שירים מתכתבים – יציאה לתרבות חדשה

במסגרת פרויקט "שירים מתכתבים" הנה שירה של חני ברקת-גלנצר המתכתב עם שני שירים המתכתבים בעצמם ביניהם, כפי שהיא מסבירה, של ביאליק, ושל יוסף טונקל.

המערכת.

התהוותה של תרבות חדשה היא תהליך של שנים רבות. הרבה יותר מימי חיי אדם. לראות שינוי תרבותי מובהק, ולאבחן את הפער שהתהווה בין התרבות הישנה לחדשה, ניתן רק בדיעבד.

אי אפשר לשים את האצבע על אירוע מסוים שמתחיל תהליכי שינוי. תהליכים חברתיים מתחילים ברוב המקרים בחוסר נחת של הדור הצעיר מהמצב הקיים. הוגי דעות ופילוסופים דנים בחוליי החברה ומציעים פתרונות שונים לבעיות שמציקות לצעירים. בדיעבד ניתן לומר שבמקרים רבים החיפוש אחר תשובות לחוסר הנחת הזאת מקבל מפנה של ממש וסוחף אחריו רבים, או כשהמצאה טכנולוגית מגיעה למחוזותיה של התרבות הקודמת, או כשמרי מתחיל. כך או כך, תמיד יש תהליכים קודמים שהביאו לכל נקודת זמן שנבקש לציין כתחילתו של תהליך.

תהליכי שינוי מתאפיינים בדרך כלל ביציאה מגבולות מסוימים, דתיים או אחרים, אל מה שנראה להולכים כקידמה. את הקידמה אי אפשר לעצור. הקביעה האחרונה מרמזת על כך שלטכנולוגיה חדשה שמגיעה אל מחוזות שמרניים יש השפעה על תחילתם של שינויים תרבותיים. הדבר נובע מכך שטכנולוגיות חדשות מביאות איתן אפשרויות אחרות, אידיאולוגיות חדשות, וצרכים שונים.

תהליכים של שינויים תרבותיים קורים בזמנים שונים במקומות שונים. כאשר קבוצה מסוימת נמצאת בנקודה מסוימת בתהליך, נמצאת קבוצה אחרת במקום אחר. ניתן להבין שהתהליך קורה רק כאשר מספר רב של אנשים כבר מתנהלים בתוך הדרך שתוביל לשינוי התרבותי.

השינוי הוא אישי, אצל כל אחד מההולכים לעברו התהליך שונה. גם קצב היציאה מהתרבות הישנה שונה אצל כל אדם. ובכל זאת, יש דבר המשותף לכל ההולכים. הכוונה לתחילתו של התהליך, אשר אצל כל המתחילים בו מקורו בתחושה של חוסר נחת מהקיים, יחד עם ייסורי מצפון על נטישת התרבות הישנה.

בהתכתבות בין שלושת השירים שלהלן, אני מבקשת לדון בהתפתחות תחושת ייסורי הפרט המבקש לצאת לתרבות חדשה, לאורך השנים. אבחן תחושה זאת בשיר "לבדי" שכתב ביאליק ב-1902, מול השיר "תורה וספורט" שכתב יוסף טונקל ב-1932, ואביא שיר משלי, שנכתב על תקופת נערותי בשנות השישים, בבית שתרבותו הייתה תרבות של עשייה טוטאלית, למען הכלל, תוך איבוד הזהות העצמית.

שלושת השירים שאדון בהם, מדברים על לבטיו של הפרט בתהליכי השינוי.  

בשיר "לבדי" ביאליק מביע את יחסו האמביוולנטי למסורת היהודית. מצד אחד הוא קשור למסורת ומרגיש מחויב לה, ומצד אחר הוא משתוקק להשתחרר מכבליה המיושנים והשמרניים ולהתערות בעולם החילוני המודרני והליברלי.

ביאליק עצמו שקוע עד צווארו במסורת היהודית, וחש את צערה של השכינה על בניה שעזבוה. הוא נע בין שני העולמות – חרדה לגורל היהדות, ורצון להמשיך ולהיות מחובר לעולם היהדות מחד גיסא, וההשכלה שמשכה אותו, מאידך גיסא. הוא רוצה לעזוב כדי להצטרף לתנועה הגדולה שהולכת אל "האור", שסחף את כולם, משמע אל ההשכלה. אבל הוא קשור בעבותות של רחמים אל המסורת הננטשת. נקיפות המצפון שהוא חש באות לידי ביטוי בשמיעתו את בכי השכינה, ובהבנתו את מידת עונייה והאכזבה שחשה מבניה שעזבוה – "שמעה אוזני בבכיה החרישית ההיא ובדמעה ההיא הרותחת".

לְבַדִּי / חיים נחמן ביאליק

תמוז, תרס"ב.

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִ

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

שלושים שנים מאוחר יותר, בשנת 1932, כתב יוסף טונקל, הידוע בכינויו דער טונקלער, שיר שמתכתב עם השיר "לבדי". בשירו מתאר טונקל את ייסורי תלמיד בית המדרש בוורשה, בעת שבלוס אנג'לס מתקיימת אולימפיאדה.

בין המשתתפים במשלחת הפולנית היו גם מספר ספורטאים יהודים. היושב בבית המדרש מתקשה ללמוד, מפני שרוחו נמצאת איתם. בפועל הוא עדיין תלמיד ישיבה, אך ניכר בדבריו שהלימוד התלמודי איננו מושך אותו כלל ועיקר. הוא עדיין בבית המדרש, אבל הוא נמצא שם מסיבות שאינן הרצון שלו דווקא. אולי המסורת, אולי דרישות מבית הוריו. הכותב אומר במפורש שגופו בבית המדרש אבל ראשו בלוס אנג'לס. יתרה מכך, הוא משווה בין גיבורי התרבות שלו, הספורטאים המתמודדים באולימפיאדה, לבין חכמי התלמוד. ניתן להבין מדבריו שהסוגיות התלמודיות כבר פחות חשובות לו. תרבות בית המדרש כבר מעיקה עליו.

הנה השיר המקורי באידיש

והנה הוא בתרגומה של ד"ר חני ברקת-גלנצר

תּוֹרָה וּסְפּוֹרְט / דער טונקלער

ורשה 1923

גּוּפִי בַּחֶדֶר, וַאֲנִי בִּכְלָל נִמְצָא בְּלוּס אַנְגֶ'לֶס,

אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִלְמֹד,

אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לִתְפֹּס מָה אַבַּיֵי וְרַבָּא אוֹמְרִים?

כְּשֶׁשָּׂם קוֹפְצִים,

כְּשֶׁשָּׂם שׂוֹחִים,

כְּשֶׁשָּׂם שִׂיאִים, בְּמַכָּה אַחַת מַשִּׂיגִים.

הוֹ, אָמַר אַבַּיֵי….

מָה אִכְפַּת לִי מָה הוּא אוֹמֵר,

כְּשֶׁרֹאשִׁי נוֹשְׂאֵנִי לְשָׁם לְכֹּל עֶבֶר.

הֲוָיָתִי, נִמְצֵאת שָׂם, עִם קוֹסְצֵנסְקִי

סִירַלְצְקִין  וּמְסַקֶּבִיץ 

וְעוֹד כָּאֵלֶּה תַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים גְּדוֹלִים….

הוֹי תְּנוּ רַבָּנָן, וּבְרֹאשִׁי מִסְתּוֹבְבִים דְּגָלִים וְאַלּוּפִים.

מָה אִכְפַּת לִי מִסֻגְיָא שֶׁל תַּגָּרֵי לוֹד

וְקוֹצוֹ שֶׁל יוֹד,

וְרַשִׁ"י וּמָהַרְשָׁ"א,

וּפֻמְּפּוֹדִיְּתָא  וּנְהַרְדְּעָא

כְּשֶׁרֹאשִׁי מַיְשִׁיר אֶל הָאוֹלִימְפִּיָּאדָה

וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַחֲדָשׁוֹת עַל גְּבֶרֶת וַיְס, וְאַלְשִׁינְקָא,

וּמָרַת סְכְבִּנְסְּקָא

וְהָאִשָּׁה קַנְאֶפְצֲקָא,

הַנֵּעֲרוֹת, הַנְּעָרִים שֶׁלָּנוּ הַתַּכְשִׁיטִים,

מָתַי הֵם מְנַצְּחִים? מָתַי הֵם מְשַּׁחָקִים?

אֲנִי יוֹצֵא מִדַּעְתִּי.

וְנוֹרְמִי? נוֹרְמִי הַגָּדוֹל שֶׁלִּי, הָרָץ כִּצְבִי,

הַאִם הוּא יָרוּץ? הַאִם מֶדַלְיָה יָבִיא?

הוֹי שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה..

אֲנִי לוֹמֵד בַּגְּמָרָא, וְיֵשׁ סְבָרָא….

אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל מָתַי שָׂם גֹּל יִבְקַע?

וְכַמָּה פְּעָמִים?

מָה אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל?

וּמָה אָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי,

וְאֹתִי  מוֹשֶׁכֶת רַק הַפְּלֻגְתָּא בֵּין וְהָאַמִּיצִים, הַחֲזָקִים, הַכְּרִישִׁים,

וּמִי יִהְיוּ הַטּוֹבִים וּבַעֲלֵי הַהֶשֵּׂגִים הַגְּבֹהִים?

הוֹי הוֹי אָמַר רַבָּא,

הוֹי הוֹי אָמַר אַבַּיֵי….

וּמָה עִם הַקּוֹפְצִים לְמֶרְחַקִּים? וּמָה עִם הַקּוֹפְצִים לַגְּבָהִים?

מָה קוֹרֶה שָׂם עִם הוֹדְפֵי הַדִּיסְקִים?

וּזְרִיקַת כַּדּוּרִים?

וְרִצָּה בְּאִיצְטַדְיוֹן וּסְתָם רִצָּה לַמֶּרְחַקִּים?

אוֹי אָמְרוּ רַבָּא, וְאִבַּי,

וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל,

וְרַבֵּי יוֹסִי הַגְּלִילִי,

וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,

וּמָר בַּר רַב אָשִׁי,

וְלִבִּי עִם קָאֳלֵילִי וּמְיַזְאִיקִי, וְקַאֲוָאמְאָשִׁי.

גּוּפִי בַּחֶדֶר, אֲבָל רֹאשִׁי בְּלוּס אַנְגֶלֶס, עִם הַסְּפּוֹרְטָאִים.

אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל בִּכְלָל לְהִתְפַּנּוֹת לְלִמּוּדִים?

השיר השלישי, "אידאולוגיה וקדמה", שאני כתבתי, מדברר את חששותיה של נערה שנמצאת לגמרי מחוץ לתרבות הישנה של הוריה. תרבותם נעוצה בפועלם למען העם בשנים שקדמו להקמת המדינה. הם מכנים זאת "שירת הנוער". תרבותם היא תרבות חדשה יחסית, וגילה מספר קטן של דורות. גם היקפה בתוך העם היהודי, נמוך ביותר. יחד עם זאת, עבורם זאת התרבות שצריך להמשיך ולהחזיק כאן בארץ ישראל. זאת תרבותו של העם העברי. הם חלק ממנה ומקווים להעבירה לדורות הבאים.

הנערה לובשת חולצה כחולה. היא חברה בתנועת הנוער שהוריה רואים בה את המסורת הנכונה. הם אינם יודעים שהנוער של שנות השישים, שחלקו חבר בתנועת הנוער, שואף גם הוא לצאת מהתרבות המסורתית של הוריו. הצעירים כבר שומעים שירה אחרת. הנערה איננה מתחברת לשירים של אז. היא כבר התקדמה למוסיקה אחרת המייצגת תרבות ישראלית חדשה. היא מסתירה זאת מהוריה, מחשש שמא תהווה עבורם אכזבה.

אִידֵאוֹלוֹגְיָה וְקִדְמָה / חני ברקת גלנצר

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנֶסֶת אֶל הַמְּבוֹאָה.

 מִתְקַדֶּמֶת לְאַט אֶל תּוֹךְ הַדִּירָה.   

אֶל הַבִּטָּחוֹן וְהָאֱמוּנָה,

אֶל הַחֲמִימוֹת וְהָאַהֲבָה.

עַל שָׁטִיחַ מִצֶּמֶר גְּמַלִּים,

יוֹשֶׁבֶת קְבוּצָה שֶׁל חַבְרֵיהֶם הַוָּתִיקִים.

קְצָת שֵׂיבָה כְּבָר זָרְקָה בִּשְׂעָרָם,

קְצָת כָּפוּף הוּא גַּבָּם.

בִּפְנֵיהֶם נִכָּרִים סִימָנֵי שֶׁמֶשׁ הַנֶּגֶב וְהֶהָרִים,

הֵם כְּבָר לֹא מַמָּשׁ אוֹתָם נְעָרִים.

הֵם שָׁרִים שִׁירֵי פַּלְמָ"ח וְאַחְדוּת הָעֲבוֹדָה.

הֵם חַיִּים שׁוּב אֶת הָרֵעוּת שֶׁהָיְתָה.

לְרֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי אֶת עָצְמָתָהּ.

הֵם מַבִּיטִים בִּי בְּתִקְוָה.

הָיִיתָ בִּתְנוּעָה יַלְדָּה?

מַתְאִימָה לְךָ הַחֻלְצָה הַכְּחֻלָּה.

אֲנִי מַרְגִּישָׁה נוֹרָא.

אֲנִי מְרַמֶּה.

כֵּן בֶּטַח אֲנִי עוֹנָה,

פָּנֵנוּ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה.

יֹפִי, הֵם אוֹמְרִים, זֹאת הַמַּטָּרָה.

הֵם נִפְנִים לְזִכְרוֹנוֹת שֶׁל לִפְנֵי שָׁנִים.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִצְעֹד לִמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים.

אֲנִי רוֹצֶה אָרִיק אַיְנְשְׁטֵיְן וְהָאֲרָיוֹת

וְהַבִּיטֵלְס וְאֶלְוִיס וְהַצְּלָלִיּוֹת

וּתְנוּ לַשֶּׁמֶשׁ לַעֲלוֹת.

אֵיךְ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר לָהֶם,

שׂוֹרְדֵי קְרָבוֹת פַּלְמָ"ח וַהֲגָנָה,

שֶׁשִּׁירַת הַנֹּעַר הִשְׁתַּנְּתָה?

אֲנִי אֶהְיֶה אַכְזָבָה.