חנוכה בקייב: סיפורים על חנוכה בברית המועצות הקומוניסטית

לכבוד חג החנוכה הנה שלושה סיפורים של אלכס גורדון מספרו החדש הדיסוננסים היקרים שלי: סיפורי קייב (כרמל ,2024) שקשורים לחג החנוכה.

המערכת

שפת אבותיי

חנוכה בדרך כלל חל בדצמבר, בסמוך לראש השנה הנוצרי. בברית המועצות ראש השנה היה החג הלא אידיאולוגי היחידי, ואולי מסיבה זו רבים אהבו אותו.

גם אני בילדותי אהבתי את החג. הוא באמת היה חג שמח: עץ אשוח מקושט בצעצועים העשויים מזכוכית דקיקה וצבעונית, בסלסילות קטנות המכילות עוגיות וסוכריות, ובשרשרות של פיסות נייר דקות מוכספות ומוזהבות.

בזמן החגיגות התבלטו כל הצבעים, במיוחד הצבעים העיקריים של החג: הלבן של השלג, הירוק של עץ האשוח, האדום של בגדי הסנטה קלאוס. הצבעים התחלפו בהבהובי נורות התלויות על עץ האשוח, ובבית הורגש ריח המחטים הירוקות של עץ האשוח שכבש את כל הבית בהחלטיות של ייצור מעולם הטבע החודר לציביליזציה. העץ היה מואר בנורות צבעוניות שפלטו אור חלש ויצרו אוירה מיוחדת של תעלומת הזמן.

השנה הייתה מתחלפת ברגע אחד, ורגע זה נראה חשוב והיווה סמל של התחדשות ותקווה. היה משהו מסתורי ומושך בחילופי השנים בלילה בחצות בין 31 בדצמבר לבין 1 בינואר.

ידעתי שאני יהודי. בברית המועצות היו השלטונות מכריזים שהם אינטרנציונאליים, אבל רשימת העמים הרבים והמאושרים החיים במחיצתו של האח הגדול, העם הרוסי, לא כללה
את היהודים. באותו זמן "יהודי" הייתה מילת גנאי ברחוב. בתור ילד הרגשתי זאת במכות שקיבלתי מילדים ושנתתי בחזרה. "האינטרנציונאליות" המוצהרת והרשמית אסרה לחגוג חגים יהודיים ושומרי המסורת הסתכנו. לא ידעתי מה זה חנוכה. במשפחתי פחדו לדבר על החגים היהודיים בנוכחותי. ילד קטן יכול היה לספר לזרים, ואז המשפחה בצרות.

יום אחד, כשלראש השנה הנוצרי נותרו כמה ימים ועץ האשוח כבר היה בביתנו, סבתא שלי אמרה: "נחגוג, חמוד, את ראש השנה בצורה קצת יהודית". "היהודים חוגגים את ראש
השנה אחרת?", שאלתי. "כן", אמרה סבתא, "ילדים מקבלים ביום זה כסף במתנה מהמבוגרים". היא נתנה לי שטר של עשרה רובל עם תמונתו של לנין. בשבילי זה היה המון כסף. "היהודים חוגגים את ראש השנה ממש נפלא", אמרתי. "סבתא, היהודים לא נותנים לילדים מתנות רגילות בראש השנה?", שאלתי. "הכנתי לך מתנה, חמוד", אמרה סבתא ונתנה לי סביבון קטן. "סבתא, זה סביבון קטן, לי יש סביבון יותר גדול", אמרתי. "אני יודעת", אמרה, "אבל זה לא סביבון רגיל, זה סביבון לראש השנה. הוא מזכיר לנו איך הגויים סובבו אותנו במשך זמן רב ואיך יום אחד לפני שנים רבות אנחנו סובבנו אותם – ט-ר-ח-ט-ר-ח!!!". "סבתא", שאלתי, "האם יש ברכה בשפה היהודית לראש השנה?". "כן, חמוד, יש, אלמד אותך, הקשב:

Je m’appelle janvier.
J’arrive le premier
Pour dire aux enfants-
Voila le nouvel an."

(בתרגום מצרפתית: "קוראים לי ינואר. אני בא הראשון כדי להגיד לילדים – הנה השנה החדשה").

סבתא הוציאה חפץ שמעולם לא ראיתי אותו קודם, זו הייתה חנוכייה, הביאה חתיכות מלוכלכות של נרות, כיסתה את ראשה במטפחת, ומלמלה כמה מילים שלא הבנתי אותן. כך לראשונה שמעתי את שפת אבותיי. סבתא הדליקה את כל נרות החנוכייה בבת אחת. "ה-ט-ר-ח הגדול ההוא נמשך שמונה ימים", הסבירה סבתא, "לכן צריך להדליק נרות כל יום במשך שמונה ימים, ביום הראשון – נר אחד, ביום השני – שני נרות וכן הלאה, אבל לנו אין מספיק נרות וגם לא טוב להשאירם דלוקים כל כך הרבה ימים. השכנים ידעו ויגישו נגדנו תלונה על כך שאנחנו עלולים לשרוף את הבית. אל תספר לאף אחד, חמוד, על החגיגה שלנו. גבר צריך לדעת לשמור סודות". כך בפעם הראשונה חגגתי חנוכה מבלי לדעת מה אני חוגג.

המהפכה העולמית

הייתי סטודנט באוניברסיטת קייב, ויום אחד היה עלי להיבחן באחד המקצועות הקשים ביותר – בהיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. לבחינה היה צורך ללמוד המון חומר בעל-פה. לא פחדתי כי היה לי זיכרון מצוין. זכרתי בעל-פה את המאמרים הדרושים של הקלסיקונים של הקומוניזם – מרקס, אנגלס ולנין.

יום הבחינה היה יום חורפי, קר, והיה יום של חג החנוכה. הקור מבחוץ חדר פנימה. הפחד המקפיא אחז בסטודנטים של קבוצתי: הם חששו מתוצאות הבחינה כי המרצה היה קשוח, תובעני, דרש לדעת הרבה דברים בעל-פה, שנא סטודנטים, והתוספת הפיקנטית בשבילי הייתה בכך שהוא היה אנטישמי ידוע לשמצה.

הייתי יהודי יחיד בקבוצה של כ-100 סטודנטים. הסטודנטים ידעו שיש לי זיכרון טוב וביקשו ממני להיות הנבחן הראשון כדי להרשים את המרצה, לרכך את ליבו ולהקל עליהם. גם אני רציתי להיבחן ראשון ולהשתחרר מוקדם מהבחינה כי בערב הייתי צריך לחגוג עם החברים היהודים את חג החנוכה.

הבחינה הייתה בעל-פה. נכנסתי לחדר הבחינה, ניגשתי לשולחן שלידו ישב המרצה המפחיד, ולקחתי את אחד הכרטיסים הרבים עם שאלות הבחינה שהיו מפוזרים על פני השולחן. בכל כרטיס היו שלוש שאלות. כשהמרצה ראה את הפרצוף היהודי שלי פניו, שהיו חמורי סבר, התאבנו עוד יותר. התיישבתי ליד אחד השולחנות ופתחתי את הכרטיס שלי. לכל שאלה היה מאמר של מרקס, אנגלס, ולנין שידעתי בעל-פה. לא היה טעם להתכונן, וכעבור דקותיים הצבעתי שאני מוכן לענות על השאלות. פניו של המרצה היו קודרים וכעוסים. "אתה כבר מוכן???", שאל. לפי הבעת פניו המתוחה והעוינת הרגשתי שהמרצה מתכוון לתחקר אותי ביסודיות. התחלתי לדקלם מאמר של מרקס בתשובה לשאלה הראשונה, לאחר מכן עברתי למאמר של אנגלס בתשובה לשאלה השנייה, ולבסוף הגעתי לשאלה השלישית שעבור התשובה לה "שלפתי" מאמר של לנין. התחלתי "בהרצת ההקלטה".

תוך כדי תשובותיי הבטתי בפניו של המרצה והבחנתי בשינויים שחלו באיש. פניו זהרו, הוא חייך אלי, הקרין חום כמו תנור ואור כמו נורת להט חזקה. הבנתי שהוא נהנה מתשובותיי והרגשתי שהוא הפך מאויב לידיד. התקרבתי בביטחון לסיום השאלה האחרונה וכבר דמיינתי שבקרוב אסיים את הבחינה המגעילה ובערב אפגש עם חבריי ונחגוג, נדליק את נרות החנוכה, ויהיה חם בלב.

פתאום הנאום שלי נקטע בצעקת המרצה: "על מה אתה מדבר?". "לא אני מדבר", אמרתי, "אלא חבר לנין מדבר". "אני יודע מה אתה מצטט. האם אתה יודע על מה כותב חבר לנין?", שאל המרצה בזעם. "בוודאי", אמרתי, "הוא כותב על המהפכה העולמית". "איך הוא כותב על המהפכה העולמית?!", שאל המרצה הכועס. "נדליק את מדורת המהפכה העולמית", עניתי. "נכון, זה מה שהוא כותב, אבל זה לא מה שאתה אומר!!!", צעק המרצה הנרגז, "אמרת: נדליק את נרות המהפכה העולמית!!! בשבילך אש המהפכה העולמית היא אור נרות?! אתה יודע, איפה מדליקים נרות? בכנסיות! בבתי כנסת! אנחנו אתיאיסטים! אכזבת אותי. רציתי לתת לך ציון מצוין, אבל תקבל רק ציון טוב". "נדליק את נרות המהפכה!!!", חזר המרצה במרירות ובכעס, "קיוויתי שיקרה נס, ואקבל תשובה מצוינת שלך אבל לא קרה שום נס! אתה יכול ללכת הביתה", הוסיף. יצאתי מחדר הבחינה, סגרתי את הדלת ואמרתי לעצמי בקול רם: "היום דווקא קרה נס". הסטודנטים-הלא יהודים שחיכו לי בחוץ כדי לדעת את הציון שלי ואת פרטי הבחינה לא הבינו כלום.

לא שמעתי

זה קרה בצרפת לפני כתריסר שנים. הייתי שם בשנת שבתון.

בערבו של הנר הראשון חזרתי מהעבודה מוקדם יותר. לא היו לי נרות חנוכה, לא התכוונתי ללכת לבית כנסת, אבל לפחות סיימתי לעבוד מוקדם מן הרגיל. לפני שנכנסתי לביתי התחלתי לקרוא ספר מדעי כדי ללמוד יותר על הבעיה שהטרידה אותי.

נכנסתי לפארק, התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא. בפארק לא היה לידי אף אחד.

הייתי שקוע בקריאה כאשר הרגשתי שמישהו מסתכל בי. הרמתי את ראשי והבחנתי לידי על הספסל בגבר בעל מראה מזרח תיכוני. זו הייתה עיר דרומית בצרפת, שבה קהילה גדולה של צרפתים יוצאי צפון אפריקה. כבעל ניסיון זיהיתי בן-אדם המשתייך לקהילה זו, כנראה מובטל שחי על קצבה סוציאלית, כי אחרת אי אפשר היה להבין איך הוא יושב בפארק באמצע יום עבודה.

האיש הביט בספר שקראתי ואמר "אתה קורא באנגלית, אתה מאנגליה?". לא רציתי לפתח שיחה על הארץ שממנה באתי כי לא ציפיתי במקרה זה לחוויה חיובית, ולכן עניתי בקצרה, "כן", והמשכתי לקרוא. האיש המשיך לשאול, "אבל אתה לא אנגלי, מאין באת לאנגליה?". "אני הודי מסרי לנקה", עניתי. "מעולם לא שמעתי", אמר האיש. "מאין אתה באת לצרפת?", שאלתי. "מאלג'יריה", ענה. "מעולם לא שמעתי", אמרתי וחזרתי לקרוא. כנראה שהוא הרגיש שאני לא רוצה לדבר, וישבנו בשקט זמן מה.

כעבור מספר דקות הוא שאל "איך אתם, ההודים, חיים באנגליה?". "גרוע מאד", אמרתי, ושאלתי "איך אתם, האלג'יריים, חיים בצרפת?". "גרוע מאד", ענה האיש. שררה דממה, ואז הוא שאל אותי "אתה יודע בגלל מי אתם, ההודים, חיים לא טוב באנגליה, ואנחנו, האלג'יריים, חיים לא טוב בצרפת?". "בגלל האנגלים", עניתי מיד. נס לא קרה. "בגלל היהודים", אמר האיש. "מעולם לא שמעתי", אמרתי. הוא נראה מופתע. אני לא הופתעתי, אבל איבדתי כל חשק לקרוא, קמתי מהספסל והלכתי לבית הכנסת להדלקת הנר הראשון של חנוכה. זה היה אפור אפור.