מסע אינטלקטואלי לנפש הכותב: לאוניד  נבזלין "בוחרים  במיעוט"

חיים מזר על ספרו המענין של המליונר ,הנדבן ואיש התקשורת לאוניד נבזלין ״בוחרים במיעוט״.

לאחרונה יצא לאור בוחרים במיעוט (ידיעות ספרים, 2024), ספרו של ליאוניד נבזלין. נבזלין ידוע כאוליגרך רוסי עשיר לשעבר, וגם כמו"ל של כתב העת המצויין "ליברל", שלאחרונה הופסקה הוצאתו לאור לאחר מאה גליונות, וחבל. הוא גם בעל מניות בעיתון "הארץ".

מטבע הדברים ספר זה קיבל הד תקשורתי רחב.  מורגש כי הושקע מאמץ רב בהדהודו של הספר באמצעי התקשורת, מה שמעורר מטבע הדברים סקרנות רבה בדבר תוכנו. הספר הזה הוא במהותו אוטוביוגרפי, ומספר את דרך התקדמותו הכלכלית של נבזלין למעמד של אדם עתיר ממון.

מה  שמעורר  עניין  הוא  גם  ראייתו  את   החברה  הישראלית  מנקודת  מבט  של  מי  שלא  צמח  וגדל  כאן,  אלא  מנקודת  מבט  של  אדם שבמשך  שנים  חי ברוסיה  ולא היה  לו  שום  ידע  ביחס  למתרחש  בארץ.  זה בעצם  מסע  איטי  לקראת  עלייתו  לארץ  והכרת  ההוויה  היהודית והישראלית.

חשוב  לציין  שהקריאה  בספר היא  קולחת  ולא  מלווה  בטלטלות  רגשיות  של  הכותב.  הספר  הוא  מסע  אינטלקטואלי  לתוך  נפשו  של  נווזלין, אין  כאן  מסע  לתוך  נפש  מיוסרת, ולא  נראה  שכזה הוא  נבזלין. הוא רואה הכול  בראייה  מאוזנת  ללא  הקצנות.  למרות  עושרו  הרב  הוא  לא  שוכח  מהיכן  צמח, ובמילים  שלו: "לא שכחתי  מעולם  שהגענו ממדינה  שבה  חלקים  ניכרים  מהאוכלוסייה  סבלו  במשך  שנים  מרעב ומעוני. מדינה  שבזמן  שמנהיגיה הכריזו  על  צדק  סוציאלי  לכול,  היה  חסר  בה  הכול, אפילו  תרופות. האמנתי  אז, ואני  מאמין  גם  כיום,  בהצבת  גבולות  להוצאותי  האישיות" (עמ.  109).

נבזלין   רואה  בחינוך  משאב  יסוד  שעליו  נבנה  עתידה  של  מדינה.  בהכירו היטב  את  החברה  הרוסית, ומאחר  וראה  את  עצמו  משתלב  בחיים  הפוליטיים, אחת ההצעות  שלו  היא שיש "למסד חילופי  סטודנטים  בהיקף  נרחב   ובינלאומי  כדי  שהסטודנטים  הטובים  ביותר מאוניברסיטאות  רוסיות  יוכלו  לבלות  שנה  אחת  מחוץ לרוסיה –  באירופה  או  בארה"ב" (עמ. 142).  מה  שהסטודנטים  ירוויחו הוא  הכרת  דרכי  חשיבה  אחרות, תרבויות  אחרות, להכיר  עולמות תוכן  אחרים  ממה  שהכירו  עד  כה.  המעניין בחשיבתו  היה  הדגש  ששם  על  לימודים  של   מדעי  הרוח.  בחושיו  נבזלין  הבין  שבוגרי  מדעי  הרוח  הם אלה  שבעתיד  נכנסים  לפוליטיקה: "אנשים  שמתחנכים  לאורו של החינוך ומשתלבים  בעולמות  החינוך, הפוליטיקה,  המדעים,  והחברה בכללותה, מביאים עמם  את  החינוך  האיכותי  הזה שהוטמע  בהם, ומסוגלים  לחשוב באופן  עצמאי. אוניברסיטה איכותית, שיכולה  להכשיר  מנהיגים  לעתיד תבטיח קיומם  של  חופש, דמוקרטי ותרבות  פרלמנטרית" (עמ. 143). ההשקעה  בחינוך  היא  השקעה  לדורות.

גישתו  זו לגורם  האנושי מצאה  את  ביטויה גם  בתעשיות  הנפט,  כאשר  חברת  יוקוס  עברה  לידיו ולקבוצתו.  כפי  הוא  מציין "היינו  אחראיים  על גורלם  של  עשרות  אלפי   עובדים  ובני  משפחותיהם.  התחלנו  להבין  מהו  משקלה של  אחריות  סוציאלית שנופלת  בחלקם  של יזמים.  מצד  אחד כבעלי  החברה היינו אמורים להפוך  את יונוקס  לחברה  יעילה ורווחית  מהר ככול  שניתן, דבר שפירושו  בין  השאר פיטורים  של  עובדים  רבים . מהצד  האחר  היה  עלינו  לקחת  על  עצמנו  את  הטיפול  ברווחה  הסוציאלית  של  עובדים  שלנו  שפרנסתם  היתה  ב'יוקוס'" (עמ.  106).  זהו קפיטליזם  בעל  פרצוף  אנושי.

נבזלין לא  היה  אדם  דתי וספק אם  הוא  מתנהג  ככזה, אך תחושת  שיוכו  לעם  היהודי ליוותה ומלווה  אותו תמיד. תחושה  עמומה, ויחד  עם  זאת  מאוד מוחשית, פעלה  מתחת  לקרקע במהלך חייו,  עוד לפני שהחל  לקרוא  ספרות  ביהדות:  "תמיד  הקיפו  אותי יותר  יהודים מאשר  לא יהודים. הם  היו  חברים, מכרים, עמיתים. בברית  המועצות, בלי  שנדע דבר, בלי שנחגוג חגים  יהודיים  או  נציין  מסורות  שונות, עדיין נמצאנו נמשכים  זה  לזה,  החברה  שבה  עבדתי, החברים שהקיפו  אותי – כולם  היו  יהודים" (עמ. 165).  נראה  שמצוי  משהו  עמוק  בתוך  הגנים  שלו  שהקרין  החוצה  את  שייכותו.  התנהגותו  הדתית  של  כל  אדם  בסביבתו  לא  עניינה  אותו.   השייכות  היא  הבסיס: "אם  אתה  רואה  את  עצמך  חלק  מהעם  היהודי, אני מקדם  את  בחירתו בברכה" (עמ.  165).  

גורם  חשוב  בחיזוק  תחושת  השייכות לעם  היהודי לפי נבזלין היא  "השפה העברית  שהשתמרה  כמעט בכול  הקהילות  היהודיות  כלשון  קודש –  וכלשון  כתבי  הקודש עצמם. לכך  יש להוסיף  מערכת  ערכים  ומנטליות שבה חדשנות ויזמות, סקרנות  ועבודה  קשה, הן ההיבטים  המשמעותיים" ( עמ. 167).

נבזלין  הוא  בעל  גישה  ליברלית  הן  כלפי  הדת  והן  כלפי  החילוניות. היהדות  אינה מונוליטית – "חיה  ותן  לחיות". הדת  כיום  בארץ  "אינה  גורם  מאחד אלא  אולי  אף  גורם  מפלג  והעשייה  הפוליטית  של  המפלגות  הדתיות  רק  מעמיקה את  התהום הפעורה  בין חילוניים  לדתיים" (עמ.  168).

ההיסטוריה  של  העם  היהודי  וההגות  היהודית  חשובים  לו  מאוד, והראייה  לכך  היא  הזמן  הרב  שהקדיש  ללימודים  אלה.  נבזלין  לא  פנה  למוסדות  דתיים  ללימוד  היהדות אלא אל "עלמא – בית לתרבות  יהודית"  (עמ. 184), שהוא מוסד חילוני לחלוטין. נבזלין  מדגיש   שמה  שעניין  אותו  במיוחד  הוא "האופן  שבו מתקיימת התנגשות  בין  דעות  שונות  בטרם  מגיעים  להחלטה  חשובה.  ריבוי  דעות  והלגיטימיות  של זה ריתקו  אותי" (עמ. 184). הליברליות,  הסובלנות,  והסבלנות  לשונה,  הם  מאבני  היסוד  של  חשיבתו.

לאחר   שעשה  עלייה  הקשר שלו  עם  המדינה  הלך  והתהדק, ובמילים  שלו  "זוהי כעת  המדינה  שלי. פה  ביתי  ועבודתי. פה  חיים  ילדי   ופה  נולדו  גם  נכדי" (עמ.  213). נבזלין  למד  להכיר  את  המורכבות  של  החיים  במדינה,  לא  רק  בשל  העימותים  בין  היהודים   לבין  הערבים,  אלא  גם  בין  היהודים  לבין  עצמם.  הבסיס  לכך  הוא  לא  מעט בשל  אי  שוויון  כלכלי  ויוקר  מחיה  גבוה. אבל מה  שמטריד  אותו  במיוחד הוא שאין  לנו  קוד  תרבותי  אחיד, ומה  שחמור  עוד  יותר  הוא שהממשלה  אינה פועלת  לפיתוח  קוד  כזה. מה  שמטריד  אותו  במיוחד  היא  התרבות,  הגישות  האנטי-ליברליות והאנטי-דמוקרטיות  בישראל (עמ.  214).  בפעילותו   במוזיאון  העם  היהודי  הוא  "נלחם  נגד הפירוד  המאיים  עלינו" (עמ.  214).

הבסיס  ההגותי  שלו  הוא  הליברליזם שהינו "מערכת  ערכים המבוססת  על  חירות  היחיד  ועל שוויון  בין  בני  האדם. ליברליזם  זה  גם זכויות  אדם,  הפרדת רשויות, שוק  חופשי,  פלורליזם, וכדומה. כל  אלה  הם  עקרונות  חשובים  ביותר  שיוצרים  את  הכלים  להבטחת  חופש  הפרט" (עמ. 215).

לסיכום,  ספרו  של  נווזלין  הוא  ספר  מעורר מחשבה   ומאתגר.  מומלץ מאוד.

נבזלין חיבר גם ספר מעניין מאוד על פניה העכשוויות של מולדתו רוסיה תחת שלטון פוטין, Putin's Mafia State, שהוא ההיפך ממה שהוא מתאר ומציע בספר שלמעלה. אבל הספר הזה, שגם הוא מומלץ ביותר דורש דיון נפרד.