שהחיינו: שלושה שירים על עתיד טוב יותר מאת ב. מרדכי

לציון יום הולדתו של המשורר מרדכי ברתנא, הוא ב. מרדכי, ב-12 בנובמבר 1909 אנחנו מביאים כמה שירים שלו, אופטימיים במיוחד, דווקא לימים קודרים אלו.

מצורפת הקדמה עליהם ועל חשיבותם מאת פרופסור אורציון ברתנא, בנו של ב. מרדכי.

המערכת

החזון האוטופי של ב.מרדכי

משותף לשירת אבי רבת השנים המתח בין חשיבה חילונית ובין חיפוש מטאפיזי – בין אקזיסטנציאליזם ובין מטאפיזיקה. מצד אחד, תהיה קיומית עד כפירה. מצד שני, ברבים משיריו אישורים מטאפיזיים אמוניים להבטחה האלוהית, לנצח. מצד אחד, חילוניות של אדם בן המאה העשרים, שראה את העולם נהפך, ואת עולמו שלו מאבד משמעות במהפכה זו. מצד שני, אוטופיה יהודית בניסוח ציוני של וודאות גמורה בעתיד.

ריחוקו מן השירה הישראלית מאז קום המדינה, על כל השינויים שחלו בה עם השנים, היה חיבורו להיסטוריוסופיה. אבי חי מתוך אמונה דתית. יחסו למציאות ההיסטורית היה יחס של מי שאומר מידי רגע, "ואף-על-פי שיתמהמה בכל זאת אחכה לו". ואותו נעלם, לו חיים ומצפים, וכלפיו כותבים את השירה, הוא בעל אופי מטאפיזי לא מוגדר.

השיר "שהחיינו", הוא התשובה המוחלטת שהגיע אליה בשירתו, ואחד משיריו הגדולים. הנה מספר שורות מפתיחתו: "שהחיינו אל מעבר למות / ובנה את ביתנו בלב הרוחות הגדולים. // שהטבילנו בכל השקיעות ולילות / התולים את דגלי הזריחה". פרק זה כתוב בשני קולות "אני", המצטרפים באופן טיפוסי, כפי שהם מצטרפים בשירים של משורר הרואה עצמו משורר לאומי – האני הפרטי, והאני הלאומי הקולקטיבי.

השיר המיוחד, "בבוקר אחד", הוא שיר רומנטי אוטופי, הנשאר בשאלה העידנית. כך מפתיחתו, "בבוקר אחד היתה הצפיה צפור ובמקורה שמים", וכך סיומו, "ואינני יודע אם אני הפוגש, / הנפגש או שניהם גם יחד". משמע, אני, עם השנים, אשנה דמות וצורה, יהיה לי כמעט קיום "מדע בדיוני", של יישות חדשה. וזאת הוא כתב בשנות השישים של המאה העשרים.  

נכון לסכם כך שורות מעטות אלה: אבי ראה את התיקווה הגדולה בשירתו בהצבעה על נצח כלשהו, לא ברור אבל ודאי, כי "נצח ישראל לא ישקר". כי אם המשורר יכול לחוש בנצח זה, הוא קיים כך או אחרת. וזו התיקווה. 

שהחינו / ב. מרדכי (מרדכי ברתנא)

שֶׁהֶחֱיָנוּ אֶל מֵעֵבֶר לַמָּוֶת

וּבָנָה אֶת בֵּיתֵנוּ בְּלֵב הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלִים.

שֶׁהִטְבִּילָנוּ בְּכָל הַשְּׁקִיעוֹת וְלֵילוֹת

הַתּוֹלִים אֶת דִּגְלֵי הַזְּרִיחָה.

שֶׁהֶחֱיָנוּ כַּעֲפַר כּוֹכָבִים בָּרְקִיעִים,

הַנְּטוּיִים עַל פִּי תְּהוֹם סוֹד הַסּוֹדוֹת.

שֶׁמּוֹבִילֵנוּ בְּדַרְכֵי כָּל הֶעָפָר

אֶל קְצוֹת הַתָּמִיד.

שֶׁהֶחֱיָנוּ הַיּוֹם שׁוּב אֲחֵרִים

כְּאָבִיב בָּאֹפֶק.

שֶׁמֵּסֵב עַל פְּתָחֵינוּ אֶת כָּל הַזָּרִים

קָלְעוּ אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ.

"שהחינו" – 'השעה האחרת' – הפואמה הרביעית שב'ספר הפואמות הליריות' עמ' 527

בְּבֹקֶר אֶחָד / ב. מרדכי (מרדכי ברתנא)

בְּבֹקֶר אֶחָד הָיְתָה הַצִּפִּיָּה צִפּוֹר וּבְמַקּוֹרָהּ – שָׁמַיִם.

הָיְתָה הָאֲדָמָה רָקִיעַ, כִּי נִפְתְּחוּ הַקִּירוֹת

וּבָנוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ.

הָלַכְתִּי לִשְׁאֹל אֶת הָעֵץ הַבָּא לִקְרָאתִי

אֵם הָרוּחַ פָּתוּחַ,

וְאִם שְׁנֵינוּ  הוֹלְכִים גַּם יַחַד בַּדֶּרֶךְ.

קָבַעְתִּי פְּגִישָׁה. אִם בָּאתִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ –

אִם הַדֶּרֶךְ הָאַחַת הִיא גַּם הָאַחֶרֶת.

כִּי בָּאָה הַצִּפִּיָּה וְהִיא כֻּלָּה בּוֹעֶרֶת,

וְהִנְנִי כֻּלִּי כָּמֵהַּ

לַפְּגִישָׁה נוֹעֲדָה לִי,

וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הַפּוֹגֵשׁ,

הַנִּפְגָּשׁ אוֹ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד.

בְּבֹקֶר אֶחָד הָיְתָה הַצִּפִּיָּה צִפּוֹר וּבְמַקּוֹרָהּ – שָׁמַיִם.

"בבוקר אחד" – 'השעה האחרת' – הפואמה הרביעית שב'ספר הפואמות הליריות' עמ' 528

הַמִּלִּים שֶׁבְּפִי / ב. מרדכי (מרדכי ברתנא)

הַמִּלִּים שֶׁבְּפִי, מִלִּים שֶׁל הַתְּכֵלֶת

כִּי נִכְרְתוּ מִלָּשׁוֹן וְשָׁבוּ לִחְיוֹת.

הַלְעִיגוּ עָלַי – אִישׁ פְּלָאוֹת אֵלֶּה

הִצְנִיעַ אֶת שִׁירוֹ וּבִכְיוֹ.

הִצְנִיעַ דְּבָרוֹ כְּשֹׁרֶשׁ בָּרֶגֶב,

כְּאִילָן נִצָּנָיו מוּל שֶׁמֶשׁ, אָח לוֹ,

מֵרַעַם מְהַמֵּם, נַהֲמוֹ אַךְ לְרֶגַע,

מֵרוּחַ סוֹעֶרֶת גְּבוֹהָה, שֶׁתַּחֲלֹף.

הַמִּלִּים הַלָּלוּ, מִלִּים שֶׁל הַפֶּלֶא

הַצּוֹפֶה מִן הָאֶרֶץ כְּצִיץ בָּאוֹתוֹת.

הַבִּיטוּ אֵלַי, שֶׁשָּׁב מִן הָעֶלֶט,

הָאֶחָד הַחַי אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

הַמִּלִּים שֶׁבְּפִי, שֶׁעָמְדוּ לִבְלִי נוֹעַ,

שֶׁנִּכְרְתוּ מִפִּי כֹּל – שָׁבוּ לִחְיוֹת.

הַשָּׂפָה הָאַחַת שֶׁחָיְתָה אַחֲרֵי גְּווֹעַ –

אַשְׁרַי! אֲנִי לָהּ כָּל כָּף בֵּית הָאוֹתִיּוֹת.

"המילים שבפי" – 'השעה האחרת' – הפואמה הרביעית שב'ספר הפואמות הליריות' עמ' 512

קראו גם

עוד של ב.מרדכי ב"יקום תרבות"