הלווייתן שולח אותך לשטחים הכבושים / מתי שמואלוף
הַלִּוְיָתָן שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ לַשְּׁטָחִים הַכְּבוּשִׁים, לַהֲפֹךְ לְשִׂיחַ דּוֹקֵר אֲבָנִים
בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלְלִים הַדְּגָלִים שֶׁיּוֹרְקִים לָרוּחַ
עֵינֶיךָ שֶׁפּוֹלְשׁוֹת לְפָלַסְטִין, מִתְחַרְפְנוֹת.
אַתָּה לֹא רוֹצֶה לְהָגֵן עַל הַמִּתְנַחֲלִים שֶׁחוֹטְאִים לַמְּקוֹמִיִּים,
בְּתַהֲלוּכָה מְטֻרְלֶלֶת בֵּין כְּפָרִים קְדוּמִים.
בַּחוּץ כְּבָר אֵין אֲוִיר, לְשִׂיחַ, לִדְקִירָה, לַאֲבָנִים.
אַתָּה בָּא לַמ"פ וּמְסָרֵב לְהַמְשִׁיךְ בַּשִּׁגָּעוֹן.
הַמ"פ עוֹשֶׂה אִתְּךָ הֶסְכֵּם, שֶׁתֵּלֵךְ לִשְׁמֹר
עַל הָרֵיקָנוּת שֶׁל הַבָּסִיס בִּירוּשָׁלַיִם,
שָׁם תְּדַבֵּר לְחַרְדּוֹנִים, לִדְרוֹרִיּוֹת וְלִנְמִיּוֹת
בִּזְמַן שֶׁהֵם יַמְשִׁיכוּ לְטַמֵּא.
השבוע דובר מצד גורמים בממשלה על האפשרות שמדינת ישראל תשית ממשל צבאי ברצועת עזה, ולקראת סופו ארעה תקרית קשה בדרום לבנון כאשר כוח צה"לי, שיצא לסקור מבצר (אתר ארכיאולוגי), נתקל במחבלי חיזבאללה ששהו במסגד סמוך. בתקרית נהרגו חוקר ארץ ישראל הוותיק, זאב (ז'אבו) ארליך מההתנחלות עפרה, והחייל הצעיר סמל גור קהתי מהיישוב ניר בנים. התקרית הזו עודנה בחקירה ומעוררת שאלות קשות, וגם נושא הממשל הצבאי בעזה טרם הבשיל, אבל הדיבורים על סרבנוּת לשרת במלחמת ברירה מתחילים לבצבץ מבין השורות, לפחות בקרב המתדיינים הנמצאים בעורף.
שירו של המשורר והסופר מתי שמואלוף (יליד 1972, חיפה, ברלין) שאני מביא למעלה, הוא למעשה קטע מספר שש מתוך הפואמה הצבאית "בסיסים, מחוסרי זיכרון", שהיא השנייה מבין חמש פואמות בספר שיריו החדש, השמיני, "באושר הזה רצית שאגע" (2024, הוצאת פרדס, עריכה: יוני דוד, עמ' 36).
הלווייתן בשיר ובפואמה כולה הוא "החיה הקדמונית" מהמקרא, המסמלת את המדינה כמו בספרו של הפילוסוף הפוליטי האנגלי תומס הובס, "לווייתן" (1651), העוסק בצורך הרציונלי של החברה האזרחית בשלטון מרכזי וסמכותני כדי למנוע מלחמת הכול בכול. הדובר בשיר לא רוצה למלא את המשימה שאליה נשלח בידי המדינה, שמירה על המתנחלים בשטחים הכבושים תוך כדי כך שהם פוגעים ב"מקומיים", תושבי פלסטין. הוא פונה למפקדו "ומסרב להמשיך בשיגעון". זו סרבנות עדינה או אולי מושתקת כי המ"פ "עושה איתו הסכם" ומעביר אותו למשימת שמירה שגרתית בבסיס בירושלים. אלא שדעתו של החייל הסרבן לא נחה כי הוא יודע שבזמן שהוא ישמור "על הריקנות" של הבסיס בגבולות הקו הירוק, המתנחלים בשטחים הכבושים "ימשיכו לטמא". הקטע השמיני של הפואמה (עמ' 38) מתאר כניסה של הדובר בה לכלא צבאי, כשלא ברור מהי הסיבה לכניסה לכלא הצבאי, אך בהחלט ייתכן כי כאן בקטע המוקדם טמונים שורשיה.
מעניין לציין, אגב, שבעוד שבפואמות האחרות בספר, הפואמה אל האב, הפואמה אל בתו של המשורר, שנולדה, הפואמה על גלותו בברלין, והפואמה אל סבתו העיראקית, רחל חזז ז"ל, הדובר נושא את דבריו בגוף ראשון (יחיד או רבים, אני או אנחנו), הנה כאן בפואמה הצבאית האנרכיסטית, הפנייה היא בגוף שני בדרך כלל (אתה). מצד אחד זה יוצר הרחקה מהנושא הסבוך והטעון, ומצד אחר זה דווקא מדגיש אותו, כמעין תוכחה, תוכחת נגד השירות הצבאי בכלל, ושירות צבאי בשטחים הכבושים בפרט.
הגיע הזמן מזמן לסרב לבצע פקודות לא חוקיות ולסרב להיות משתפ"ים של פורעים אלימים ושל חמדני אדמות בשטחי הכיבוש. תודה, אילן לך ולמתי.