשמעות מופיעה גם בכותרת ספר השירים השני של המשוררת ואשת החינוך ד"ר ווביט וורקו מנגסטו, "חסידת ירוסלם" (2024, הוצאת עמדה, סדרת דבר בעולם בעריכת יחזקאל רחמים), שהשיר המופיע לפנינו לקוח מתוכו (עמ' 91), וגם נתן לספר את שמו (ירוסלם בתצורתה זו מופיעה ברבים משירי הספר, שהוא פחות מחאתי מקודמו, "אני רצה לאחור", שראה אור ב-2022 בהוצאת ארגמן-מיטב).
השיר "כנף גדולה תיפרשׂ" הוא שיר הזדהות וזהות אוטוביוגרפי. מעניין שהוא נקבע להופיע דווקא לקראת סוף הספר, בבחינת סיגור פואטי חזק ומז'ורי לספר כולו. המשוררת מתארת באמצעותו את תלאות המסע של משפחתה מאתיופיה – היא נולדה בכפר גוולוטוש ועלתה ארצה בהיותה ילדה כבת עשר עם המשפחה – דרך סודאן, לישראל ולירוסלם, ובתוך כך גם פורשת קוריקולום ויטה של חייה כאן בארץ.
החזרה אל הילדוּת נעשית בגאווה. "שירי לי סיפור, ילדה ווביט", כך נפתח הבית השלישי והאחרון בשיר, כאשר "ווביט" פירושו באמהרית, כפי שלמדנו משירי ספרה הקודם של מנגסטו, "בת-החן". לצד רכישת ההשכלה יש גאווה על כך שהיא לא מוותרת על שמה המקורי, וזאת בניגוד למה שנדרשו לעשות בני עליות קודמות, במיוחד מימי ראשית המדינה, שעיברתו את שמם הגלותי, בין אם כתוצאה מלחץ חברתי או רצון למחוק את עברם. ראו למשל את המשורר ברל פלדמן שהפך לאמיר גלבע, ואת המשורר יחיאל פרלמוטר, שהפך לאבות ישורון, שניהם משוררים בני הדור השני לשואת יהודי אירופה.
בניגוד אליהם, ווביט וורקו מנגסטו לא תעברת את שמה, והשם ישמש אותה גם כדי לזכור את עברה ולשאת אותו בגאווה, כאן בארץ, ובפרט בירוסלם.
קיראו גם :
דף הפייסבוק של ווביט וורקו מנגסטו
ווביט וורקו מנגסטו.ויקיפדיה
