מפת שכיחות פוסט טראומה לפי who
מפת שכיחות פוסט טראומה לפי who

כל בעל חיים, כולל בן האדם, הוא מוצר מובהק בעל תוקף חיים מוגבל. יש לו "תאריך תפוגה". בעלי החיים נולדים, חיים, ומתים, ותו לא, וקרויים "בני תמותה". לכן טען קהלת "כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם – כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכל הבל. הכל הולך אל-מקום אחד הכל היה מן-העפר והכל שב אל-העפר" (קהלת פרק ג', פסוקים י"ט-כ').

הפרדוקס הוא שהמכתם "מותר האדם מן הבהמה" השתרש ומתפרש כאילו המחבר התכוון שהאדם שונה מן הבהמה (יתר בעלי החיים), כי הוא נעלה עליהם מבחינה רוחנית (תודעתית, ערכית, מוסרית, וכמי שמסוגל להאמין) – ולא היא! התעלמו מהסיפא "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל". קהלת התכוון באופן מובהק שבן האדם והבהמה שווים הם! והראייה – צער, עצב, ואבל אינם בלעדיים לבן האנוש. תצפיות ועדויות רבות שנערכו על חיות קובעות כי הן עורכות טקסים, מתאחדות בשעת צער, מגיבות בדיכאון, עצב, וכאב, ואפילו מתאבלות (דוגמה קלאסית הם הפילים). ובמילים אחרות בעלי החיים כן מתייחסים ולא אדישים למותם, מות בני מינם, מות קרוביהם, ואף מות חיות אחרות – ברם-אולם, היצור היחיד ש"עושה עניין ענק" מתופעת המוות הוא אך ורק ההומו סאפיינס!

רק הוא מכנה את עצמו בן-מוות, ומקבע (לטוב ולרע) את התופעה בשפתו ובאורחות חייו. רק הוא יצר ענף מדעי עצום בתחום מדעי החברה תחת הכותרת מדע המוות, טנטולוגיה, העוסק בחקר האובדן, השכול, והאבל, והשפעתם על היחיד והחברה בתרבויות השונות (מקור השם הוא במילה טנטוס, דמות המוות במיתולוגיה היוונית). רק הוא מתעד מוות בצורות שונות בכפייתיות. רק הוא עוסק בפולחני מוות מקוטלגים ומדוקדקים עד זרא. רק הוא משמר את המוות בממסדים ומוסדות כמו הוספיס, בתי קברות לסוגיהם, ושירותי "חברה קדישא". רק הוא יצר ויוצר מצבות נצח, החל מגל אבנים אנונימי, דרך מקדשים, מאוזוליאומים, וערי מתים ופירמידות שמזוהות מהחלל החיצון. רק אצלו המוות הוא חלק ממעמד ושימוש סוציו-אקונומי, פוליטי וערכי. רק הוא עוסק בשימור זיכרון, הנצחה, וזיקה לתופעת המוות. רק הוא עוסק בהתנגדות למוות, הימנעות ממוות, וניסיונות גרוטסקיים להשיג אלמוות עד יצירת עולמות של חיים אחרי המוות, גן-עדן או גיהינום… ובמילים אחרות, רק הוא מעלה על נס את "מדע החיים שהמוות הושאר בתוכם". לפיכך, אין פלא שהממשק בין פולחן המוות לבין דת, דתיות, ונציגי הדת, הוא בעל זקן היסטורי ארוך כאורך ההיסטוריה האנושית המתועדת, החל מציורי האדם הקדמון על קירות המערות, וכלה בעליות לרגל ותפילות בקברי הצדיקים של ימינו. יש האומרים שהדת השתלטה על הנושא בבחינת אמצעי שמביא כוח, כבוד, וגם כסף, בעוד אחרים לא רוצים לעסוק בזה אם מגועל או פחד וכדומה.

בני האדם מתים בצורות רבגוניות, בלוחות זמנים שונים – בטרם עת או בשיבה טובה, כתוצאה מגורמים שונים (תאונות, אסונות טבע, מחלות ומגפות, זקנה, צער… וגם מלחמות), ומנהלים פולחני מוות שונים ומשונים, תלויי דת, תרבות, ואפילו מזג-אוויר. המסה הקצרה שכאן מתייחסת לתבנית מוות ייחודית, המצאה אנושית של העת החדשה, שנעה בין מרהיבה ונשגבת לבזויה וומעוררת מחלוקת – מותם של "הנופלים בקרב", אלה הלוחמים שמתים במלחמה או בעקבותיה (פציעות, נכויות, התאבדויות).

הגורם לכתיבה הזועמת והכואבת הוא סיפור מתגלגל טיפוסי לימים הקשים הנוכחיים: לוחם חוזר לאזרחות אחרי שחווה מלחמה ארוכה של חודשים רבים עד שנה ויותר; סובל מהלם קרב נוראי ומגיע לידי התאבדות; או אז נמנעת ממנו הקבורה הצבאית המכובדת בבית קברות צבאי, כי הוא לא נפל בקרב אלא התאבד על רקע פגיעה נפשית לא מכובדת, ובכלל, התאבדות זה הרי עניינו הפרטי של הלוחם-אזרח, וזה לא ראוי ,כי כדי להנות מהזכות לקבורה צבאית צריך למות מידיו של אויב ולא ממו-ידך שלך… כך קובע החוק וכך קובעים החברה, והמדינה, והממשל, והדת, ומי לא!

טקס קבורה צבאי (בניגוד גמור לטקסי קבורה אזרחיים) בבית קברות צבאי ייעודי המיוחד אך ורק לחיילים שנפלו בקרב (או בהכנות לקרב כמו אימונים) הוא תופעה יחסית חדשה, שהופיעה החל מאמצע המאה ה-19, במקביל להופעת הלאומיות, מדינות הלאום, ומה שקרוי "צבא העם", בניגוד לצבאות שכירים. הקבורה הצבאית הפכה למקובלת, ואף הכרחית, החל ממלחמת העולם הראשונה. זה המינימום המקובל בכל מדינת לאום מודרנית.

הלם הקרב, או בשם המדעי המעודכן "תגובת דחק קרבית", לצורותיו ודרגותיו, הנקבעות על פי עוצמתו וזמן משכו, מחודשים ושנים בודדות ועד לכל החיים, הוא מקרה פרטי של תסמונת בתר-חבלתית, או בשמה הרפואי-מדעי הפרעת דחק פוסט-טראומתית PTSD – הוא מחלה רפואית-נפשית מוכרזת, מוכרת, מתועדת, ומקוטלגת, שאינה נתונה למחלוקות או עמימות, כבר החל מאחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת ובאופן מוחלט החל משנות השמונים של המאה הקודמת, אחרי מלחמת וייטנאם ומלחמת יום הכיפורים. היא רשומה בספרי הרפואה, נלמדת בבתי הספר לרפואה, יש לה קריטריונים לאבחון, סוגים, דרגות, מערכות טיפול ושיקום, דרגות נכות וביטוי בחוקים ותקנות – בדיוק כמו האבחנה של אובדן גפה, או עין, או ריאה. באותה המידה אין יותר ויכוח על הגורם המחולל – חשיפה לטראומה שמקורה בהשתתפות בקרב!

חייל שנפצע בקרב פגיעה גופנית קיצונית, רב-מערכתית, ומטופל במשך חודשים או שנה ויותר ביחידות לטיפול נמרץ ובתי-חולים למיניהם ולבסוף מת – הוא חלל מלחמה שמקבל קבורה צבאית בבית קברות צבאי, ואין חולקים על כך. האיש מת כי גופו זעק "איני יכול יותר!".

חייל שפציעתו היא הלם קרב, לאחר טיפול בן חודשים או שנים, וניסיונות שיקום חוזרים, אינו שורד ומגיע לידי התאבדות – הוא חלל מלחמה שמגיעה לו קבורה צבאית בבית קברות צבאי. המחלוקת המתעוררת היא תעודת עניות וביטוי של צביעות ובורות חברתית וערכית. העובדה שלהלם קרב אין תותבות נראות לעין, כי עדיין אין לרפואה את היכולת לרפא נזק בקליפת המוח, לא צריכה לשנות דבר וחצי דבר! ההתאבדות היא חלק ממחלתו, זו המתת חסד עצמית של חולה סרטן נפשי שאינו בר-ריפוי או טיפול – זו קביעה רפואית, ואף יותר מכך, זו עדות לכישלון הרפואי-חברתי-שיקומי-משפטי של הממסד והחברה. שום גורם דתי אינו מוסמך לדון בסוגיה הזאת! חייל כזה לא צריך להיקבר מחוץ לגדר או לא לזכות בקבורה צבאית על פי החוק, הנוהל, והשכל הישר. להתאבדות הזאת אין רקע גנטי או אי-שייכות למלחמה, גם אם היא מתרחשת חודשים או שנים אחרי המלחמה! האיש מת כי נפשו זעקה "איני יכולה יותר!".

הפרדוקס האיום ביותר הוא העובדה שבאגף השיקום יש מאות חללים ונכים מוכרים, שהגורמים למוות או הנכות שלהם היו, למשל, תאונת דרכים של חייל בחופשה בזמן שלום, או הופעת מחלה קשה שאינה קשורה כלל לשירות הצבאי. האם אי אפשר להכיל זאת על הלום קרב מוכר שמגיע לידי התאבדות? הוא לחם בקרב ונפגע!

כמה טקסטים מומלצים להשלמת ידע בנושא הנידון

ג'ורג' ל. מוסה, הנופלים בקרב, עיצובו מחדש של זכרון שתי מלחמות העולם, תירגם מאנגלית עמי שמיר, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1993 (פורסם במקור ב-1990).

ז'אן אמרי, יד נשלחת בנפש: מסה על מוות מרצון, תרגום: נועה קול, הוצ' הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2021 (פורסם במקור על בסיס סדרת הרצאות בשנים 1976-1975).

אדם רצון, מוות דיאלוגי, הוצ' אוניברסיטת בר-אילן, רמת -גן, 2022 (מבוסס על עבודת דוקטורט).

יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2022.

תמונת הפוסט: "מלחמה" של עצמון יניב

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 + 4 =