אבי גולדברג כותב על הרעיונות הבסיסיים של התנועה הסוריאליסטית שמרדה בעריצות ובהגמוניה של הרציונליזם.
המערכת
לא פעם ניתן לתקופה, למשך זמן היסטורי, שם מכוח יצירות אמנותיות שנוצרו באותו עידן, באותה מידה שלתקופות אחרות ניתן שם על פי מידת המוות שזרעו בהן מלחמות, או על שם מהפכות חברתיות שהתחוללו באותה תקופה.
מפליא כוחה של האמנות, שאינה מצוידת בנשק או בממסד פוליטי, להירשם בראשי הפרקים החשובים של תולדות האדם.
ישעיהו ברלין הדגיש עניין זה ביתר שאת כשהרצה על מקורות הרומנטיקה, מושג המזוהה עם סוגה אמנותית ופילוסופית שהתקיימה במחצית השניה של המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה. על פי ברלין המונח רומנטיקה לא נוכח באמנות בלבד, ורעיונות המזוהים כרומנטיים האפילו על האירועים בעלי החשיבות שהתרחשו באותה תקופה, והמהפכה הצרפתית בראשם, כך שכל התקופה נקראה "עידן הרומנטיקה".
זרם האמנות המוכר כסוריאליזם הוא נצר לתקופת הרומנטיקה. אותו פרץ של רגש ודמיון שהזינו לורד ביירון, היינה, שוברט, וז'אן ז'אק רוסו, שעוצמתו שככה, שב כעבור מאה שנים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, בעוצמה ותצורה שונה, ומשפיע על התרבות והמחשבה מאז.
מלחמת העולם הראשונה, היא המלחמה המתועשת הראשונה, והמבוא לגיהינום של מלחמות השמדה. זו היתה המלחמה שבה הרציונליות האיצה את האנושות אל עבר יום הדין התנכ"י, אל ה-doomsday שעל סיפו אנחנו חיים מאז. המלחמה שהיוותה את ההוכחה הטובה ביותר כי "השכל הישר", הניסיון, המדע וחוקיו, אינם מספקים בכדי לכוון את האנושות לעתיד טוב יותר.
המניפסט הסוריאליסטי, שניסח אנדרה ברטון ב-1924, סיכם את הרעיונות והזרמים שפרצו בספרות, בשירה, במחשבה, בציור, בתנועות האוונגרד השונות, בדדאיזם, באקספרסיוניזם, בקוביזם, בגשטאלט. בסיס המניפסט הוא החופש לדמיון, לשיגעון, ובעיקר לחלימה שהוזנחה כמקור ליצירה, כמקור למחשבה שונה. להשיב להם את ה"לגיטימציה" שהיתה להם בעבר. הסוריאליזם מתמודד עם ההגמוניה והיומרה של הנאורות, של המדע וחוקיו, לשמש כחוק הבלעדי להבנת הקיום האנושי, בדומה להגמוניה האריסטוטלית, שקדמה לנאורות, בשילוב הממסד הכנסייתי. הסוריאליזם נאבק שלא ליתן ניצחון סופי ומוחלט לתבונה על האמונה הטפלה, על המיסטיקה, על החלום והנבואה.
הזרם הסוריאליסטי חזר במידה מסוימת לתפיסת הפתיחות הרעיונית של התנועה הרומנטית. חיזוק לסוריאליזם נמצא בפסיכולוגיה הפרוידיאנית, וב-fin de siècle, כמפתח לנבכי החלום והתת מודע.
כך כתב ברטון:
"אנחנו עדיין חיים תחת שלטון ההיגיון. זהו, כמובן, העניין אליו אני חותר, לכך שבימינו שיטות לוגיות ישימות אך ורק לפתרון בעיות בעלות חשיבות משנית. הרציונליזם המוחלט שעדיין שולט בכיפה מאפשר לנו לשקול רק עובדות הקשורות ישירות לחוויותינו. ואילו הישגים ופתרונות ממשיים, לעומת זאת, חומקים מאתנו. אין טעם להוסיף כי הניסיון עצמו מוצא את עצמו מוגבל יותר ויותר. הוא פוסע קדימה ואחורה בכלוב שממנו קשה יותר ויותר להיחלץ. הניסיון מתבסס רק על מה שזמין לו באופן המיידי ביותר, והוא מוקף על ידי זקיפים של השכל הישר.
תחת העמדת הפנים של ציוויליזציה וקידמה, הצלחנו לגרש מהתודעה את כל מה שניתן לכנותו, בצדק או שלא בצדק, אמונות טפלות, או דמיון. כל סוג של חיפוש אחר האמת שאינה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקות המקובלות, אסור. מחקרו של פרויד [בתת מודע ובחלום א.ג.], היה כאבוד. או שהעמדנו פנים בנבכי עולמנו הנפשי, זה שנראה היה שאינו קיים עוד, שאין לנו עניין בו, ברובד שהוא לדעתי החלק החשוב ביותר שיש בנו. על כך עלינו להודות לתגליותיו של זיגמונד פרויד, על שהשיב את עולמנו הנפשי אל אור השמש.
על בסיס תגליותיו אלה מתגבש סוף סוף זרם של דעות, שבאמצעותו יוכל החוקר את הטבע האנושי להמשיך את חקירתו הלאה, להרחיב אותה יותר. הוא יהיה מעתה ואילך מוסמך לא להגביל את עצמו אך ורק למציאות המוסכמת המוכחת ביותר. על הדמיון לבסס את עצמו מחדש, לתבוע מחדש את זכויותיו. אם מעמקי תודעתנו מכילה בתוכה כוחות מוזרים המסוגלים להעצים את אלה שעל פני השטח, או לנהל נגדם קרב מנצח, קיימות אם כן כל הסיבות להחזיק אותם – קודם לאמץ אותם, ואז, אם צריך, להכפיף אותם לשליטת ההיגיון שלנו.
ראוי לציין כי לא נקבעו אמצעים מלכתחילה לביצוע משימה זו, כי עד להודעה חדשה ניתן לפרש אותה [את תורתו של פרויד על התת מודע, והחלום א.ג.] כנחלתם של משוררים כמו גם של חוקרים, וכי הצלחתה אינה תלויה בדרכים הקפריזיות פחות או יותר בהן יבחרו.
פרוייד הקדיש בצדק רב את יכולותיו והביא אותן לידי ביטוי בחקר החלום. למעשה, אין זה קביל שחלק ניכר זה של הפעילות הנפשית (שכן, לפחות מיום לידתו של האדם ועד מותו, אין המחשבה מציעה פתרון נמשך ובר קיימא למציאות חיינו, ואילו סכום רגעי החלום, מנקודת מבט של זמן, ובהתחשב רק בזמן החלימה הטהורה, כלומר חלומות השינה, אינו פחות מסך רגעי המציאות, או ליתר דיוק מגביל לרגעי הערות) הוא זמן שהוזנח עד היום בצורה כה גסה.
תמיד נדהמתי מהאופן שבו אדם מן השורה מייחס אמינות וחשיבות רבה יותר לאירועי ערות מאשר לאירועים המתרחשים בחלומות. מפני שהאדם, כאשר הוא מפסיק לישון, הוא בראש ובראשונה כלי משחק של זיכרונו, ובמצבו הרגיל הזיכרון מצליח לשחזר עבורו רק באופן קלוש את רשמי החלום, להפשיט אותו מכל חשיבות ממשית, ולהשאיר רק זכר קלוש שיאפשר להיאחז בו, משהו קבוע. בנקודת הזמן שבה הוא חושב שהוא עזב אותו כמה שעות קודם לכן, תקוותו זו לשוב אל החלום, אל משהו בעל ערך. בכך החלום הופך להערת שוליים, למשהו בין מרכאות, כמו הלילה עצמו. וכמו הלילה, החלומות תורמים עד עכשיו אך מעט להבנתנו, דבר המחייב אותנו למחשבה בנדון".
זהו ציטוט מתוך המניפסט שניסח אנדרה ברטון, התאוריה לה ניתן השם סוריאליזם על ידי המשורר גיום אפולינר, בתרגומי.
את שורשי הסוריאליזם, כלומר, היות החלום והדמיון חלק ממציאות החיים, אפשר למצוא בעולם העתיק, בו החלום משמש מדיום להבנת המציאות, למסרי האל, לראיית העולם בעיני הרוח ולא רק בעיני הבשר. חלומו של יעקב והסולם, חזיונות יחזקאל הנביא, וגם "ויבוא אלוהים אל בלעם בלילה", "ויבוא אלוהים אל לבן הארמי בחלום הלילה", "ויבוא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה", ועוד. וכמובן, יוסף בעל החלומות, דמות מהגדולות שנוצרו במיתולוגיה היהודית, כמתווך החלום למציאות, כמדיום ההופך חלומות למדיניות, לדרך ניהול מצרים העתיקה, הגדולה בממלכות הקדומות.
האמנות למעשה לא הדירה את החלום ואת הדמיון מעולם. האמנות נשארה שומר הסף של החלום והשיגעון, שנדחקו לפינה מפני ההיגיון והשכל. הסוריאליזם פועל לפתיחת אפיקי היצירה שנסתתמו, את האפיק לביטוי החיים גם בפנטזיה בחלום, שהיתה השראה לוויליאם בלייק, הלדרליין, וגם שייקספיר וגתה שביצירותיהם נתנו מקום לחלומות, לבעלות אוב, ולדמיון.
הילד הנורא של הספרות האמריקאית, א.א.פו, כתב במאמרו אאוריקה, הנחשב בעיניו לטוב ביצירותיו, את חזונו הקוסמולוגי, בו הוא מערער ואף לועג לדרך החשיבה של מדענים המעכבים למעשה את המדע בכך שגיבשו תמונת עולם קוסמולוגית, ואינם מצליחים להתקדם בשל דבקותם בדרך ההיסק המדעית, האינדוקציה והדדוקציה, של הסיבה והתוצאה, וקורא למדען להשתמש באינטואיציה ובחזון, כמו אלה של יוהנס קפלר האסטרונום, שלרעיונותיו לא תמיד היתה תורה סדורה.
פו מציע בספרו הנקרא פואמה בפרוזה, משהו שנדמה כיומרה או כעוד אחד מסיפורי המהתלות, המתיחות שלו: "אני מתכוון לדבר על הפיזי, המטפיזי, והמתמטי – של היקום החומרי והרוחני: על מהותו, מוצאו, בריאתו, מצבו הנוכח,י ועתידו" (אאוריקה א.א.פו 1848).
בני דורו של א.א.פו לא הבינו את המסרים שלו, מדעני המאה העשרים והמאה העשרים ואחת קיבלו אותם בפליאה על הבנתו המוקדמת את המפץ הגדול והתפשטות היקום.
אם את הסוריאליזם מקובל להבין כתגובת הלם למוראות מלחמת העולם הראשונה, הרי על תמונת העולם הסטאטית, המקובעת, שסלל אריסטו, והסכולסטיקה שאימצה את תורתו ואיבנה את המחשבה החופשית, ערער הפילוסוף הצרפתי רנה דקרט.
דקארט ראה את הצורך בספק ובפקפוק כגורם ראשוני ליצירת וודאות בקיום ה"אני", כחיונית להמשך כל חקירה.
במצב הבינרי של קיום האנושי, ערות ושינה, היה לדקרט צורך ביצירת ודאות כי המחשבה האנושית נובעת ממצב ערות ולא מחלום. עולם החלומות הוא לעיתים כה מוחשי, עד שעלינו למצוא דרך, כך סבר דקרט, להיות בטוחים שאיננו חולמים, שכל חיינו אינם אלא חלימה מתמשכת. ולכן טוען דקרט שנחוץ להוכיח שהידע על המציאות אינו חלום.
דקרט הטיל ספק בכל, ובכלל זה בשאלת האני החולם, אך הוציא מגדר הספק את האפשרות שהוא משוגע. כלומר היה נחרץ שאינו אחוז שגעון.
על פי דעתו של מישל פוקו, "הכהן הגדול של השיגעון", הדילוג על חווית השיגעון כאפשרות של אני חושב, הותירה את השיגעון מחוץ לאפשרות של האני החושב, מידרה את המשוגע, והביאה להתייחסות החברתית השלילית למי שנחשב כמשוגע. כפי שביטא זאת דוסטוייבסקי בסיפורו הקצר בובוק, על הצרפתים שכלאו את המשוגעים בעיניהם, רק כדי שיוכלו לתייג את עצמם כשפויים.
לאמונה הדוגמטית, חסרת הגמישות, המשוכנעת בידע והבנה בלעדית באשר למהות היקום ולמקום אותו תופס האדם, אירעו שתי "תאונות נוראיות" בעת החדשה. האחת המהפכה של קופרניקוס, שצמצמה את עולמו של האדם לכדי גרם שמיים קטן ביקום הענק. והמהפכה הקופרניקאית השניה, של עמנואל קאנט, המהפכה הפסימית, שבישרה שיכולתו של האדם לתפוס את המציאות "כפי שהיא", מוגבלת לתנאי התפיסה החושית והשכלית של האדם.
קאנט, הפילוסוף הפרוסי, סבר כי התבונה, השכל, בהם משתבח האדם המודרני, מוגבלים לתמונת מציאות סובייקטיבית, אך מנועים מלתפוס במציאות עצמה "בדבר כשלעצמו".
אלו היו שתי מהפכות שתוצאתן מרחיקת הלכת היתה ערעור על השיפוט האנושי ועל היומרה של התודעה האנושית.
ככל ששאלות יסוד רבות נפתרו בעזרת המדע, ככל שניוטון וגלילאו הכניסו סדר וחוקי טבע בעולם, נותרה שאלת הזמן ללא מענה. הזמן נותר כמימד מאיים, כמשך שאין יכולת למזג בינו לבין תוחלת חיי האנוש. הזמן המודרני אינו מבטיח, כמו בעבר, תקווה אסכטולוגית, משיח, עולם הבא, או את גאולת אחרית הימים, ואפילו לא את המעגליות שתשיב את קיומו שוב ושוב, בנוסח ניטשה: "החיים האלה כפי שאתה חי אותם עכשיו וחיית אותם, תצטרך לחיות פעם נוספת אינספור פעמים נוספות".
שעון מזכיר כל יום וכל שעה כי זמנו של האדם קצוב, אוזל, כמוהו כגיליוטינה, ה"מערפת", המודרנית. קבלת הזמן כמימד אינסופי מיסטי, כמו את האלוהים, והמחשתו בבניית שעונים מדויקים, יש בה ניסיון דומה להמחשת האלוהים בפסלים ובציורים. הכניעה לעריצות הזמן, הציות למחוגיו, היא עבודת האלוהים המודרנית.
הסוריאליזם רצה להציל את אליס מארץ חלומה, לחלץ אותה מסיוט, מהמרוץ המטורף בו מופיע הזמן בצורת שעון הכיס של הארנב הלבן, מהחלום שרקם לואיס קרול, המערער על כל חוקי הפיזיקה בת זמנו, כולל מרוץ הזמן ומהלכו, המואץ, המדורבן בידי השעון הנוכח תמיד.
הסוריאליזם מפרק את המערפת בעלת המחוגים, ממיס אותם. השעונים, הנמסים כמו גבינת קממבר בשמש, של סלבדור דאלי, הם אזהרה מפני הרציונליזם המופרז, והצעה לפנייה למחוזות החלום.
