שוש וייג סוקרת את ספרה של דנה פלג העוסק בחייה של אישה לסבית היולדת ילד והופכת להיות מטפלת שאמאנית.

המערכת

כריכת ״יד ענקות״ של דנה ג. פלג

יד ענקות (הוצאת קתרזיס, פרוזה, 2024), רומן הביכורים של דנה ג. פלג, הוא רומן שלא יכולתי להניח מן היד. יכולתי לחוש בזמן הקריאה שקולה של הסופרת הוא קול מאוד רענן וחשוב בספרות העברית החדשה.

הספר מחולק לחמישה חלקים:

א. לידת הגוף, סנטה קרוז 16 באוקטובר 2004

ב. בעיניים פקוחות, סנטה קרוז, 2005

ג. כחול אינדיגו

ד. ביקור מולדת, ינואר 2006

ה. הביתה

זהו ספר על אהבה ועל הומניות, שמתמקד באהבת נשים ובכוחות העל-טבעי, ראיית הנסתר וראיית הגלוי. יכולותיה הבלתי רגילות של הגיבורה אורית נחשפות כבר מן הדף הראשון: "אני כותבת לך עכשיו את המכתב הזה בראש הילי, כמו הרבה מכתבים שכתבתי לך בשנים האלה…". כך נפתח "יד ענקות", שהוא למעשה מכתב אחד ארוך בחמישה חלקים, מכתב פנייה לדמות בשם הילי שאינה עונה. הפנייה אל הילי שבה ותופסת מקום בכל חלקי הספר. הילי היא דמות שמתפתחת בדימיונה של הכותבת, והיא מספרת עליה שהיא נישאה לבן זוג גבר, שילדה תאומות, ושהן כבר הולכות לכיתה א'. כל ההתפתחויות הללו מתרחשות בתוך דימיונה של הכותבת, הגיבורה אורית. הקוראים אינם זוכים למענה מעבר למה שמוסרת לנו המספרת הגיבורה, ועולה החשד שהיא הוזה, שהיא בוראת לה איזו פנטזיה במציאות מקבילה, שהקוראים אינם יודעים מה אמת בה, ומה דמיון.

הפרק הראשון, העוסק בלידת הגוף, תהליך הלידה של תינוקה של אורית, בן, מבטא תהליך של ריחוף בין חיים למוות. הכתיבה ממחישה את המעבר הדק הזה, שבו מתמלא הגוף בחיים. המתח הדרמטי הזה מועבר לקוראים – ערפול החושים של הלידה, ורגע החוויה הראשוני המטלטל של האימהות, בעצם התרחשותו, רגע אחר רגע. הפרק עוסק בחיבור הזה לאימהות, שבהמשך מתברר כהדבקה ליחידה אחת בינה לבין בנה היחיד. היא, שגדלה בתא משפחתי כילדה יחידה, נסערת מלידת בנה, ואינה יודעת כיצד להתמודד עם סבך הרגשות שעולה בה בעקבות הלידה: "כי עכשיו אני בעיצומה של לידה, הילי, הרופאים פותחים לי את הבטן ברגעים אלה בחתך רוחבי……. לא, אל תיבהלי, הילי, אלה רק הפחדים שלי".  

בפרק הראשון, ברגעים הללו, הקשים ביותר, בולטות הפניות להילי, הדמות הזאת שאליה אורית כותבת. אורית נאחזת בהילי, ואט אט, עם התקדמות עלילת הספר, אורית נקשרת לתינוקה, והפניות להילי הולכות ופוחתות, עד לקתרזיס, לסיום, ולשחרור. במקום לפנות להילי היא מתחברת לדמויות נשיות אחרות, שמתקיימות במציאות הקונקרטית שלה. כל אחת מדמויות אלה מוסיפה לעולמה מהות, ומחזקת אותה בתהליך האימהי.

בעת קריאת הספר נזכרתי בסופר ג.ד סלינג'ר, ובספרו "התפסן בשדה השיפון". כמו אצל סלינג'ר, חשתי שזוהי יצירה ייחודית, שמשפיעה על הקורא, וגאוניות הכתיבה סוחפת את הקורא לעולמו של הכותב. גם דנה פלג בוראת דמות גיבורה שחושפת את עולמה הפנימי לפרטי פרטים, ויוצרת הזדהות ותמונה שאחרת לא היו מתעכבים עליה. כמו הסופר האמריקאי הנודע, שיצר את דמותו של הגיבור, קולפילד, כקולו של דור חדש, המבטא את תחושת הניכור של בני הנעורים, אורית היא פה לאימהות החדשה, לתקופת ההחתמה של אם עם בנה. דמות של אישה שחושפת את עולמה בשנים הראשונות לאימהות בתוך זוגיות עם אישה.

הכתיבה של דנה היא כתיבה אינטואיטיבית, היא כותבת לקורא בשטף אסוציאטיבי מבעים מן הנפש, ולכן זהו זרם תודעה, ביטוי למחשבותיה, טלטלות, מצבי רוח, התבוננות פנימית, וגם יחסיה עם דמויות סביבה. עם זאת הספר מאורגן באופן כרונולוגי, מלידת הבן והלאה. היא מתקיימת יום ולילה כשתינוקה נזקק לה, והאם חומלת ותומכת גם כשקשה לה. זהו רגע מאוד מסעיר למספרת בגוף ראשון, והיא מצליחה להעביר לקוראים את התחושה של תחילת החיים, שלה ושל בנה. במקביל להתפתחותו של הבן היא גם מתקדמת במסע העלילה, כשהוא צמוד אליה ותובע את אימהותה הטוטלית לצד הקונפליקטים שהיא חווה כאם.

לצד הרבדים הפסיכוטיים שמתפתחים בדמיונה של הגיבורה, קיימת עלילה סדורה מתוך קצב התפתחות התודעה של אורית, וגילוי האמת. בעלילה הרגשית מתקיימות תנודות בחוויה האימהית שמטלטלות את הגיבורה, ההתמודדות עם הנקה תמידית, יומם ולילה, והההיקשרות העמוקה לתינוק שלה, לצד החוויה הזוגית. אורית מכניסה את הקורא אל ביתה ואל עולמה ללא פשרות, באומץ רב. חוויית הוידוי והאותנטיות מאוד חזקה בספר, והקוראים חשים מיד חיבור לכותבת, מתאהבים בגיבורה, ומזדהים איתה. כל מי שעברה חוויית אימהות תמצא את עצמה בטלטלה הרגשית שעליה מספרת הגיבורה – שמא יקרה משהו לתינוק, שמא הוא יפול. הפחדים הללו, והדיכאון אחרי הלידה, נושאים שמעט מדברים עליהם, נפרשים כאן בסיפור בצורה כנה.

"אני אורית אני ישראלית שחיה בסנטה קרוז, יש לי בת זוג וילד, המלים יורדות מהראש אל חלל הפה, אבל השפתיים ממאנות להיפתח, העיניים נעצמות. אני מעבירה את הגולגולת לאישה שלידי, זה הסיפור שאני צריכה לשחרר מתוכי, זה הסיפור שאני מעכבת".

הכנות, כתיבת האמת, של הגיבורה, הוא אלמנט מרכזי ובולט מאוד בספר. עיסוקה של הגיבורה כמתרגמת זהה לעיסוקה של הסופרת, מה שמעניק לפעמים תחושה של ספר וידוי. הסופרת אף היא מתגוררת בסנטה קרוז, והחלק ראשון של הספר, שעוסק בלידה, נכתב על בסיס הלידה שהיא עברה. כוחה של הגיבורה כמי שרואה ומפענחת בעיות סביבה, פועל גם בהתבוננות פנימה בעצמה. אורית מספרת את סיפורה במכתב שהוא מעין כתיבה יומנית, באמצעותה היא מנסה לפענח את הסודות בחייה. הספר גם מזכיר קצת את יומנה של אנה פרנק, שאף מוזכר באחד הפרקים. אפילו שמה של הנמענת המרכזית בסיפור, הילי, מזכיר לי במצלולו את הדמות שאליה כתבה אנה פרנק את יומנה, קיטי.

"עכשיו אני מבינה אותה קצת. מבינה את הצורך בזמן משלה, את הצורך לעשות את מה שחשוב לה. ובכל זאת, הכאב. אני יודעת שהידיים העסוקות האלה גם ליטפו אותי, יש לי זיכרונות כאלה, אבל לא מספיק. אף פעם זה לא מספיק. לא, היא לא הייתה אימא רעה, ולפעמים הייתי רוצה שתהיה אימא רעה, שאוכל לכעוס עליה, שיהיה לי על מה לנטור לה, משהו לרטון עליו, משהו שיתסוס ויתפרץ ויכלה. אבל אין לי. אני ריקה".

אורית היא כמו מניפה של אור שמקיפות אותה נשים. "יד ענקות" הוא רומן שעיסוקו המרכזי בנשים ובעולמן. העלילה החיצונית, שמתרחשת במציאות הקונקרטית של הגיבורה, לצד ההתרחשויות בדימיונה ובעולמה הפנימי, מתפתחת באמצעות המפגשים של אורית עם דמויות נשים אחרות. היא זוכרת את שמות הנשים, ואם היא נזכרת בגבר, היא אינה זוכרת את שמו. אף שהיא מצהירה באמצע הספר על נסיונותיה המיניים עם גברים, ומזדהה כביסקסואלית, היא בוחרת בסופו של דבר בחיי זוגיות עם אישה, בת זוגה דבי. ספרה של פלג הוא ספר שנולד מתוך הרחם. העוצמה של כתיבתה היא בחיבור שלה לרחם, ליכולתה לברוא חיים. סגולותיה מתגלות ביצירת קשר עם נשים אחרות אשר גם להן רחם, והחיבור הזה הוא חיבור מן הנשיות, מן האימהות, ראיית המהות הראשונית שקיימת בנו כנשים, החמלה זו כלפי זו. המלוות של אורית הן נשים: שושנה והילארי המיילדות; בת זוגה דבי; חברתה לורליי, שמלווה אותה ומאפשרת לישון ולנוח, והיא זו שלוקחת אותה לטיול, זו שמנקה לה את הבית. הנשים סביבה הן אומנות, מלוות, ותומכות. החיבור הנשי הוא חיבור של תמיכה, חיבור של הענקת הבסיס העוטף והמגן. אלו הן נשים שיכולות לזהות מה היא צריכה, ולהעניק את הסעד הזה. כשהזוגיות שלה עם דבי אינה תומכת, קיימות נשים נוספות שתומכות בה. הקהילה הנשית בספר חשובה ומעוררת הערצה.

אורית נעה מישראל לסנטה קרוז בעקבות אהבתה לדבי, שם היא גם יולדת את בנן. הניידות שלה בין הארצות, בין התרבות הישראלית האפורה של הקריות, לתרבות הקליפורנית הרוחנית והנשית, מהווה גם היא מרכיב בולט בספר. המעבר בין התרבויות מתבטא גם באמצעות הקשרים של אורית עם הוריה – אביה, המהגר מרומניה, ואימה, המורה והמרצה לחינוך, והקיבוצניקית לשעבר. את מסלול החיים שלה אורית מספרת להילי ולקוראים תוך כדי התפתחותה כאם. היחסים בינה לבין הוריה חושפים את מורכבות האמהות עבורה. היא מנסה להיות ניגוד לאימה, מנסה להיות פחות דידקטית, ומגלה שבעצם, היא אינה רחוקה מהוריה כפי שהייתה אולי רוצה להיות.

בתודעה של אורית קיימת תאונה שהיא אינה זוכרת במדוייק, ושהתרחשה (או לא התרחשה) שנים מספר לפני הלידה. בתודעתה, אורית מפענחת את הדמות המקבילה לה, אותה הילי שמתקיימת בדימיון. במציאות, היא למעשה הדמות שמפענחת את סודותיה של אורית, לה היא מספרת על האימהות שלה, על הקשר שלה עם התינוק. אבל הילי אינה רק דמות פסיבית כקיטי של אנה פרנק, כי אם דמות שיתכן והייתה קיימת בחייה. הילי היא האישה שכמעט הייתה בת הזוג של אורית. משהו השתבש בקשר הזה, ואורית מנסה לפענח את סיבת התרסקות הקשר הזה, ואת הסיבה לתאונה.

בחלק האחרון (התראת ספוילר) מלווה אורית את השמאנית הילארי כשהיא גוססת. החלק המטפל של אורית הוא מאוד משמעותי. היא נכנסת למיטת בית חולים עם בנה, בן, כדי להיות ליד אימה חולת הסרטן. בהתחלה נדמה שכולן מטפלות באורית, ולאט לאט זה מתהפך, וביחוד עם הילארי, שהיא דמות מטפלת משמעותית בהתחלה, והופכת להיות דמות מטופלת בסוף. הכוח של אורית כמטפלת בא לידי ביטוי בתהליך הזה – טיפול הוא עבודה נשית, שנמצא נמוך בסולם החברתי שלנו, אבל שם באים לידי ביטוי כוחותיה ויכולותיה של אורית. ההיפוך הזה נוצר כי החיים מאפשרים התפתחות ומעגליות, בין מה שאורית הייתה ומה שאורית הופכת להיות. בכל שלב היא נמצאת תמיד במקום של נתינה וקבלה, בין אם היא הנתמכת, ובין אם היא התומכת.

זהו ספר חשוב גם מתוך העיסוק שלו בעניין ההגירה – חיים חדשים נוצרים, תרתי משמע, בסנטה קרוז. התינוק בן נולד לגיבורה אורית, שהיא ילידת ישראל, בת של מהגרים שביקשו לבנות כאן את הדורות הבאים, והנה בתם מתפתחת כמתרגמת וכאם דווקא בארצות הברית. מזווית הראייה של אורית, אין צורך להיקשר ארץ ישראל. אפשר לחיות וללדת במקום אחר, ולהשתייך לשני המקומות. השייכות הזאת נתפסת כנורמליות של הווה: "את כל זה אני כותבת במחברת, אם לא לך אז לעצמי, אני לא רוצה לאבד את הזיכרון הזה שוב".

שמו של הספר, "יד ענקות", כשלעצמו הוא וריאציה על שורה משירה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי". הספר חשוב למי שרוצה לכתוב, מי שמתעניין בכתיבה ורוצה להתמקצע בתחום זה. בין השורות ניתן למצוא בספר עצות לכתיבה, ותובנות לגביה. מעל לכול, זהו ספר של פרידות ותובנות, ספר של התכנסות בתוך העצמי, ולצד זה גם חשיפה של אמת פנימית, והסרת חציצות. עולם של אהבות גדולות והליכה עם האמת.

דנה ג. פלג בפסטיבי, 2012. ויקיפדיה

קיראו גם

דנה ג.פלג בויקיפדיה

.

תגובה אחת

  1. סקירה יפה ומעניינת
    שושנה וייג.
    נדבך חשוב לביקורת ספרותית של נשים על כתיבה נשית. שושנה נוגעת בסקירה בנושאים מהותיים שלא כל מבקר שש להתייחס אליהם.
    יישר כוח שושנה!🌷🌷

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + 15 =