יאיר בן חור בסיפור על זוגיות במצב קשה, ואיך כל אחד מהצדדים רואה את המצב.
המערכת
בכל יום אחר הוא היה מבין, מתנצל, וממשיך הלאה. לא היום. היום הרגיש מחנק, קבס, ובחילה. לא יכול עוד להתמודד עם המצב, לא הצליח למצוא בתוכו חמלה וסבלנות. לקח זוג מכנסיים, שתי חולצות, שלושה זוגות תחתונים, ואת מפתחות הרכב – ויצא מהבית.
ישב ברכב רבע שעה ושקע במחשבות. לאן ילך? לאן ייסע מכאן? חמש־עשרה שנות נישואים לזרוק לפח וזהו? להתחיל מחדש? ומה עם שרית, דור, ושי? שרית ודור גדולים, הם יוכלו להבין אבל שי? מה ילדה בת שלוש מבינה? איך יסביר לה שעזב את הבית, את אימא שלה? בעצם… גם שרית עדיין קטנה, רק לפני שנה חגגה בת מצווה, ודור זקוק לדמות אב.
בכל אשמה רונה, האישה שאיתו כבר שש־עשרה שנה. מי חשב שזה מה שהיא תעשה? מי ידע ששנתיים אחרי הנישואים תפנה לו עורף, תשקר, תנאף, ותבגוד? וכמה ניסה להשלים, כמה ניסה להחזיק את הקשר בשיניים, כמה שיחות, הפתעות, בילויים, וחופשות יזם כדי להתגבר על הבושה ולמצוא את חוט האהבה שקישר ביניהם לפני החתונה. החוט הזה נפרם לא אחת ונקרע כמה וכמה פעמים. עם השנים הוא קשר אותו והידק בכל פעם שנפרם ונקרע, אבל… אבל היום נשברה רוחו. היום סבלנותו פקעה, התנהלותה המופקרת גדשה את הסאה מבחינתו והוא כבר לא מסוגל לחיות לצידה. האישה שאיתו כבר מזמן לא איתו באמת.
הרכב התחיל לנסוע כמו מעצמו, לאן שיוביל אותו לשם ינהג.
בקבלה ביקש חדר פנוי ללילה או שניים, שיוכל להניח את הראש ולנוח. רצוי עם מרפסת לים אבל הוא מוכן להתפשר על זה. חדר פנוי, זה הכול, ללא ארוחת בוקר.
רק כשעלה לקומה 8 ונכנס לחדר 805 החל לחוש הקלה. סימן "נא לא להפריע", הניח את המפתחות על השולחן הקטן – וצנח אל המיטה.
שלוש שעות מאוחר יותר התעורר רענן וחיוני כפי שלא התעורר שנים. כבר שכח את התחושה, את הרגשת השלווה והרוגע. מה שחמש־עשרה שנות נישואים עושות לנפש ולזיכרון…
הכין לעצמו קפה ויצא למרפסת. השקיעה הקסימה אותו, השמש הטובעת בים ריגשה אותו, והוא נשאר מהופנט דקות ארוכות מהמראה הקסום. רק כשהלילה נפל הוא ניעור ולגם מן הקפה שהספיק להתקרר. נכנס לחדר והכין קפה נוסף ושוב יצא למרפסת. לפתע נזכר בטלפון הנייד שנשאר על המיטה. כשהדליק אותו מייד קפצו המוני הודעות, מסרונים, וטסאפים, וטלפונים שלא זכו למענה. עשר שיחות מרונה, חמש הודעות וטסאפ כתובות, ושתי הודעות קוליות ממנה. שתחפש, חשב. שתי שיחות מיגאל, וטסאפ קולי ארוך מקרן, ומסרון קצר מניסים, החבר הדתי שלו בעל הטלפון הכשר. נגע בשם 'יגאל' אבל הטלפון לא צלצל אליו. שיחה נכנסה. קרן.
"מה את רוצה?", ענה קצרות ויצא למרפסת, "רונה בכתה לך?".
"היי שולי", שמע מהצד השני של הטלפון. קרן קוראת לו 'שולי' כשהיא רוצה ממנו טובות, "רונה דיברה איתי. איפה אתה? רונה משתגעת מדאגה… ככה לעזוב וזהו? בלי להסביר, בלי לדבר? מה קר…".
"די קרן, בואי נפסיק את המשחקים המטופשים האלה", התעשת שאול וקטע אותה, "את יודעת טוב מאוד למה ברחתי, כן, ברחתי. זאת המילה. אני לא יכול לסבול להישאר עוד דקה בקרבתה של רו… של אחותך, בא לי להקיא ממנה, נמא…".
"אבל ככה?", קטעה אותו בחזרה, "תחזור, תדברו על הכול… יודע מה? אני מוכנה לתווך, תעשו שלום בית, למען היל…".
"הילדים מעניינים לה את התחת, תסלחי לי!", שוב קטע אותה, "מי עושה להם בכל בוקר סנדוויצ'ים לגן ולבית הספר? מי מסיע אותם למסגרות? מי הולך איתם לרופא כשהם חולים? מי… להמשיך?".
"די, שולי…"
"קוראים לי שאול!"
"אני אוהבת לקרוא לך שולי, מתוק, מה אכ…"
"שולי תקראי לאחותך השרמוטה, לא לי!" צעק וניתק את השיחה בחוזקה, כמעט שבר את הטלפון.
*
אחרי שעזבת נשארתי שעה ארוכה בספה, מנסה להבין. מה קרה הפעם? מה הוציא אותך מדעתך? המחשבות לא פסקו, הידהדו בתוכי ולא הרפו. עשיתי משהו רע? פגעתי בך? לא יותר מתמיד. אחרי שעה לקחתי את הטלפון וצלצלתי. לא ענית. כמה צפוי, ילדותי היית, ילדותי נשארת. צלצלתי עוד כמה פעמים והשארתי לך הודעות כתובות וקוליות, אל תשאל כמה, תמיד הייתי גרועה בחשבון.
אז מה עכשיו? זהו, ויתרת? התייאשת? מצאת פתרון קל, לברוח, לעזוב, להתגרש. לא, לא אתן לך לעזוב, לא תתגרש ממני בקלות כזאת, שכח מזה. אתה איתי עד המוות, איתי ועם הילדות והילד. אתה תירגע ותחזור אליי על ארבע, כמו תמיד.
"היי קרן, מה שלומך?".
"בסדר, מה… אני שומעת בקול שלך, שוב שולי?".
"כן… שאול… ארז מזוודה ועזב. הוא לא עו…".
"מה זאת אומרת ארז מזוודה ועזב? מה קרה הפעם?".
"זה בדיוק מה שגם אני שואלת, מה קרה? והוא לא עונה לי, הוא…".
"ילדותי היה כשהכרת אותו וילדותי נשאר. אתקשר אליו, איתי הוא ידבר".
"באמת? אבל אל תריבי איתו, נסי להבין מה קרה… עדכני אותי בשיחה".
טוב, מה עכשיו? שולי אולי עזב אבל עדיין יש בית לדאוג לו וילדים לטפל בהם. שש־עשרה שנים אנחנו יחד, חמש־עשרה שנים בעל ואישה, ומהרגע שקיבלתי קידום בעבודה הוא לא הפסיק לקנא, לא הפסיק לחקור, לבלוש, לבדוק. מה יש לבדוק? שאני מנהלת בכירה והוא נהג משאית פשוט? שאני מרוויחה יותר ממנו? עובדת יותר ממנו? אני אשמה שהוא לא למד? טוב די… המחשבות רק מטריפות אותי, אני…
"יגאל, בוא, אני צריכה אותך, הוא…".
"שוב התחיל עם משחקי הקנאה המטופשים שלו, רונה?".
"כן, אל תשאל, הוא עזב את הבית ואני…".
"אני בדרך, תכיני קפה, אל תשכחי את ה…".
"עוגיות חמאה, אני יודעת. תודה יגי".
יושבים בסלון, שתי כוסות קפה וכמה עוגיות חמאה פריכות.
"הוא לא עונה. חשבתי שלי דווקא יענה, המצב באמת קשה אצלו".
"צלצל שוב, בפעם השנייה יענה".
הזמן עובר, שאול לא מתקשר ולא מראה סימנים של חרטה, "נראה לך שהפעם זה סופי, יגאל?".
"לא יודע… הבעל הדפקט שלך בטוח שיש בינינו משהו, לכי תדעי…".
"הוא בטוח שאני מנהלת רומן איתך ועם חצי מהגברים במשרד. שנים זה ככה. כמה שאני מנסה להוכיח לו שהוא טועה, הוא רק חושד יותר".
"לפחות לא חושד בך עם נשים", צחק.
"תתפלא אבל…".
"ריקי?"
"כן, הייתה פעם שהוא חשד גם בזה, אני יודעת למה? התחתנתי עם גבר ילדותי וקנאי, זה למה. עם ילדותי אני יכולה לחיות, אבל קנאי? איך אפשר לקיים חיי משפחה נורמליים ותקינים כשבעלך נושף בעורפך, חושד בך, ועוקב אחרייך כל הזמן לבדוק עם מי את נפגשת, עם מי את מדברת ולמה?".
"אם את שואלת אותי זו קנאה כפולה: מקנא בך שאת מצליחה כל כך ויש לך קריירה מפוארת והוא סתם נהג משאית עלוב, וגם מקנא לך על כל שיחה והתרועעות עם גבר… וגם עם אישה מתברר".
צלצול בדלת. שרית חזרה מחברה, דור חזר מבית הספר.
"הם עדיין לא יודעים כלום?", שאל יגאל.
"כלום… לא יודעת איך לספר ואם לספר…".
"ושי?"
"היא בצהרון, בא לך לבוא איתי לאסוף אותה? שאול לא יאסוף".
"יאללה, בואי, אקנה לה ארטיק בדרך".
השעות עוברות ואין סימן משאול. גם לקרן הוא לא ענה, איפה הוא לעזאזל? יש לך משפחה אם שכחת אדון נכבד! בעצם… מה כל כך נכבד בך, מה אדון? קודם תתבגר ילדון תינוק.
מה אני אמורה לעשות עכשיו? הוא לא עונה לטלפונים, לא להודעות… כלום. כאילו בלעה אותו האדמה.
"קרן, מה… ענה לך?", ענתה לטלפון הרוטט.
"ענה… התעצבן, קילל וניתק את השיחה".
"כל כך מתאים לו… תודה שניסית".
*
אחרי שטרק את הטלפון לקרן, הרגיש שהוא חייב להירגע. הוא לא בא למלון הזה לקבל התקף לב, חשב. חזר לחדר והזמין כוס ויסקי להקהות את הצריבה בלב. בלגימה אחת שתה. יצא למרפסת וראה את מני וחיים יוצאים מאיזו מכולת קטנה. מייד קם, נופף להם בידיו וצעק, "מני, חיים, בואו תעלו, תביאו כמה בירות".
עכשיו יושבים במרפסת ארבעה חברים – מני, חיים, דידי, אחיו של מני ששאול לא הבחין בו מהמרפסת, ושאול עצמו. שלושתם מעודדים את חברם הנבגד. מני כהרגלו במקרים כאלה מספר בדיחות לא מצחיקות, וחיים צוחק בכוח כדי לשלהב ולהקליל את האווירה. קשה לו באווירה מתוחה ועצבנית.
"בת זונה רונה הזאת… אלוהים ישלם לה על מה שהיא עושה לך, אלוהים רואה הכול", אמר מני אחרי שהבדיחות לא עזרו ואילצו אותו לחזור למציאות.
"אל תדאג, אתה לא לבד, אנחנו איתך. אם אתה צריך הלוואה רק תגיד אח יקר", הוסיף חיים ודידי סימן בידו "מעולה".
"לא צריך כלום ברוך השם, לא קל, הבנק לוחץ ואני עובד קשה אבל אה… מסתדר, תודה אחי".
"אני הייתי משתגע מזמן עם אישה כזאת", הפתיע פתאום דידי, "מזדיינת עם כל המשרד ואשתו, אין לה בושה לזנזונת הזאת? עד מתי היא תמשיך ככה? היא כבר לא צעירה ויפה, מה היא חושבת לעצמה? שמע לי, תתגרש כבר מהזבל הזאת, אתה ראוי להרבה יותר…".
"זה בהליכים, אתה יודע… יקרה מתישהו. לא יודע מתי ואם אחיה עד אז. עזוב, יודע מי צלצל? הרומן שלה, אחד מהם", גיחך.
"איזה, יגאל?".
"תשובה נכונה. יגי שלה, כן. חוצפן קטן! אה, גם קרן אחותה צלצלה, טרקתי לה בפרצוף, עצבנה אותי זאתי, שלום בית היא רוצה לעשות הסתומה. שלום בית. כוס אמכ ערס, מי את שתעשי שלום בית יה מכוערת? קודם תלמדי לקרוא לי שאול ואחרי זה תארגני שלום בית עם אחותך!".
"עדיין קוראת לך שולי הדפוקה הזאת? לא מאמין…", אמר דידי.
"תאמין תאמין, באה לנגן לי על הרגשות, ניסתה להגן על רו… גרושתי לעתיד ולא הצליחה. הוציאה אותי מהכלים".
"הו, זו הרוח: גרושתי לעתיד. אהבתי", עודד אותו חיים ושתה עוד כוס בירה.
בשתים־עשרה בלילה כבו האורות אוטומטית במרפסת והחבורה התפזרה. שאול נשאר במרפסת עוד חצי שעה, אחר חזר לחדר, שתה חצי כוס בירה וניסה להירדם.
למחרת אסף את חפציו ועזב את המלון. לרונה לא חזר.
ספור עצוב, כתיבה משובחת.
קראתי סיפור קצר מאת הסופר יאיר בן חור
הסיפור מתאר שלבים במשבר חיי נישואים של רונה ושאול ומרענן לקרוא שתי זוויות הפוכות למצב המשברי בו הדמויות הראשיות נתונות. איזה מהזוויות היא הזווית הנכונה? הסוף לא צפוי ואולי ברור מאליו?.
מומלץ!!