העיתונות ככלי לבניית המיתוס הציוני של חג החנוכה

לקראת חג החנוכה המתחיל השבוע כותבת ד"ר חני ברקת-גלנצר על היווצרות המיתוס המודרני, הציוני, של החג בעתונות היהודית בפולין..

המערכת

מאמר זה, סוקר כמקרה בוחן, את התפתחות המיתוס מעל דפי העיתון "דער מאָמענט". העיתון "דער מאָמענט" היה יומון מודרני, שיצא לאור בורשה בשנים 1910-1939, ונכתב ביידיש. עורכי העיתון הכריזו עליו כעיתון בלתי מפלגתי. תפוצתו הגיעה ל-  100,000 עותקים בסופי שבוע, ועל פי ההערכה הוא נקרא על ידי כמיליון יהודים מידי יום.

בדבריו לפתיחת האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלים אמר ביאליק: "בהכרתה של האומה תפס המושג 'תרבות' במשמעו המקיף והאנושי, את מקומו של המושג התיאולוגי 'תורה'. עם הרוצה בקיומו, חייב ליצור תרבות, להשאיר חותם בחומרים ובכלים משלו. לא רק להשתמש בתרבות הקיימת".

מחקרים מראים שכוחה של הלאומיות בא לה מן הלגיטימציה החברתית שקנתה לעצמה בזכות ההישענות על העבר. הסדר הלאומי החדש שמבקש עַם לעצמו, איננו מנותק לחלוטין מהעבר שלו, אלא הוא יצירה של תרבות משולבת, המשתמשת בחלקים נבחרים מהתרבות הקנונית של העם, מתעלמת מחלקים שאינם עולים בקנה אחד עם הנרטיב החדש, ומשלבת את ערכי תרבות הסביבה, והנרטיבים שלה. 

המרת תרבות המוצא בתרבות היברידית הכוללת גם סממני תרבות אחרת,  והמרה חיצונית של צורת ההופעה וההתנהגות, הם רכיבי הזהות הלאומית החדשה. תרבות זאת משרתת את המטרות החדשות שהציבה לעצמה הלאומיות.

התנועה הציונית פעלה במגוון דרכים, הן כמכוונת להתהוות מדינה יהודית בארץ ישראל לעתיד לבוא, והן ביצירת תרבות חדשה שתאפיין את המדינה שמתעתדת לקום. לצד פיתוח "עבודת ההווה" בגולה, ניצבה הגשמת הציונות כאידיאל של יצירת אומה עברית חדשה, הכרוכה בהחייאת ארץ האבות. אימוץ המודל של עם ישראל המקראי נבע מהשתקפות נוצרית-לאומית של ישראל העתיקה, שהייתה אחרת מזו שעברה מדור לדור במסורת היהודית. בני הדור הראשון של הציונות הפנימו הן את המסרים האוניברסליים המיוחסים לנביאים, והן את התדמית השלילית של היהודים בהווה, וביקשו לפעול לשינוי תדמית זאת, על פי התדמית של לוחמי חופש בתוך התרבות בה ישבו, כלומר לוחמי חופש וגיבורים פולנים.

כבר מימיה הראשונים של העיתונות היהודית המודרנית היו חלקם של עורכי העיתונים היהודיים בפולין שבין שתי מלחמות העולם שותפים פעילים בעיצוב בניה זו של הלאומיות, ובבניית האתוס הלאומי. מכאן תהליכי שינוי הגישה לחשמונאים ולמכבים, המזוהים במסורת עם חג החנוכה.

בתחילת שנות העשרים ניכר כי עורכי העיתון פועלים לפרסם מגמה כפולה. מחד גיסא, תיאור חג החנוכה כחג של נס פח השמן, ומאידך גיסא, נאמנות לנרטיב הציוני, ובניית הלאומיות סביב הקשר אל לוחמי החופש הקדמונים, דהיינו המכבים.

כחמש שנים לאחר הצהרת בלפור, שנחשבה להישג המשמעותי הראשון של התנועה הציונית, כתב יוסף הפטמן "רק לפני חמש שש שנים דלקו נרות חנוכה בעינינו, שמענו היטב את סיפוריהם, ואת ניצחון המכבים ראינו בבירור בלהבות הקטנות של הנרות. זו הייתה השנה הראשונה אחרי הצהרת בלפור, אחרי המלחמה, על סף הדרור".

בהמשך אותו המאמר מכנה הפטמן את בוני הארץ, בני העליות הראשונות, "בני המכבים", ואת בניית הארץ כמעשה שיעשו אותם בני המכבים. יחד עם זאת, הפטמן קושר בשלב זה את עבודתם של בוני הארץ לחג בפן המסורתי שלו, ומזכיר את נס פח השמן: "בשמחתם של החשמונאים זכר בניהם שרצים על ההרים, באותו חבל ארץ קדום,  ומחפשים עבודה [זאת לאור העובדה שלא הייתה עבודה בארץ באותם ימים]. צריך לייצר את אותה עבודה, מכיוון שאם באמת אנחנו רוצים לחיות חופשיים ומשוחררים מעול הכובשים, עלינו לעבוד לשם כך. כפי שאותה קערית שמן קטנה יכלה לתת יותר אור משהאמינו שתוכל לתת, כך יכול העם שלנו לתת יותר כוחות בזמנים אלו של מצב חירום. אם זה יקרה, הנס יישנה" (7 בדצמבר 1923).

תפיסת ארץ ישראל כירושת אבות, השייכת לעם היהודי בזכות ולא בחסד, בולטת בכתבה שבה תוארו מסעות ילדי ישראל למודיעין בחנוכה: "מנהג נהיה בארץ ישראל שלקראת חנוכה עושים ילדי בית הספר מסע ל'מודיעים', ומחפשים את קברי החשמונאים", בהמשך נטען כי "חנוכה, הסמל של שחרור לאומי, מקבל משמעות אמיתית ב'מודיעים', מקום שבו גיבורי ישראל נלחמו במסירות נפש לשחרור העם. 'מודיעים' עדיין איננה שלנו, עצמות הגיבורים היהודים נחות באדמה זרה ושמחת החיים של הילדים בחנוכה אינה יכולה להיות שלמה. 'מודיעים' ההיסטורית צריכה לשוב ולהיות יהודית ובידיים יהודיות. עצמות המכבים צריכות להיות משוחררות דווקא על ידי ילדים יהודים" (15 בדצמבר 1925).

הקריאה לעשייה בארץ ישראל ולחיזוק הקשר אל המקומות ההיסטוריים הוסיפה להישמע גם בשנות השלושים. אולם בצדם של מאמרים מסורתיים אלו הודגשה בשנות השלושים מלחמתם של החשמונאים לחופש דתי ותרבותי, והתעצמה המגמה לראות במלחמות המכבים מודל לחיקוי לשם הקמת הבית הלאומי לעם ישראל בארץ ישראל.

במאמרים שהתפרסמו מעל דפי העיתון נוספה הקריאה ללכת לאור נרטיב הלחימה, מבלי לזנוח את המסורת הישנה. הלל צייטלין כתב: "מסופר בספר החשמונאים שהמכבים הראשונים לא רצו להילחם בשבת. עד כדי כך הייתה קדושת השבת נטועה בלבבותיהם של המכבים הראשונים, שלא רצו אפילו להילחם על פיקוח נפש. המכבים ההיסטוריים נלחמו, וגם המכבים היום רוצים להילחם על דרך חייהם" (16 בינואר 1930).

מתתיהו מיזיש פרסם מאמר ארוך שבו דן במקורותיו של סיפור החנוכה. מיזיש הסביר לקוראיו: "הסופר הנוצרי אוריגנס, שכתב וחי בקיסריה, סיפר שחוץ מהתנ"ך היה ליהודים ספר על החשמונאים שנקרא 'סרבת סרבניאל', שהוא ספר מכבים א' המספר את תולדות מלחמת המכבים ביוונים. מחבר אחר, נוצרי בן המאה הרביעית שחי בבית לחם, למד אצל חכמים יהודים בלוד וידע עברית, מזכיר גם הוא חיבור עברי על החשמונאים".

בהמשך טען  מיזיש כי יש סיבה שספרים אלו לא היו לחלק מארון הספרים היהודי. לדבריו: "אין זה פלא שהתעלמו מספרי החשמונאים, בגלל החשש שמא העם לא ישקוד על לימוד תורה" (22 בדצמבר 1935). כבר בדברים אלה יש כדי להעיד על בניית לאומיות יהודית שונה מהלאומיות המסורתית-דתית סביב חג החנוכה, ואפילו על תחילת גיבושה של היסטוריה חלופית בנושא גבורת המכבים. 

שאול סטופניצקי, בשם העט "סט", קרא מפורשות לשימוש בנשק במקרה הצורך למען קיום חיים יהודיים בארץ ישראל. "הסתירה בין הכוח לרוח התיישבה בימי החשמונאים, כאשר יהודים נלחמו עם אנטיוכוס למען שימור דרכם. החשמונאים קבעו כלל חדש: ליהודים יש זכות לעמוד על קיומם וכבודם. לא בחיל ולא בכוח, כשלעצמם, אבל בהחלט לחימה למען קיום החיים היהודיים. זהו כלל שנקבע לפני אלפי שנים, כשהיהודים התעמתו לראשונה עם העולם הזר והסכנה המיידית לקיום היהודי הייתה מוחשית, אולם הוא נכון גם לימים אלו. אנו עדים לתקומתו של דור צעיר אשר הבין שהסכנה מצד העולם הזר דורשת לחימה שהיא יותר מלחימת הרוח. לכן על כל יהודי שחש שהוא עומד על פתחה של תהום לחוש אל האקדח" (10 בדצמבר 1936).

רוח דומה עולה גם מדבריו של הרב ניסנבוים, ממנהיגי הציונות הדתית, "החשמונאים הבינו שללא חיל וללא כוח אין מקום לרוח, ואם הם רוצים שהעם היהודי ימשיך לחיות ברוחו הייחודית, הם מוכרחים לייסד כוח כדי לשחרר את הרוח מדיכוי זר. אנו פונים לכל היהודים הדתיים לקחת חלק בגאולת הארץ. אנו ננקוט באמצעים ונעמול ונקווה שגאולת הארץ, שבה מעוניינים מיליוני יהודים דתיים, תסייע לנו להביא גם לגאולת התורה" (20 בדצמבר 1935).

בהציעם לקורא דמות של גיבור יהודי אשר לוחם ומורד נגד משעבד השואף לחסל את תרבותו, יצרו עורכי מאָמענט קשר אל תרבות העבר היהודית, קשר שאיננו עובר דרך בית המדרש דווקא. בהציגם את גיבורי התרבות היהודית כלוחמי חופש כיוונו עורכי העיתון אל נקודת מבטו של הקורא היהודי בעל ההשקפות הלאומיות. קורא זה ביקש לו גיבורי תרבות שאמנם יהלמו את דמותו המסורתית, כפי שלמד בבית הוריו, אך מנגד יידמו בגבורתם לגיבורי התרבות הפולנים, שאותם הכיר בבית הספר, ואת ההערצה אליהם חווה בסביבתו. כך נוצרה תמונת עולם יהודית חדשה בעיני הקורא, ונפתח לו פתח להזדהות עם גיבורי קדם שנלחמו למען החופש, ולא נכנעו לכובש ומשעבד, אלא עמדו על זכותם לחיות בארצם, מתוך חופש תרבות.