אלף מילים על נחיתה ללא המראה – סיפור של אורציון ברתנא

מתוך קובץ הסיפורים "שיחה עם מוות", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "עמדה".

בקובץ סיפורים זה עוסק המחבר – המשורר וחוקר הספרות אורציון ברתנא – במוסד במיוחד במינו בתרבות הישראלית, בית הקפה. זהו המקום אליו מגיעים אנשים כדי להירגע קצת, כדי לשוחח לפעמים בנושאי תרבות, ולפעמים חווים דווקא שם אירועים של חיים ומוות. הקובץ "שיחות עם מוות" עוסק באנשים כאלו ובאירועים כאלו. והנה אחד הסיפורים המתארים בית קפה תל אביבי ממוצע, שמה שמתרחש בו רחוק מאוד מלהיות שגרתי או ממוצע.

המערכת

אלף מילים על נחיתה ללא המראה*

אורציון ברתנא

יוני יושב בבית קפה בשדרות רוטשילד, שקוע בספל שלו כמו כל בוקר. זה זמן לא רב אחרי שהוא נחת. הטיסה עצמה הייתה הפעם קצת מוזרה. אני אומר בעדינות – קצת מוזרה – כי הוא לא זוכר שום דבר מהטיסה, חוץ מאור לבן על כל המושבים, והרבה אנשים שהוא לא מכיר. הסטטיסטיקה אומרת שהרבה אנשים לא זוכרים הרבה מהטיסה, אפילו לא דבר מהטיסה, אפילו לא זוכרים שהם טסו. הרבה זה אולי אפילו שמונים אחוזים מהטסים. ההסברים לכך שאינם זוכרים מתפלגים בערך כך: חמישה אחוזים לא זוכרים משום שהם טסים הרבה; עשרים ושלושה אחוזים משום שהם מדברים כל זמן הטיסה; ארבעה עשר אחוזים משום שכל הטיסה הם מבקשים מהדיילות עוד קוקה קולה; יש עוד עשרה אחוזים שמבלים בשירותים כל זמן הטיסה, או כמעט כל זמן הטיסה, מסיבות שונות; והשאר, כנראה, לא זוכרים את הטיסה מפחד, אבל הם לא מוכנים להודות בכך. כמובן, חוץ מאלה שמודים שאינם זוכרים דבר, משום שהם מדברים כל זמן הטיסה, ובכך הם מנסים לשייך עצמם לאחוזים של אלה שלא זוכרים את הטיסה לא בגלל הפחד, אלא משום שהם מדברים כל הזמן. וזה לא נכון, כפי שמוכיחים מחקרים סטטיסטיים אחרים.

יוני לא שייך לכאן, לקבוצת הפחד. לדבריו, הוא שייך לזוכרים המפוכחים. כלומר, אף על פי שהוא גיבור, הוא בהחלט מפחד כל זמן הטיסה, אבל זוכר היטב את הטיסות שלו. ואת הטיסה האחרונה הוא לא זוכר, אף על פי שטס. ובזה שהוא טס הוא בטוח, אף על פי שהוא לא זוכר זאת.

המלצרית ניגשת אליו ושואלת אם הוא רוצה עוד קפה. "לא", הוא אומר, אף על פי שהוא רוצה. צריך לחסוך בהוצאות. בזמן האחרון הוא לא עושה שום דבר בעניין הפרנסה, וזה יכול להיגמר לא טוב. אפילו לְחַשֵּׁב כמה כסף נשאר לו, יוני לא רוצה. וודאי שהוא לא רוצה לגשת לשיחה ידידותית עם מנהל הסניף של הבנק. אז בינתיים הוא מסתפק בכך שהוא חוסך. בבוקר, כשהוא הולך לקפה שלו, כלומר בבקרים שהוא נמצא כאן, כשהוא לא טס, הוא משתדל לחסוך בהוצאות. הוא מסתפק בקפה אחד. אבל בטיסות זה היה אחרת. שם הקפה היה על חשבון הכרטיס. אתה טס ומקבל מהמלצריות כמה קפה שאתה רוצה בלי להוסיף כלום. כמו בטיסה האחרונה. בטיסה האחרונה? בה, בעצם, חל שינוי בכללים. הכרטיס נעשה יותר זול, אבל עבור כל כוס מים, ובוודאי עבור קפה, צריך לשלם. מה היה בטיסה הוא לא זוכר. מתי היא התקיימה, לפני שהכללים השתנו או אחריהם? זהו, הוא לא זוכר אותה בדיוק, וקשה לו לקבוע.

עכשיו הוא מנסה להיזכר לאן טס, איפה היה. שום דבר. שום דבר אינו זוכר. רק אור לבנבן ואנשים שיושבים בכיסאות של מטוס סביבו. וגם המעבר בין המושבים היה מעבר כמו בטיסה. אבל לאן טס? איפה היה? שום דבר.

הוא פונה אל המלצרית בבית הקפה, שעדיין קרובה אליו, ושואל אותה אם יש לה דקה פנויה. אולי ישתו יחד משהו. "שרון, קוראים לך, נכון?", הוא שואל. והיא אומרת לו שכן, שיש לה זמן להחליף כמה מילים, אבל לא לשבת ולשתות. והוא כמעט רוצה לשאול אותה אם היא, שרואה המון אנשים כל יום כאן בקפה, ושומעת כאן כל יום המון סיפורים, מכירה מקרים של אנשים, כלומר אנשים רגילים כמוך וכמוני, שטסו ולא זוכרים בכלל איפה היו, אפילו בקושי זוכרים שבכלל טסו. אבל זה יישמע לא נעים, ואולי היא בכלל חוסכת לטיסה, רוצה לצאת מִפֹּה, ונשאר לה עוד זמן לחסוך וזה יהיה לא נעים להזכיר לה זאת. אז הוא עוצר בעצמו, ורק אומר שהוא מבקש את החשבון ולוקח את הספר וקם. המלצרית אומרת לו שהיא כבר מביאה את החשבון, אבל שלא ייקח את הספר, הספר שייך לקפה.

"כן", אומר יוני למלצרית, בעצם שרון שמה, או ג'ודי, זה לא ברור, "אבל זה הספר שלי. עובדה, אני מכיר את הספר הזה, אני כבר קראתי אותו, אני בטוח בזה. את הספר הזה של אביתר קריה קראתי וגם נהניתי ממנו מאוד. הוא גאון האיש הזה", אומר יוני, "כולם אומרים כך".

"אז ספר לי משהו ממנו", אומרת המלצרית ליוני, "אתה יודע מה, אני אעשה לך הנחה", היא אומרת, "אני מסתפקת אפילו בסיפור אחד. ספר לי סיפור אחד ממנו". יש לה גוף גבוה כזה ומתנשא והיא לא נראית משקרת, ויוני שקרא בספר הזה כל הטיסה האחרונה, ואחר כך הביא אותו הנה אתו ישר משדה התעופה, יוני מנסה לזכור ולא מצליח אפילו סיפור אחד. מה, לעזאזל, כתוב שם, הוא חושב לעצמו בייאוש. שום דבר הוא לא זוכר, חוץ מהעטיפה שמצוירת דווקא יפה. מטוס וחלונות של מטוס. נראה שהם נוחתים למשהו בציור. אולי לאיזה ים. יש שם אדום. אולי שְׂרֵפָה. אבל שְׂרֵפָה וְים? בעצם אפשר להישרף לפני ששוקעים בים. ושם, בציור, בחלון של המטוס בציור, יושב שם מישהו בחלון העגול של המטוס. רגע, אולי זה הוא עצמו, אולי זה יוני.

הוא מקרב את העטיפה אל פניו רק כדי לראות שהראש המתולתל שם בחלון העגול הוא חסר פנים בעצם. אם ככה, זה לא יכול להיות הוא. ליוני יש פנים. בזה הוא בטוח. ליתר ביטחון הוא ממשש לעצמו את הפנים. אולי צמח איזה פצעון מאחורי האוזן. והשפתיים שלו מעולם לא היו שוות מצד שמאל ומצד ימין של הפנים. "טוב, את צודקת", הוא ממלמל ומתפתל באי-נוֹחוּת, הסנדלים די לוחצים לו. "אבל אני מוכנה למכור לך אותו בחצי מחיר", אומרת לו המלצרית. הוא חושב שקוראים לה ג'ודי. השם הזה מתאים לחיוך הנוח אבל מאיים במרומי המטר שמונים שלה. "קניתי אותו באיזה מבצע של שבוע הספר של ספר אחד ועוד אחד חינם, משהו כזה. יש המון מבצעים כאלה, ואביתר קריה מככב בהם". "טוב, טוב, כמה הוא עלה לך?", הוא שואל, אף על פי שהוא לא בטוח שהיא לא מתכוונת להרוויח עליו משהו. "רק שלושים שקלים", היא אומרת, ומוסיפה, "ועוד חמישה עשר הקפה".

אחרי שהוא משלם ומסתלק עם הספר, שרון אפילו לא מחייכת. שוב בא עם הספר שלו שמצוירת בו איזו נחיתה, ושוב מספר לה שהוא נחת עכשיו ממש מטיסה רחוקה אבל לא זוכר שום דבר ממנה. טוב, גם את הספר הוא לא זוכר. עובדה, היא מצליחה למכור לו כל בוקר מחדש את הספר שהוא מביא אתו. וחוץ מזה, שלשום, כשלא שם לב, היא לקחה לידיים את הספר. באמת, אין שם שום דבר שאפשר לזכור. איזה קובץ סיפורים של איזה אביתר קריה. אבל הציור על העטיפה באמת יפה. מין מטוס עם אֵילוּ חלונות עגולים. ציור יפה של נחיתה שלא הייתה לפניה שום המראה. ממש נחיתה ללא המראה. יושב איש במטוס. אולי הוא עצמו מצויר שם, זה שבא כל בוקר עם הספר לקפה. בסך הכול חבל שהוא כזה, כי דווקא יש לו שפתיים מאוד יפות.

קראו גם

קיראו עוד סיפור מ"שיחה עם מוות"

קראו עוד של אורציון ברתנה ב"יקום תרבות"