תיק מהרי"ק: רופא צבאי ומענטש – על האוטוביוגרפיה "אדום על חאקי"

הקדמה

לאור ההצלחות המרשימות של חיל הרפואה במלחמת עזה הנוכחית והנמשכת (2024-7.10.23…), והכוונה לרפואה הצבאית הקרבית, להבדיל מהרפואה הצבאית בזמן שלום ואימונים לקראת מלחמה העוסקת בתחזוקת בריאות הצבא על כל צדדיה, ובמקביל הישגיה של רפואת הטראומה בבתי החולים – נדמה כי זה הזמן לחזור לאחור אל ימי הבראשית החלוציים של הקמת מערכת הבריאות ביישוב, בארגון ההגנה, בארגון הפלמ"ח. לחזור אל לידתו של חיל הרפואה של צה"ל במלחמת תש"ח ולאחריה – ולבחון כיצד הונחו אותם היסודות שתקפים עד ימינו, עדיין. על ידי מי ועל איזה עקרונות וערכים התעקשו אז…

בחרתי לצלול לעומקה של האוטוביוגרפיה של אחד מאותם חלוצים, דווקא בגלל פשטותה המורכבת, האנושית, והייחודית, כדגם מופלא ומייצג – זו של סא"ל ד"ר ישראל מהרי"ק, "אדום על חאקי", שיצאה לאור ב-1966, שנתיים אחרי מותו בטרם עת בגיל 57, בהיותו סגן קצין רפואה ראשי של צה"ל (ראו במקורות).

                                                                                         *

ישראל מהרי"ק (1964-1907), היה רופא כללי, רופא משפחה, צנחן לוחם, מתנדב לשירות בצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. במסגרת התנדבותו לחם ביוגוסלביה בצבא הפרטיזנים של טיטו, בסיציליה, בדרום איטליה ומרכזה (קרבות מונטה קאסינו, לא רחוק מרומא), ובהמשך במצרים. השתחרר אחרי המלחמה בדרגת רס"ן של הצבא הבריטי. בחזרתו ארצה שירת כרופא בקופת החולים הכללית באזור עמק חפר, והיה ממקימי השרות הרפואי של ארגון ההגנה. התגייס למלחמת תש"ח, ונשאר כקצין קבע בחיל הרפואה עד יום מותו.

הוא נולד בעיר ריגה שבאימפריה הרוסית, כיום בירת לטביה, למשפחה יהודית אמידה עם שושלת יוחסין רבנית מפוארת שמגיעה לפחות עד הרב מהרי"ק – מורנו הרב רבי יוסף קולון (1480-1420), רב, פוסק, מחבר תורני, מגדולי יהדות איטליה במאה ה-15 אשר אביו היה מצאצאי רש"י –  זה המקור לשם המשפחה של ד"ר ישראל דנן. בעת מהפך משטרי בלטביה העצמאית בשנת 1933, בהיותו בן 26, חבר בארגון ציוני, וסטודנט לרפואה בשנה השישית ללימודיו באוניברסיטת ריגה, הוא נאסר וישב בכלא כתשעה חודשים. עם שחרורו נאסר עליו להמשיך בלימודיו והוא גורש מלטביה. אז, ב-1934, עלה לארץ ישראל (פלשתינה) ועבד כסניטר בבית חולים, עד יציאתו בשנת 1938 לשוויץ לעיר ברן, בה השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה. הוא חזר ארצה על סף מלחמת העולם השנייה, ועבד זמן קצר כרופא משפחה במסגרת קופת-חולים כללית.

בעקבות ידיעה שהגיעה אליו מאדם זר, מכתב, למעשה פתק, ובו כתוב "היה שם הרב הראשי של הקהילה היהודית. היו שם… אלה ואלה, ואלה… היה שם אביו של חברי, שעמו יחד למדנו רפואה. הוא – הבן – נמצא בארץ ישראל, וכנראה עוד לא יודע שאביו, עם ארבעת אלפים יהודים יקרים, נשרפו חיים בבית-הכנסת הגדול שברחוב גוגול… שמו של חברי…". מהרי"ק הבין שמדובר בו ובמשפחתו, והחליט מיד לעזוב הכל ולהתנדב לצבא הבריטי כרופא צבאי לוחם. בתשובה לשאלה על נימוקי התנדבותו ענה "על מנת להילחם בגרמנים". כאשר העיר לו הפקיד בלשכת הגיוס לרופאים "האם לא נכתוב במקום זה – על מנת לסייע למאמץ המלחמתי של הכוחות הבריטיים?", ענה "לא. אני הולך לנקום נקמתי בגרמנים. אם לא יקבלו אותי כאן – אפנה לצבא אחר של בעלות-הברית" (עמ' 17-16 בספר). הוא עבר קורס צניחה והוצנח כמה וכמה פעמים ביוגוסלביה כדי לעזור לפרטיזנים של טיטו, על כך קיבל בסוף המלחמה את עיטור טיטו. מהרי"ק שלט בכמה שפות מלבד יידיש ועברית, כולל אנגלית, רוסית, גרמנית, איטלקית, לטבית, סרבית, ועוד… מה שעזר לו מאוד בכל תפקידיו במהלך המלחמה, וגם אחריה, למשל, כאשר התנדב להיות רופא במחנות העקורים בקפריסין.

את מלחמת העצמאות התחיל כרופא גדודי בחטיבת אלכסנדרוני, ונטל חלק פעיל בכמה מבצעים. הקים את המערך הרפואי של חיל התותחנים, ובהמשך עשה קריירה רפואית מרשימה בחיל הרפואה, כשהוא מטפס בסולם הדרגות עד הגעתו לתפקיד סגן קרפ"ר. הוא עסק בהדרכה, רפואה מונעת, מחקרים ופרסומים מקצועיים רבים, שהיוו בהמשך תשתית לתורת ההפעלה של חיל הרפואה בעתות שלום ומלחמה. למשל ביחד עם ד"ר ש. כוכבא הם כתבו וערכו את "ספר הבריאות" שעסק בכל ענייני ההיגיינה והתברואה בצבא, שיצא לאור בהוצ' מערכות ב-1957, וכן ערך את הספר על חובשות הקרבית.

עד כאן תמצית קורות החיים של האיש. וכעת לספרו האוטוביוגרפי.

הספר "אדום על חאקי"

כבר בכותרת הספר מסתתר רמז בוהק למהות אישיותו של סגן אלוף ד"ר ישראל מהרי"ק – אדום על חאקי: סיפורו של פציפיסט שרוב ימיו לבש מדים. כאשר מחברים כותרת פרדוקסלית זו, פציפיזם מול וביחד עם צבא ומלחמה באותו אדם, עם קורות חייו, ויחד עם תוכן ההקדמה לספר, שנכתבה על ידי מפקדו, אלוף משנה ד"ר אליהו גילון, הקרפ"ר, ניתן לתמצת את תכונות האיש ברשימה קצרה ומכוננת: רגישות אנושית יוצאת דופן; רוח התנדבות כפייתית; אומץ לב נדיר; וכמובן יכולת סיפורית מרשימה שקרויה כאן חן-מספרים.

הספר הוא אמנם אוטוביוגרפיה, כזו שהוא אכן התכוון אליה אך לא הספיק להשלימה. מערכת הוצאת "מערכות" השלימה את המשימה כאשר ערכה את הטקסט של יומנו וסדרת סיפוריו-זיכרונותיו, ובפתיחתו שמה את דבר המחבר כפי שהוא כבר הספיק לרושמו תחת הכותרת "עם ספרי". אם כן, מדובר בממואר המכיל תולדות חיים שכוללים שתי מלחמות אכזריות, מלחמת העולם השנייה ומלחמת תש"ח, ועם זאת רוחו של הכותב לא רק שלא נשברה, אלא הוא המשיך לבניית חיל רפואה של צבא מתהווה של מדינה צעירה, שמקבצת גלויות בנות אלפי שנים כדי להתיכן לעם מתחדש במדינה דמוקרטית מודרנית.

הספר מחולק לשלושה חלקים (חוץ מדבר המחבר בהתחלה): החלק הראשון, "בים, באוויר, ביבשה", מכיל את סיפוריו-זיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה ומצרים והתקופה בארץ ישראל בין 1945 לפרוץ מלחמת תש"ח; החלק השני, "קוממיות", מכיל את קורותיו במלחמת הקוממיות; החלק השלישי, "שלבים ופרשיות", מכיל שלושה חיבורים מהתקופה שלאחר מלחמת העצמאות, חיבורים שעוסקים בנושאים רפואיים בהם עסק במהלך הקמת חיל הרפואה בשנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים.

                                                                                          *

דבר המחבר, עם ספרי (עמ' 11-9), הוא "אני מאמין" מרוכז, תמציתי, גדוש, ואותנטי, מעין צוואה בחיים לדורות הבאים, המלצה לצעירים בתחילת דרכם באוהלה של רפואה, אבל לא רק, אלא לכלל הקוראים באשר הם – כתוב בפשטות קיצונית אך בוהקת בבהירותה. הוא פותח בהצהרה-השבעה "אל נא תבואו אתם, הקוראים, להרשיעני בעבירה על גילוי אותו סוד כמוס, ששמו – נפש האדם". את זה אומר אדם שהקדיש את חייו למלחמה טוטלית על תוחלת החיים הגופניים של בני אדם חולים, ובעיקר פצועים, ללא הבדלי גזע, מוצא, דת, ומין.

לאחר מכן מופיעות שש פסקאות קצרות שמתחילות במילים "תמצאו כאן", ובמילים אחרות, רשימה של הדברים שתמצאו במילותיי שהם מצרכים שאשמח כי תניחום בתרמיליכם במסלול חייכם, והם: כולם סיפורי אמת; דברים אכזריים (חיי אנשים במלחמות); דברים שאסור לטעון כי הכותב נגרף בזרם; דמויות – אולי דמויותיכם שלכם – שצוירו לא בצבעי פסטל ורודים; מהרהורי לב – כי אדם חי כתב את הדפים האלה (וחווה אותם במו גופו ונשמתו); כי מי אם לא איש המקצוע שלי, הרופא, המטפל בכם עוד בטרם נולדתם, המלווה אותכם בכל שלבי החיים, והעוצם את עפעפיכם אחרי אנחת החיים האחרונה – מיטיב כל כך ראות את המתהווה בגופו ובנפשו של הסובל, השמח, המודאג, הנהנה, המבליג, והמגיב ששמו – האדם החי? כמה עשורים אחרי מהרי"ק היה רופא אחר שתמצת את מהות השליחות הרפואית בדיוק באותה הרוח: "המטרה הראשונית של הרופא היא: לרפא לפעמים; להקל לעיתם קרובות; ותמיד לנחם" (ראו במקורות). ובמילים אחרות: היה מסור, אל תנטוש, והצנע לכת.

בפסקה הבאה הוא מתייחס ל'יתרון' של הרופא הצבאי ביחס לרופאים שלא התנסו בשדות הקטל של מלחמות: "מכל הרגשות השולטים באדם – הכעס, הכאב, והפחד הם החושפים בו יותר מכל את המעטה הנפשי, בו למד להתכסות בעזרת חינוכו ותרבותו. מעטה זה נושר בנוכחות הרופא. הוא נעלם ומתנדף חיש מהר בשדה הקרב. על כן, יותר מאחרים, מיטיב הרופא הצבאי לראות את האדם בכל מצביו הנפשיים – כמות שהוא – על סגולותיו וחסרונותיו". ובמילים אחרות, שדה הקרב מעצים ומקצין את סבל האדם ולכן על הרופא הצבאי, יותר מאשר על הרופא האזרחי, נופל העומס הטיפולי ביתר שאת.

בפסקה הבאה מסביר מהרי"ק את הבחירה בכותרת הספר: "צבע החאקי – אינו צבע טבעי. החאקי הוא תערובת של ירוק ואפור – תערובת צבעי הטבע של הצמחייה ושל הקרקע. הוא משמש להסוואה, להטעיה ולהולכה שולל. האדום – טבעי הוא. זה צבע הדם. צירופם של שני הצבעים פשרה היא. הפשרה נחוצה, כל עוד קיימת 'השנאה'". מדובר כאן באמירה פילוסופית מן המעלה העליונה ביותר! כי רבים בעולמנו הצר קוראים היום לצבע מדי הצבא מדי זית, צבע ירוק כהה שמרפרר לצבע השלום ולא המלחמה, שהרי יונה עם עלה זית היא סמל השלום!

בפסקת הסיום הכותב מצטט משפט מכונן ומוכר, ואחרי הציטוט מוסיף "שבועת היפוקרטס – שבועת הרופא הראשון בעולם, שאהב את האדם. את האדם – באשר הוא שם. [ולכן] ספר זה מוקדש, איפה, לך – האדם". כל רופא חייב, כמו מהרי"ק, להתהלך עם שבועת היפוקרטס צרובה על מצחו כמו ברקוד בלתי-מחיק – זו מהות כתיבתו של הספר הזה.

החלק הראשון

החלק הראשון, ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת תש"ח (עמ' 202-15, רוב רובו של הספר): מהרי"ק מתגלגל באוטובוסים, רכבות, רכבים צבאיים, אוניות, מטוסים, מצנחים, דרך מדבר סיני, מצרים, סיציליה, דרום איטליה, יוגוסלביה, מרכז איטליה, ובחזרה למצרים, קפריסין, ולבסוף חזרה לאדמת ארץ ישראל. הוא חווה על בשרו ונשמתו, הוא מטפל ללא הרף, הוא עד צופה ומתאר את מה שמתרחש סביבו ותחת פיקודו, כאשר חומר הגלם הוא תמיד האדם בגלגוליו השונים, בגילים שונים ובשפות שונות.

מה מאפיין את סיפוריו של מהרי"ק מאותה תקופה של תנועה ופעולה ממקום למקום ללא הפסקה במשך שנים? הוא אינו מתאר קרבות עקובים מדם זורם וחלקי גופות מתעופפים, ולא את זוועות המלחמה. הוא אינו מעוניין לזעזע את הקורא במונחים של אכזריות, וסדיזם. הוא מספר חוויות שחוו אנשים פשוטים, ובעיקר מתאר את התוצאות-תוצרים, את מה שנשאר אחרי הזוועות שלא מתוארות: פצעי הגוף והנפש; נכויות; מוות; וצירופי מקרים מצמררים. הוא מספר על מה שעובר על חיילים פשוטים, קצינים ומפקדי שטח זוטרים, פרטיזנים, נשים, ואף ילדים. הוא לא מספר על גנרלים השוכנים בעורף, הרכונים על מפות ומציירים עליהם חיצים המסמלים בני אדם צעירים הנשלחים לקרב בשם סיסמאות ודגלים חשובים, אך לעיתים קרובות נבובים וצבועים. הוא מספר על מעשי גבורתם של הצעירים, פציעתם, נכותם הפיזית והנפשית, ואף על מותם – חיים ומוות אילמים, כאלה שאינם בכותרות, ואם כן, אז לזמן קצר לפני הפיכתם לשמות על מצבות בימי זיכרון שבלוניים וחלוקת אותות למיניהם. התיאורים הם אישיים, עדויות ראייה ושמיעה ראשוניות, רוויים בחמלה, אמפתיה, התפעמות, אנושיות אוהבת, הומור, וגם המון התייחסות לערכים ומוסר. תוך כדי זה הוא משחיל הגיגים פילוסופיים על מלחמה ושלום, על חיים ומוות, על אפסות וגדלות באותה העת של האדם הקטן. הוא אינו מזכיר התרחשויות גדולות, ומדגיש לא את הגבורה ההרואית אלא דווקא את הגבורה הסיזיפית, כמו מניעת מחלות ומגפות, טיפול בחולי נפש בהקשר הקרבי, טיפול בחיי השגרה הקרבית, וכדומה. סיפורים על מתנדבים ולא על אלה שהמלחמה היא לחם חוקם ותשוקתם: "גמרתי אומר לא לספר על דברים יום-יומיים, בהם נתקלו רבים מבינינו בדרכים הזרועות אכזריות במלחמת העולם השנייה. בורות עם גופות אדם שנשחטו או נקברו חיים לא ראיתי, ואילו ראיתי – לא הייתי מספר עליהם. בכבשני-השמדה ובתאי-חנק לא נתקלתי בדרכי, ולו נתקלתי – הייתי שותק. על דברים אלה סיפרו רבים מדי. לעיתים דומה, כי הקורבנות עצמם היו מעדיפים שיכובדו בשתיקה" (עמ' 39). ברור שהוא ראה גם ראה אך החליט לא לספר…

להלן כמה דוגמאות מתוך אסופה גדושה.

סיפורה של זדנקה בת ה-17 (עמ' 47-39): "רופא אני, יהודי, קצין, והיא – חולה במחלת נפש, נערה יוגוסלבית, פרטיזנית", שמשפחתה נרצחה לנגד עיניה והיא נאנסה ללא קץ בין גופותיהם, ורק מהרי"ק הבין אותה וטיפל בה. מחלתה הייתה אמנם נפשית, אך לא מלידה אלא כתוצאה ממעשי הגרמנים הנאצים. על פני כמעט עשרה עמודים מתאר האיש את מערכת היחסים ביניהם, ובינה לבין האחרים, והוא הרי לא היה פסיכיאטר ולא מומחה להלם קרב או פוסט-טראומה כל כך מורכבת. אבל הוא טיפל בה, אמנם בהצלחה חלקית, כי היה מענטש והעניק אהבה וחמלה במקום סמים ואזיקים.

סיפורה של יניה (עמ' 52-49): הנערה הפרטיזנית שנקמה בגרמנים בכל דרך (כולל דרך שימוש בגופה כמלכודת פיתוי), ומספר קורבנותיה הגיע ל-201, לפני שנתפסה ונרצחה.

סיפורה יוצא הדופן של דראגה והגיג על הפילוסופיה מאחורי אמונת השנאה והנקמה (עמ' 56-53): ילידת "זאגרב עיר תרבות", שרצתה "להשתלם ברפואה. אך במקום סטטוסקופ ופטיש-החזרים נטלה תת-מקלע בידיה היפות", והפכה לפרטיזנית בהרי מונטנגרו. שם הפכה לצלפת אלופה "שיתומים רבים הביאה לעולם, יתומים ואלמנות מן הגזע הנאצי הטהור". כשנפצעה הגיעה לטיפולו של מהרי"ק והם הפכו לידידי נפש ובני פלוגתא פילוסופיים. היא השתקמה אחרי אובדן רגלה הימנית ואף התחתנה עם קטוע רגל אחר. "לדבר בנוכחותה על 'האינוולידים המסכנים' – היה דבר שבסכנה. עיניה הבזיקו אש, כמו כלי-הירייה שלה, אצבעותיה הארוכות עלולות היו להיצמד אל צווארך בחיבוק של פלדה. 'אין אנו מסכנים, אנו המאושרים בעולם. מסכנות הן אימהות קורבנותינו, שילדו את בני-הכלבים, כדי להיות מושמדים בידינו […] אתן את יופיי תמורת כל כלב נאצי מת נוסף […] אמרו שלחבריה הסבירה דראגה את המעשה שלה [החתונה עם הנכה] בכך שהיא משחררת את הבחור מרגשי נחיתות 'אנו שנינו שווים בזכויותינו, איש מאיתנו לא יוכל להגיד לחברו, שמתוך השתתפות בצער נישאנו זה לזה'". היא הפכה למורה-מחנכת לבני נוער, ויצרה עבורם אידיאולוגיה שבבסיסה אמונת השנאה והנקמה במפלצות הגרמניות.

כאן מתאר מהרי"ק דגם של ויכוח פילוסופי דתי-פוליטי עוצמתי: "דראגה הייתה נוצרייה אדוקה. כששאלתיה פעם, בראותי את ספר 'הברית החדשה' על שולחנה – איך תקשור את שנאתה לעם הגרמני, עם נוצרי אף הוא, עם דברי ספר מתי 'אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על לחי הימנית הטה לו גם את האחרת', הוכיחה לי דראגה את בקיאותה בתנ"ך בהשיבה 'אצלכם כתוב – עין תחת עין, שן תחת שן. ודווקא אתם נוהגים לסלוח לאויבכם? לו חי ישו בתקופה זו היה היטלר שולח אותו למשרפה בראש כל היהודים. הרי ישו היה הפרטיזן הראשון – בכל התנהגותו ובכל דרכיו'. נקמת השנאה. האם זהו דבר החסר לנו, לעם היהודי? היש דראגה בישראל?".

על קביעת מידת הרלוונטיות של תוכן הפסקה הזאת לימינו אנו – אשאיר למחשבתו של הקורא! אבל קשה להימנע מאיזכור העובדה שהרופא הזה התגייס בין לילה לצבא הבריטי כדי להתנקם!… כמו דראגה?

סיפורה של איוואנקה בת העשר, סיפור מעורר מחשבות ודילמות (עמ' 57-56): זהו סיפור קצר שמכיל את כל אלה שקדמו לו ואלה שבאו אחריו והוא יצוטט כאן כמעט במלואו כולל ההגיגים שהוא מאתגר: "בת עשר וחצי הייתה כשהביאוה לבית-החולים שלנו. היא הספיקה להיות 'פרטיזנית' שישה חודשים בלבד […] 'תפקידה' היה לספק פצצות לפרטיזנים מבוגרים יותר, שהסתתרו ביערות. פעם, אולי בפעם המאה, הלכה הילדה עמוסה סל פצצות ורימוני-יד… ואחת הפצצות נפלה מסלה. איוואנקה ידעה שבמקרה זה עליה לברוח מן המקום ולהשתטח על הארץ. אך היא לא הספיקה. ה'פרטיזנית' הפעוטה איבדה את ידה הימנית ושתי עיניה, שלא ניתן עוד לקבוע את צבען. […] מה לעשות בילדה זו, כיצד לטפל בה ולפנקה מעט…[אולם] אין בית ספר טוב יותר לשחרור מסנטימנטים, מאשר המלחמה. חייל שדמעות בעיניו – אינו חייל. את כושר ההרגל ניתן לפתח, אפילו את ההרגל שלא להתרגש, כשרואים תמונה, המוגדרת בשפת השלום כ'מחרידה'. רק פעם אחת ראיתי פלוגת חיילים בוכים. היה זה באולם, בו ניסינו מסכות נגד גזים מדמיעים [אימוני אב"כ]…".

מהו המסר של אמירה כזאת מפיו של רופא? יש מי שיגיד שמהרי"ק מאדיר את הקשיחות והחוזק הנפשי שהמלחמה גורמת לחייל עד כדי חובתו לפתח "אל-דמעת" כתכונה הכרחית וחלק אינטגרלי של נשקו. אולם למי שקורא את מכלול הסיפורים ברור המסר האמיתי – המלחמה היא אסון כי היא גורמת לקהות חושים, אובדן החמלה האנושית, אטימות רגשית, ובסופו של דבר, חיילים שאינם יודעים לבכות איבדו למעשה את צלם האנוש שלהם ובטווח הארוך הופכים לנאצים! ובהשוואה לימינו – הכיבוש והשליטה בעם אחר, הפיכת החייל לשוטר וקלגס, הצורך ללחום בטרור קיצוני חסר מעצורים, כל אלה יכולים להפוך את החייל המקרבן לקורבן בעצמו…

המשך סיפורה של איוואנקה: "אך המבקרים במחנה הנכים, חיילים וקצינים, אשר ראו את איוואנקה במשחקה – בונה בתים מאבנים קטנות – בכו בדמעות של כאב אנושי עמוק: ילדה בת עשר ללא רגישות לאור היום והשמש. הקימה ארמונות של חול בידה האחת שנשארה לה… מוזרים היו הבניינים, שהקימה איוואנקה. לא פעם חשבתי בליבי: כאלה יהיו הבניינים, כזה יהיה בניין שלום העולם, אם ביד אחת וללא מאור עיניים יבנו אותו. אם יקימוהו מחדש ללא אור שמש וללא חום לב…".

כאן שוב הרופא מעלה לפני השטח את הדילמה האנושית האיומה – איזה מין עולם יכול כבר להיבנות על ידי קורבנות ונכים של מלחמות והחורבן שהן גורמות? כדי לבנות עולם חדש אמיתי ונכון יש קודם כל למנוע את המלחמות ותוצריהן, ובמילים אחרות, השיקום הטוב ביותר הוא מניעת הצורך בשיקום!

בסוף סיפורה של איוואנקה הוא מסכם: "קצר הסיפור על איוואנקה, אך גדול הפשע. הפשע שהביא את המלחמה ובה זדנקה, יניה, דראגה, ואיוואנקה, ועוד רבות, רבות אחרות, צעירות וזקנות, וביניהן גם סבתא זורה".

עוד נחזור לשאלה המסקרנת מדוע חלק ניכר מסיפוריו של מהרי"ק עוסק בנשים לוחמות. וכעת לסיפורו של גבר.

סיפורו של המנתח הבריטי המתנדב ד"ר האנטר, סיפור על צירוף מקרים הזוי ונורא (עמ' 110-102): במהלך השתתפותו כרופא בקרבות במונטה קאסינו במרכז איטליה, מהרי"ק נפצע בכתפו ובחזהו. הוא אושפז וטופל זמן ארוך, אך חשב שגם במצבו זה הוא יכול לתרום והצליח לשכנע כי יכול לבצע עבודה של מרדים בחדר-הניתוחים וכך התוודע לאותו ד"ר האנטר.

הוא מתואר בפי כולם "צעיר, מוכשר, ויפה, אך מוזר בגלל העדר שמץ חיוך מפניו. שתקן היה, מתבודד תמיד, ורק ידיו המוכשרות דיברו בשפת כירורגים. הן ידעו את מלאכתן, בטחו בעצמן, והיו זריזות בהחלטתן… היה מסוגל לעבוד שעות רצופות ללא מנוחה, ללא הפוגה. אמרו עליו שאינו מדבר – כדי לנצל את כוחותיו לעבודה בלבד. אך פעמים היה האנטר נעלם מבית החולים ומחדרו הפרטי, שבקרבת מקום… איש לא ידע את פשר הדבר". מסתבר כי האיש יצא מידי פעם לשוטט בעיר (עיר הנמל בארי בדרום איטליה שם שכנו המחנות ובתי החולים הצבאיים) ובשפת הים כדי להרגיע את דיכאון נפשו: שישה חודשים קודם לכן הוא התבשר כי אשתו ושתי בנותיו ניספו בביתו, שהופצץ על ידי פצצה גרמנית מן האוויר. באותו יום מסוים חיפשו אותו בדחיפות מבית החולים במשך כשעה. כשחזר לדירתו הרים סוף סוף את השפופרת ומבין שהוא נדרש בדחיפות עליונה לחדר הניתוח, והוא כמובן אץ רץ לשם תוך שכחת הצלמוות השורה בנשמתו. בהמשך מהרי"ק מתאר בפרוטרוט רפואי נדיר בעוצמתו ואמינותו את הניתוח, שבו הוא מציל את חייה של אישה צעירה שהגיעה עם קרע בלב עקב כדור שפילח אותו. אין הוא יודע מי היא ומה היא, וגם אינו שואל כי גם לא היה זמן לשאלות וחקירות. הניתוח קרוי "טורקוטומיה", רוצה לומר פתיחה נרחבת של בית החזה, הוצאת הכדור ותפירת שריר הלב, ובאותה התקופה והמקום אין מכונת לב-ריאה כמו בימינו אנו. להפתעת כולם, הניתוח הענק מצליח, הוא הציל את חייה. רק אז מתברר מי היא אותה אישה. היא הייתה גרמניה שנאסרה, ומכיוון שהייתה אחות במקצועה, עבדה במחנה הסגור בטיפול בעצירים האחרים. מסתבר כי זמן מה לפני המלחמה היא נישאה לבעל שהיה טייס קרב גרמני נאצי. באותו הבוקר נודע לה מפי הצלב האדום הבינלאומי כי בעלה נפל בקרב – התרסק במטוסו, בהשתתפו בהפצצת לונדון… "איך השיגה את האקדח הזעיר – אקדח נשים – סוד. אך היא החליטה לשים קץ לחייה בכדור אחד, אותו כדור שהיה מונח עתה על מגש בחדר הניתוח. האם לא היה זה הטייס שהפציץ את ביתו של האנטר והרג את משפחתו?". הרמז של מהרי"ק בסיפור הזה ובנוספים הוא חד כתער – אין לן ספק שהאנטר היה מנתח את האישה גם אילו היה יודע את תולדות המקרה, לפי שבועת היפוקרטס כמובן, ועוד אבני דרך חינוכיות באוהלה של רפואה שאינה עוסקת בזהותו הגזעית, הלאומית, הדתית, והמגדרית של המטופל אלא אך ורק בעצם היותו אדם!

דוגמה להגיג מכונן: "האדם הוא בעל החיים היחיד בעולם, היודע לצחוק ולבכות. אחרי שנים של שירות צבאי כרופא הגעתי למסקנה, שהאדם הוא גם האכזר בבעלי החיים. האריה והנמר טורפים טרף כשהם רעבים בלבד. האדם הוא הטורף היחיד לצורך אגירת מזון. לא צדק דוקטור כדורי [בר-פלוגתא שלו מימים ימימה] באומרו, שכל האנשים נחלקים לסאדיסטים ולמאזוכיסטים. לא ייתכן שבמלחמת העולם השנייה נשארו כל המאזוכיסטים בבית, ואילו רק הסאדיסטים יצאו להילחם… את מידת אכזריותו של האדם אין למוד במספר הנפשות שהרג. רב מידי הוא הסאדיזם אצל אלה שאינם הורגים כלל, אלה הפוחדים לעשות זאת, ושולחים אחרים לרצוח. והעיקר, אין כל צורך להיוולד בעל אופי אכזרי: בעיני – שראו כה רבות – נראה המצפון האנושי כעין מחסום גבוה, שקשה להתגבר ולעבור אותו, אך מרגע שעברנו מעליו, הוא כבר מאחורי גבנו, דומה כי יתר המכשולים אינם אלא משחק ילדים. זו כנראה גם הסיבה, שבחיינו האזרחיים פוגשים אנו גנבים, רוצחים, ונוכלים מועדים רבים כל כך. האם המלחמה יוצרת רוצחים? אכזריות, ללא ספק, היא מעודדת" (עמ' 48).

יחשוב כל קורא לעצמו מהי המשמעות של מילים אלה שנהגו ונכתבו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת תש"ח שלנו!

לסיכום החלק הראשון:

כאן הובאו כמה סיפורים בודדים מתוך אסופה ענקית ורבגונית שכוללת גם סיפורים על גברים, לוחמים, המון פצועים, נכים, ומתים, אזרחים, עקורים, ופליטים – את כולם הוא פגש, טיפל בהם, שוחח איתם, ותיעד אותם בסיפוריו. אין ספק שמעשיהם של פרטיזנים, ובעיקר פרטיזניות, הם שהשפיעו בצורה מכרעת על עולמו של מהרי"ק. הסיפורים האלה טילטלו את עולמו. הוא הבין את עוצמתה של האישה כלוחמת, ובכך הקדים בעשורים רבים את תרומתה של האישה בצה"ל של ימינו. הוא הפנים את המשמעות של שוויון בנטל בין אזרחים בחברתם, ושוב הקדים בהרבה את הדילמות והניגודים של ימינו כאן ועכשיו. כחוט השני עוברת בסיפורים החשיבות העצומה שהוא מייחס לפציעות הנפשיות בתקופה שבה פוסט-טראומה בכלל והלם קרב בפרט לא היו באופנה וזאת בלשון המעטה: "… הגענו לבית-חולים צבאי גדול. על פני עשרות-עשרות אלונקות שכבו חיילים פצועים, מחלימים, קטועי איברים, חולי נפש מזעזועי מלחמה, נפגעי פחד מתמיד – כל שארית 'בשר התותחים' המלחמתי" (עמ' 164). אין תיאור יותר סוריאליסטי ובאותה העת ריאליסטי עד אימה של תמונת התוצרת של מלחמות. כמו כן, ניתן לראות את השינוי ההדרגתי אך עקבי בהשקפת עולמו של הרופא הזה בכיוון של מעבר מלוחמנות ונקמנות לכיוון של הכלה עד אנטי-מלחמתיות ואף פציפיזם. ועם זאת, המשיך להקדיש את חייו לצבאיות של מדינת ישראל הצעירה, כפי שהדבר מתבטא בהצטרפותו לצבא הקבע מאז השתתפותו במלחמת תש"ח ועד מותו כסגן קרפ"ר ב-1964 (ראו בהמשך, בסיפורים בשני פרקי הספר הבאים).

החלק השני

החלק השני, במלחמת תש"ח (עמ' 250-205): למלחמת העצמאות מגיע מהרי"ק כרופא צבאי עתיר ניסיון, ותיק קרבות ופציעות ממלחמת העולם השנייה וספיחיה, ופציפיסט רחמנא ליצלן. הוא פותח חלק קצר זה בציטוט ארוך מכתבי הסופר י.ל. פרץ (1915-1852), ציטוט שמקורו במנשרים של הסופר מתחילת מלחמת העולם הראשונה. באותה שנה שלפני מותו ממחלה קשה, הסופר (שכבר היה איש רוח והומניסט ידוע בציבור) הקדיש את רוב זמנו, מרצו, וכתיבתו לתמיכה בכל צורה אפשרית כנגד מוראות וזוועות המלחמה. הציטוט מסתיים במשפט ותוספת של הרופא: "[על רקע אימי המלחמה המשתוללת]… כיצד צריך לחנך ילדים? יש לחנך אותם באופן כזה, שיהיו מסוגלים להיות מאושרים. שיהיה בכוחם לנצל את כל הנחת, שימציא להם הטבע. שיהיו מסוגלים לספוג לתוכם כמו ספוג את כל התענוגות שימצאו בדרך חייהם…". ומוסיף מהרי"ק: "אנו רצינו שגם ילדינו יהיו מסוגלים להיות מאושרים".

בסיפורים אלה הוא מתאר את הקרבות בהם השתתף, בעיקר סביב פריצת הדרך לירושלים הנצורה, כולל קרבות לטרון וגם על כפרים אחרים. הוא מדגיש בתיאוריו את המהלכים החלוציים לאירגון מערכת הרפואה הצבאית בשטח, מרמת החייל הפשוט ועד רמת החטיבה, כאשר אט אט עוברים מאילתורים וחלטורות למיסוד, תיקנון, וכתיבת תורת לחימה מחייבת. הוא מתאר היטב את אירגון המערך הרפואי הייחודי בחיל התותחנים המתהווה באותם ימים דרך סיפורו המרתק של יאשקה התותחן הוותיק (דמות מיתולוגית שמופיעה בסיפורים של סופרי דור תש"ח אחרים כמו יורם קניוק), מקרבות סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. אציין כאן שני סיפורים-הגיגים המהווים ציוני דרך בתהליך התהוותו של חיל הרפואה ותורתו הבסיסית בלחימה.

על קרבות לטרון: "הדבר האחד הבטוח במלחמה ובקרב – הוא המוות, ולמוות דרכים רבות ושונות להשיג את הלוחם. כשנהרג חייל בקרב, אם ברסיס ואם בכדור, אין בדבר משום הפתעה. זוהי דרך המקובלת ו'הגיונית' למותו של חייל. אך רבים היו בין המתים, רבים מידי, שלא נפצעו ולא נהרגו בקרב, אלא מתו מאפיסת כוחות – בהיעדר מים לשתייה. הם מתו ממכת חום! […] לו שאלו אז את החיילים מה עדיף – תחמושת או מים – כנטל המקסימלי שאפשר לשאת על הגב, לא היה איש מעדיף מים. לתחמושת הייתה קדימות ראשונה. אך ללא מים – אין אדם מסוגל לעמוד בחום, בלהט הקרב, במאמץ על-אנושי שנדרש שם, והבחורים כרעו, נפלו, ומתו – ממכת חום! על קרבות לטרון סיפרו ומספרים הרבה. משום מה מזכירים רק מעט את הגיבורים שלא בקרב-פנים-אל-פנים עם האויב מתו. הם נפגשו פנים-אל-פנים עם מוות אכזרי אחר, מוות בעוויתות מחום גופם שלא הופג בזיעה. לא היה להם במה להזיע, כי לא שתו די הצורך" (עמ' 231). ביקורת יותר חדה ומקצועית מזו קשה לעלות על הדעת והיא נאמרה יותר מפעם אחת מול פרצופי המפקדים דאז מפי רופא שראה בחייו הרבה יותר משראו עשרה גנרלים חדשים גם יחד.

מורה-דרך לרופא העברי בצבא ישראל הצעיר (עמ' 250-248, סוף החלק השני של הספר), מעין צוואה בחיים לדור הרופאים הצבאיים בעתיד. מדריך רוחני לפרחי רפואה:

"… והרי לא ככל מקצועות מקצועו של הרופא. לא די לאדם צעיר בבחירת הרפואה כמקצוע לפרנסתו. את הרפואה יש לאהוב אהבת נפש. מקצוע זה צריך לבחור כאשת נעורים – כאהבה ראשונה. ובאהבה זו אסור לבגוד כל עוד נשמה בקרבו [זו 'שבועת היפוקרטס' הפרטית של מהרי"ק]. בעולם כולו הייתה, ועוד קיימת פה ושם [ואני מוסיף, קיימת ועוד איך קיימת עד עצם היום הזה], אמונה תפלה עתיקת ימים: 'רופא צבאי אינו רופא'. הוא איש מנגנון, פקיד, מארגן. הוא דואג לבריאותה של ה'שורה', לבריאותו של הגדוד, אך לא לבריאותו של החייל הבודד". זהו רמז ברור לכך שהרופא הצבאי אמור לעסוק בכשירותו הקרבית של החייל, לא כמטרה ראשונית ויחידה לכשעצמה, כי בריאות החייל היא כלי נשק במסגרת המכלול שהוא הארגון הצבאי המסתער לקרב. בהמשך הוא מרמז לבעיית ההתנוונות המקצועית שצפויה לרופא הצבאי בתקופות שלום, ואז הוא מגיע לעיקר, בעיית ה"ארטיסטים" בצבא: "הרופא בגדוד צריך להיות לעיתים כלוליין הרוקד על חבל: עליו לשמור על איזון בין המוסר הרפואי, הדורש ממנו לשלוח לקרב רק בריאים, לבין המוסר הלאומי, לעזור להצלחת הקרב; למצוא את שביל הזהב בין פופולריות בעיני חייליו ('הרופא שלנו בחור טוב'), לבין הכרה בעיני המפקד הקרבי ('יודע לגלות מתחמקים'); עליו להיות מאבחן טוב ומהיר, פסיכולוג ושופט – תפקיד קשה, הדורש אחריות, מצפון, תום לב ועמידה איתנה. בצבאות אחרים, אצל הבריטים, למשל, עומד לצידו ועוזר לו רבות הכומר, ה'פדרה'. קצין הדת שלנו, הרב הצבאי, פועל במישור אחר לגמרי. בינו לבין הרופא אין כל קשר ומגע, וכאשר יש מגע, אין זה מגע של ידידות דווקא… ולא הרופא הוא שאינו מוכן למגע ברוך ויעיל של שיתוף פעולה".

מהרי"ק אינו מהסס להעלות לדיון בלשון בוטה ובהירה שורת נושאים שמצויים במחלוקת הולכת ומקצינה עד עצם הימים האלה: הדיסוננס בין תפקידך כרופא של החייל-אדם הבודד, שאתה אחראי על בריאותו ומחויב רק לו, לבין תפקידך כקצין מטה שמחויב למפקד ולמטרות הצבא, להעמיד לרשותו את מיטב החיילים כגוף לוחם להשגת הניצחון בכל מחיר, כולל חיי החיילים האלה; הפער ההולך וגדל במערכת היחסים בין הרופא לאיש הדת – שלא כמו בצבאות המערביים המודרניים, אצלנו דרגתו של הרב הצבאי הראשי היא דרגת אלוף שאחראי על כשרות וגופות, בעוד דרגתו של קצין הרפואה הראשי היא תת-אלוף שאחראי על החיים והמוות, הפצועים, והנכים, הבריאות בזמן שלום ובזמן מלחמה, רופאים נופלים רבות אך לא הרבנים. איך זה שמהרי"ק מנבא את המתחים האלה של ימינו, עוד בתש"ח, ומה שהבאתי כאן הוא רק תמצית-תקציר של העמודים האלה שראויים למסה אנליטית בפני עצמה.

החלק השלישי

החלק השלישי, שלושה מאמרים מן העיזבון (עמ' 296-255): מדובר בשלושה מאמרים-סיפורים שלפחות אחד מהם ראוי לניתוח מעמיק בנפרד, אולם כאן תקצר היריעה מלעסוק בהם באופן מפורט. השלושה עוסקים ברפואה צבאית בין המלחמות. בראשון, "חאקי ואפור", מתוארים אפיזודות מחיי הרופא הצבאי במרפאות במחנות הצבא בזמן שלום ואימונים, כאשר ה-"אפור", השגרתיות האפורה והסיזיפית, מודגם ומודגש בתיאור תהליכי השמירה על בריאות החיילים מפני מחלות, מגפות, ותאונות, על ידי הקפדה על תברואה ומניעה וכדומה. המאמר השלישי, "יומן המרפאה", מכיל תיאור קליידוסקופי, מעין תערוכה של דיוקנאות של הפסיפס האנושי המשרת בסדיר ומילואים, ונפגש במסגרת המרפאה הצבאית – כתוב באהבה, אמפתיה, והומור דק. המאמר השני, "טיפה על אבן", הוא החשוב מבין השלושה, ועוסק בשתי בעיות מרכזיות ברפואה הצבאית. הראשונה היא פרשת "משמעת המים" בעשורים הראשונים של התהוות צה"ל, בעיה שמקורה באמונה תפלה ומטופשת שעלתה ביוקר רב, בפציעות ומוות מיותרים בזמן אימונים. מהרי"ק תרם רבות למיגורה המוחלט. הבעיה השנייה היא העיסוק האינטנסיבי והמתמשך בבריאות הנפש בצבא ובמילים פשוטות "איך מבדילים בין מופרע לבין נורמלי", בין פחדנות להפרעות אישיות, בין מתחמקים לחולי-אמת. אבל אף לא מילה אחת על המושג הלם קרב!

אחרית-דבר:

300 עמודי ספר זה ראויים בהחלט, ודווקא בימים אלה, להיות מחולקים לכלל משרתי הצבא, הסדיר והמילואים, בבחינת מבט כאוב אך חינוכי בתולדות הרפואה הצבאית של צה"ל – כי יש בהם ניבויים של הבעיות הקשות המודרניות של הרפואה הצבאית וגם מעבר לה בימי מלחמה אלה. מסתבר שלקחים של אז תקפים גם בימים הטכנולוגיים-דיגיטליים דהיום, כי מסתבר שבינתיים הנפש האנושית אינה אלקטרונית.

                                                                                               

מקורות:

סגן אלוף ד"ר ישראל מהרי"ק, אדום על חאקי: סיפורו של פציפיסט שרוב ימיו לבש מדים, הוצ' מערכות, תל-אביב, 1966 (עמ' הציטוטים בטקסט הם מספר זה).

Koenig HG et al.: Religion, Spirituality, and Medicine: A Rebuttal to Skeptics, Int. J. Psychiatry Med., 1999(29), pp. 123-131.

ממאמר זה לקוחה האימרה המתורגמת שמופיעה במאמר הנוכחי בעמ' 2 למטה: "המטרה הראשונית של הרופא היא: לרפא לפעמים; להקל לעיתים קרובות; ותמיד לנחם".