הזיקית / דויד מור
הִתְלַקְּחוּת פִּתְאוֹמִית שֶׁל הָאָדֹם
בְּשִׂיחַ הַגֵּרַנְיוּם
אִמְּתָה חֲשָׁד אֵצֶל הַיְּלָדִים
שֶׁהַזִּקִּית עוֹבֶרֶת שָׁם
מְלֻוָּה צֶבַע מְלַבָּה אֵשׁ
צְבָעֶיהָ הַמְּאַבְּקִים פִּיגְמֶנְטִים חֲדָשִׁים
עוֹרְרוּ בָּהֶם סַקְרָנוּת
עוֹרָם קָרַן מִסַּכָּנָה
צִדָּם הַבָּהִיר הִתְאַפְלֵל
הַדָּם הַסּוֹאֵן הִדְהִיר בְּעֵינֵיהֶם
הַסְכָּמָה לְתָפְסָהּ
לְחַטֵּט בְּגוּפָהּ בַּמַּקֵּל
השבוע אירע עימות מצער בין משפחתו של החובש סמל גור קהתי ז"ל (בן 20) לבין מארגני הכנס לזכרו של זאב (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל והארכיאולוג החובב (בן 71). שניהם נהרגו בתקרית בדרום לבנון מידי מחבלי חיזבאללה לאחר שיצאו לסיור במבצר צלבני, שנסיבותיו עדיין נחקרות בידי צה"ל. סבו של החייל, תא"ל במיל' אסף אגמון, שמשתתף בשנים האחרונות בהפגנות נגד הממשלה והעומד בראשה, מחה נגד קצין צה"ל שנכח באירוע, מח"ט שומרון, אל"מ אריאל גונן, שעמד על הבמה ושתק, ומדי פעם ניסה לומר לקהל הנוכחים "ערב טוב" והושתק בידי המוחים. הוריו של קהתי מחו גם הם על כך שלא הוצגה אפילו תמונה של בנם בכנס לזכרו של ז'אבו, והלא השניים נהרגו יחד, באותה התקרית. העימות התגבר וכמעט גלש לכדי אלימות פיזית. אלימות מילולית הייתה בו ובעיקר הרבה כאב.
שיר "הזיקית" המובא כאן מאת המשורר דויד מור (יליד 1967, תל אביב), מופיע בספר שיריו החדש, השני, "באקלימים החבויים" (2023, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה חגית גרוסמן, עמ' 33), שקדם לו הספר "התבוננות שקופה בחפצים כהים" (2002, הוצאת עקד). רבים משירי ספרו החדש כוללים התבוננות של המשורר בילדים בעת משחקיהם בגן הילדים. זה יוצר מעין תחושה של משל, כלומר שהשירים הללו יכולים לשמש אותנו כמשלים על התנהגויותיהם של בני אדם בכלל. והרי אצל הילדים הכל חשוף, ראשוני, קמאי. ככל שהילדים מתבגרים הקמאי הופך בשל, לעתים משתנה, אך לעתים גם שומר על מהותו. בהקשר של האירוע המצער בדרום לבנון, שהיה למעשה התקרית הקטלנית האחרונה לפני הפסקת האש בצפון, אפשר לחשוב על הדברים כמשיכתו של האדם אל הסכנה גם אם היא כוללת מעבר על הכללים המקובלים של החברה והצבא.
השיר, הכתוב כמקשה אחת בת 12 שורות ללא סימני פיסוק כלל, נפתח בהתלקחות פתאום. לפנינו משורר צייר, אולי מהמשוררים הציירים והציוריים ביותר בעת הזו בשירתנו, שמשתמש בפלטת הצבעים באופן מוחשי ויוצר סינסתזיות (עירוב חושים) מופלאות וייחודיות בשיריו. האדום מחלחל אל תוך שיח הגרניום ומלבה את האש, וגם מלמד את הילדים על כך שזיקית, "הזיקית", עוברת שם. הם פותחים במרדף אחריה, והיא, הידועה גם ביכולותיה לשנות את צבעיה ולהתאימם לרקע שבו היא נמצאת, הופכת לנרדפת. עכשיו הסקרנות הילדית הבריאה הופכת לסכנת חטא: עורם של הילדים קורן מסכנה; הבהירוּת, שמסמלת את תמימותם, הופכת לאפלה (יפה כאן השימוש בפועל התאפלל, שמרמז גם על האפלה אך גם על הפללה); והם מחליטים, או מסכימים בלשון השיר, לתפוס אותה – למעשה, היא נמצאת כאן בסכנת חיים, אולי אפילו תירצח בסופו של התהליך או "משחק הילדים".
עטיפת ספרו הראשון של דוד מור.
