בחיפוש אחרי דון קישוט -יצחק גל נור

פרופסור יצחק גל נור, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטה העברית, עמית מחקר בכיר במכון ון-ליר בירושלים, כתב וערך ספרים רבים בתחום מדעי המדינה שיצאו גם בהוצאות בינלאומיות מובילות. פרסם גם ספר אישי הכתוב כממואר – המבנה הספרותי המוביל של השנים האחרונות בישראל, ארה"ב ואירופה. הספר הבט אחורה בחיוך (כרמל 2023) עוצר בתחנות בחייו של גל נור, יליד ברזיל, שהגיע לישראל כעולה חדש, גדל בפנימיית הנוער הדסים וצמח להיות מאנשי האקדמיה הבולטים בישראל ודמות ציבורית משפיעה.

זה הוא טיול בין-יבשתי אווירתי, עם מחבר שיודע ללכוד רגעים של אמת ואירוניה דקה ונחשף באופן אמיץ. גל-נור לוקח את הקורא לביקורים באוניברסיטת קיימברידג', שם הוא שוהה באופן קבוע כעמית מחקר, לסיבוב בברים הבריטיים, באולמות המשפט הפתוחים לסקרנים, בחוגי האליטה האקדמית, במרוצי הסוסים, בפארקים האנגלים, ובישראל של שנות ה-60 ואילך.

גל נור כיהן כנציב שירות המדינה בתקופת ממשלת יצחק רבין וכיהן בממשלה זו כממונה על הרפורמות במינהל הציבורי. הוא הנהיג רפורמה לארגון מחדש של משרדי הממשלה, פעל לביטול המינויים הפוליטיים, לשינוי שיטת המכרזים, להנהגת חוק חופש המידע, לגיוס ערבים ולקידום נשים לשירות המדינה – נושאים שנמצאים בלב הדיון הציבורי עד היום באופן קבוע וסוער ובתקופה זו בעיקר.

על פעולותיו אלה הוענק לו "אות אביר השלטון" על ידי התנועה למען איכות השלטון. תחום מחקר נוסף שלו – תופעת הסודיות והפומביות במשטרים דמוקרטיים – הוביל אותו להשתתפות בניסוח הצעת חוק חופש המידע שהתקבל בכנסת.

בספרו החדש גל נור נפרד מהרשמיות שמאפיינת את מעמדו הציבורי. הוא כותב באומץ על ניסיונות מיניים ראשונים מגושמים, על קול פנימי מקטין ולעגני, שהוא נלחם בו כל חייו, מתבל בהומור פוליטי, תחום מחקר שלו, ומפענח את העניין המתמשך שלו בדמותו הסיפרותית של דון קיחוטה – כבעליו של אוסף דון קיחוטה שכולל חפצים נדירים שליקט מסיוריו בעולם.

והנה, באדיבותו של פרופסור גל-נור, הפרק הספרותי מהספר, העוסק בדון קיחוטה.

האביר בן דמות היגון

אני משער שמה שמשך אותי בימי נעוריי בספרון "דון קישוט" בתרגומו של ביאליק הייתה דמותו של "מפסידן" שהצליח להיהפך לגיבור. לא ידעתי אז שהוא גיבור תרבות בן אלמוות, ממש ידוּען בלשון ימינו. לימים, כשקראתי את הספר בשלמותו, נשביתי בחבלי קסם נוספים, במיוחד חוכמת החיים הניגודית של שתי הדמויות – התמימות האידאליסטית של דון קיחוטה, והמעשיות הארצית של סנצ'ו פנסה. ניגודיות? לא בהכרח, כי השניים מחליפים תפקידים בהמשך, כאשר כל דמות שומרת על אישיותה ועל ערכּה העצמי. הזדהיתי גם עם תחושת השליחות של דון קיחוטה שיוצא למסעותיו "לעקור עוולות, ליישר הדורים, להסיר עוונות, לתקן עיוותים". הוא מקשיב אך ורק לצו פנימי ֶשׁמֹוֶרה לו להגשים את חלומותיו, ומוצא עצמו מופל שוב ושוב אל קרקע המציאות. על כך אומר לו סנצ'ו: "אם אדוני לא הצליח לעלות על הגדר או לרדת מן הסוס, הוא האשם ולא איזה כישוף".

סרוואנטס ניחן בדמיון פרוע ובתחושת הזדהות עמוקה עם חלשים. הצירוף הזה הוליד דימויים לֲעֵדי ַעד. כך, למשל, אתם בטוחים שטחנות הרוח שעליהן מסתער דון קיחוטה אינן בעצם ענקים מפלצתיים? אני חושב שהקסם האוניברסלי של הדימוי "להילחם בטחנות רוח" לא מציין רק חוסר תוחלת, כי הוא מייצג גם נכונות למאבק – נגד בעלי עוצמה, פוליטיקאים מושחתים, טייקונים תאבי בצע. צאו להסתער עליהם, אומר לנו המחבר, ששנא שררה, קומו נגד מי שמנסה לגֵמד אחרים כדי להרגיש גדול, גם במחיר חנית שבורה לרסיסים ונפילה כואבת מהסוס רוסיננטה.

אני אוהב את ההומור של המחבר שידע לצחוק על עצמו: השיחה עם הַגָּלּב שקוטל את "לה גלתיאה", ספרו הקודם של סרוואנטס; סצינת השלכת ספרי האבירים אל האש, וביניהם ספרו של סרוואנטס; המפגש של דון קיחוטה וסנצ'ו (בכרך השני) עם עוברי אורח, שלועגים באוזניהם לסיפורים המופרכים שבכרך הראשון. אף אחד לא כתב כך במאה ה-17.

הכרך הראשון התפרסם ב־1605, ובסיומו דון קיחוטה החבוּל מובל לכפרו ובכך תמו מסעותיו. למזלנו, אחד בשם אלונסו דה אוולאנדה פרסם המשך מזויף למסעות דון קיחוטה, והדבר המריץ את סרוואנטס לפרסם ב־1615 את הכרך השני, שבו דון קיחוטה מבקש סליחה בשמו של סרוואנטס מאותו זייפן אלונסו, כי "גרמתי לו לכתוב שטויות". אלמלא הזייפן לא היינו זוכים לקרוא על מותו של דון קיחוטה במיטתו, כאשר הלבלר מקפיד לציין בתעודת הפטירה שהוא נוטש את העולם בדרך הטבע, וזאת כדי למנוע בעתיד זיופים נוספים של מעללי האביר.

האוסף

מוקדש בתודה ובהוקרה: לקן ניוטון; גילי אלחנדרו; צ'רלס לסיטר.

ברשותי אוסף של ספרי דון קיחוטה. האוסף נולד באקראי – אם נניח להסברים פסיכולוגיים – בשיטוט עם ידידי האנגלי קן קנת' ניוטון ב־1972 ברחובות בוקרשט, שבה השתתפנו בכנס כאורחי המפלגה הקומוניסטית (זה סיפור בפני עצמו). נכנסנו לחנות תקליטים קלאסיים מתוצרת מקומית וקנינו הרבה מהם במחירים מצחיקים, כי הם נשמעו מצוין אפילו בפטיפון הישן בחנות. נכנסתי לחדר פנימי שהיה עמוס במדפי ספרים, ביניהם שני כרכים של "דון קיחוטה" ברומנית, בכריכת קרטון ועליה דיוקן דהוי של סרוואנטס. בין דפי הנייר הזול גיליתי בספרים כ־20 איורים צבעוניים מרהיבים ומחויכים, מודפסים על נייר כרומו מט משובח, מעשה ידיו להתפאר של צייר רומני אלמוני. הצייר נטל לעצמו חופש יצירה מבורך והדמויות באיורים נראות קצת צועניות, לרבות דולסינאה דל טובוסו, אהובת חלומותיו, שביופייה ובייחוסה – כך דון קיחוטה – הלנה מטרויה לא מגיעה לקרסוליה. קניתי.

כעבור זמן־מה הגיעו אליי בדואר חמישה כרכים של "דון קיחוטה" באנגלית בכריכת עור מ-1790, ובתוכם תחריטי נחושת נפלאים. ידידי קן צירף פתק – "לאוסף שלך". אוסף לא היה לי, אבל שני התרגומים, לרומנית ולאנגלית, היו התחלה טובה לאוסף ֶשׁמֹוֶנה עתה כ־300 ספרים. לאחר מכן הכרתי את גילי (Gilli) אלחנדרו, שמכר ספרים בספרדית בכל רחבי אירופה מביתו בקומור, הסמוכה לאוקספורד. גילי נמלט מספרד לאנגליה בראשית 1939, בסוף מלחמת האזרחים. בין סיפור אחד למשנהו על המלחמה ועל פגישתו עם העיתונאי אריק בלייר (ג'ורג' אורוול) בברצלונה – הוא נעשה ה"פושר" שלי לספרי דון קיחוטה, והזין את האוסף שלי מהמדפים שבמחסן ביתו. ביום גשום אחד הוא הזמין אותי אליו והניח על השולחן עותק של ספר גדול (25×32 ס"מ) וכבד – "דון קיחוטה" באנגלית, עם למעלה מ־100 האיורים המפורסמים בשחור-לבן של גוסטב דורה, שרובם משתרעים על עמוד שלם. גילי הניח יד על כתפי: "השגתי לך עותק שתוכל להרשות לעצמך לקנות. הספר הוא ללא תאריך, מסוף המאה ה-19, ועבר עליו שיטפון שהשאיר כתמי מים על חלק מהדפים, אבל השוליים המוזהבים – והכי חשוב האיורים – לא נפגמו". הספר הזה, כמו גם כרכים ישנים אחרים, נמסרו לטיפולו הכול-יכול של האיטלקי לואיג'י בכריכייה שלו שברחוב הלל בירושלים, ואחר כך לכריכייה האמנותית של שושנה שטיין. ראיתי את גילי בפעם האחרונה ב-1998, שנה לפני מותו. נעשיתי בלש שמשוטט בין חנויות לספרים עתיקים בערים שברחבי תבל, נובר ומאתר עותקים של ספרים, חוברות, אלבומי ציורים, וספרי קומיקס על האביר ונושא כליו, שלובשים ופושטים צורה בתרגומים ללשונות שונות.

הקמתי רשת של סוכנים, חברים נדיבי לב, שחיפשו ומצאו את הספר בשפות ארצותיהם, ואף תרגמו עבורי קטעים אחדים. תבוא עליהם הברכה, כי רוב הספרים הם בשפות זרות לי, מה שלא גורע מהנאתי מהאיורים ומן ההשוואה הרב-תרבותית ביניהם. כמה תרגומים הסבו לי הנאה מיוחדת: גרסה לילדים בפורטוגזית, מ-1990, עם רישומי פחם מקוריים, שהחזירה אותי לילדותי בברזיל; תרגום מקוצר ליידיש של "דאן קיחאט" (ורשה, 1911) ששבר לי את השיניים; הנוסח המקוצר המצוין לנוער בעברית של טל ניצן, שלא גלש למלכודת הפדגוגית שמצויה בעיבודים לנוער בשפות אחרות. היא גם לא "ִעברתה" את הרפתקאות דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה ל"עלילות דני וסמי" ישראליים.

אני אוסף במיוחד גרסאות מאוירות לילדים ולנוער, שיפים בעיניי בזכות הדמיון העשיר בעיבודים ובאיורים. בספר לילדים בקוריאנית האירועים הם בתוך בועות פרי דמיונם של הילדים, ביפנית הגיבורים, למרות השמות הספרדיים, דומים לסמוראים, ובשוודית – לוויקינגים. באיורים המוצלחים בספרים לילדים דון קיחוטה הוא טיפוס אניגמטי שכולו מסתורין, ומאחוריו סנצ'ו פאנסה, ערמומי לא פחות מהחמור שעליו הוא רוכב. חלקם מאכזבים, כי הם מחמיצים את הניחוח השובב של הספר, או את הקטעים האירוניים. לעומתם, אני מאוד אוהב את 16 האיורים העליזים ושובי הלב של מרסל ינקו בספר מ-1958.

לפני עידן הקורונה הספקתי למצוא שני דון קיחוטים עם איורים נפלאים בחנות לספרים עתיקים בסביליה, אולם חנויות שבהן ניתן למשש ספרים הולכות ונמוגות. רכישת ספרים עברה לאינטרנט – המבחר רב ועצום, אבל הנאת המישוש והמציאה פחותה.

אני תרמתי תרומֹונת לאוצרות הללו, בלי משים. שוטטתי עם רוני בירן בתערוכת ציורים בִוילג' בניו־יורק, ולמראה הציורים באחד הדוכנים שאלתי את הצייר אם הוא צייר אי־פעם את דון קיחוטה. תגובתו הייתה סוערת. הוא קם מן הדרגש, ביקש ממני לשבת במקומו, ושאל אותי בהתרגשות מדוע אני שואל, ולפני שהספקתי לענות אמר שהוא חושב על כך כבר זמן רב, ושאני נשלחתי להמריץ אותו לצייר את דון קיחוטה. חלפו כמה חודשים וקיבלתי בדואר שקופיות ולאחר מכן – כאשר ביקרתי בסטודיו שלו – קולאז' מקורי מפעים של דון קיחוטה רכוב על רוסיננטה עם הקדשה חמה. שם הצייר צ'רלס לסיטר (Lassiter). במשך הזמן הוא נעשה מפורסם, ועבודותיו הוצגו בין השאר ב־MOMA בניו-יורק. הביקור האחרון שלי אצלו היה סמוך למותו ב-2004. אני כותב את הדברים האלה לכבודו ולזיכרו של לסיטר, בעודני מתבונן בקולאז' שלו שתלוי בחדר העבודה שלי.

נדיבות הלב של חסידי דון קיחוטה

יצאתי הלום־גודש מהמבנה הקולוסלי של קתדרלת סנטה מריה דה לה סדה בסביליה, ופניתי לשוטט ברחובות הצרים של העיר.

נכנסתי לחנות שבחלון הראווה שלה הוצגו פוסטרים ישנים.

קיוויתי למצוא משהו מעניין ממלחמת האזרחים, אבל כשראיתי את המוכר, משהו בסבר פניו גרם לי לשאול אותו אם יש לו פוסטרים של דון קיחוטה. הוא נכנס לחדר האחורי וחזר עם ערימה גדולה וחיוך רחב. היו שם אוצרות – לא הרפרודוקציות המוּכרות של דאלי, פיקאסו, ודומיהם שנמכרות לתיירים ברחובות, אלא ציורים מקוריים על כרזות ומודעות ישנות. המחירים היו בהתאם – מאות ואלפי יורו. שוחחנו וסיפרתי לפיליסיאנו, בעל החנות, על אוסף ספרי הדון קיחוטה שלי, והוא הזמין אותי לצלם כמה כרזות. לשמחתי, מצאתי ביניהן מודעה יפה וזולה יחסית מלפני כ-100 שנה – פרסומת לחנות למכשירי כתיבה (Papelera) בפלאזה דה לה מטא בסביליה. היא תלויה מאחורי שולחן הכתיבה שלי במכון ון ליר ואני מתבונן בה כעת: עיטורי זהב בשני צדדיה, עם דיוקנאות של מוזות, אריות ונחשים, וביניהן פניו של סרוואנטס, צווארו עטור בד מלמלה לבן מסולסל, מצדד מבטו לעבר כריכת עור של "דון קיחוטה".

עוד אני מדפדף בערמת הכרזות, ופיליסיאנו אומר לי, "תשמור על החנות. אני יוצא לכמה דקות". לפני שהספקתי לענות מצאתי את עצמי לבד בחנות על כל אוצרותיה. הייתי מבוהל, כי הנחתי שבגלל הספרדית הצולעת שלי לא הבנתי מה הוא אמר וחששתי – מה אעשה אם ייכנסו קונים? חוץ מזה, חשבתי, ככה לסמוך על אדם זר שנכנס לחנות מהרחוב? מנין לו שלא אברח עם כמה מהפוסטרים היקרים? פיליסיאנו חזר כעבור כ־20 דקות ובידו נאד עור שבתוכו בקבוק יין מחימר. הנאד היה מעוטר בדיוקנאות עדינים של דון קיחוטה וסנצ'ו פאנסה. פיליסיאנו מסר לי את הנאד, ואני סובבתי אותו בידיי בהתפעלות.

"הבאתי אותו מהבית שלי", אמר פיליסיאנו.

"הלכת במיוחד הביתה כדי להביא אותו ולהראות לי?", שאלתי, וידעתי שלא אוכל להרשות לעצמי לקנות אותו.

"לא להראות, אלא לתת לך אותו. מתנה ממני".

"בשום פנים ואופן", אמרתי בקול רם מדי במבוכה גדולה, "תודה, תודה, אבל אני לא יכול לקבל אותו, ועוד מהבית שלך!".

"כמו שאתה רואה, הרבה אנשים שתו יין מהבקבוק היפה הזה לפני שהעמדתי אותו אצלנו בבית על המדף. נהניתי להסתכל עליו שנים רבות. אני חושב שכעת טוב שאתה תהנה ממנו".

ליבי מוסיף פעימת שמחה כל פעם שאני נזכר בסיפור על נאד היין שעל המדף בביתי. לכמה פיליסיאנו אנו זקוקים כדי שהעולם יהיה טוב יותר?

דון קיחוטה – סלבריטי!

מטבעות הלשון הנפוצות "הרגשתי כמו דון קישוט", או "אל תהיה דון קישוט", המריצו את היצר האקדמי שלי להשתעשע במחקרון – "התרעת נושא" בגוגל אפשרה לי לעקוב אחר ִאזכורים של דון קיחוטה ב"ניו־יורק טיימס" במשך שנה (מרס 2002 עד פברואר 2003). היבול הדהים אותי, 886 פעמים – ממוצע של 2.4 ביום (כולל כפילויות). נכון, העיתון הזה מופיע בעיר יהודית מרובת דון קיחוטים, אבל אני משער שהוא לא פחות פופולרי ביבשת הולדתו אירופה. ובכן, דון קיחוטה הוא "סלב", ובניגוד לידוענים בני החלוף בעידן תקשורת החדשה, הוא ְמָכֵכב כבר יותר מ־400 שנה.

ההקשרים עולים על כל דמיון, לדוגמה:

מאמר מלומד במגזין של ה"ניו־יורק טיימס" (6.2.2003) דן בחוסר שינה והפרעות התנהגות שנקראות REM Behavior. חוקר אמריקאי הרצה על הנושא באגודה הנוירולוגית בספרד ותיאר כיצד RBD Disorder גורם לאנשים להתנהג כאילו הם במציאות הזויה, למשל איש שחשב שאשתו היא איילה. שומעיו המקומיים לא התרשמו ואמרו לחוקר שסרוואנטס הקדים אותו בגילוי ה־RBD כשתיאר את דון קיחוטה דוקר בחרבו את נאדות היין: "מוזר הדבר שעיניו היו עצומות, כי הוא ישן שנת ישרים וחלם שהוא נלחם בענקים".

מאמר אחר מ-19.2.2003 מתאר קומיקאי ארגנטינאי בשם נינו ארטאזה, שהפופולריות שלו הרקיעה שחקים כאשר אירגן הפגנות נגד המשטר בתקופת המשבר הכלכלי. הוא הקים תנועת מחאה המונית בשם "ארגנטינאים מרומים", וגולת הכותרת של ההפגנות הייתה מופע של ארטאזה שנלחם בטחנת רוח. כשאמרו לו שמאבקו הוא דון קיחוטי, ענה: "לא נכון, עובדה שאתם משלמים לראות את המופע"!

סקירה במדור הספרים (23.3.2003) שיבחה את ספרו הראשון של דב סידהארטה "The Point of No Return". הסופר, שנולד בצפון הודו וחי בארצות הברית, מכונה "דון קיחוטה ההודי", כי הגיבור בספרו נמצא בדרך כלל במקום הלא-נכון או בזמן הלא-נכון, והפער בין חלומותיו לבין המציאות הולך ומתרחב כל העת. האם דון קיחוטה הוא בבואה לדמותו של הסופר? שואל המבקר.

לסרטים על דון קיחוטה נועדו הרפתקאות משעשעות. במלאות לשחקן פיטר או'טול 70 שנה, ב-2003, הוא זכה באוסקר לשם כבוד. בטקס הוא אמר ששיא הקריירה שלו היה תפקידו כדון קיחוטה ב"האיש מלה מאנצ'ה" ב-1972. אוטול מילא תפקידים מפורסמים רבים (לורנס איש ערב, בקט, מיסטר צ'יפס), אבל לדעתי הוא הזכיר דווקא את האביר בן דמות היגון, כי קודם לכן היה שבע פעמים מועמד לפרס האוסקר – ולא זכה בו.

ועוד – סרט דוקומנטרי בשם "הלך לאיבוד בלה מאנצ'ה" מתעד את כישלון הפקתו של סרט בשם "האיש שהרג את דון קיחוטה". הפקת הסרט עצמו קרסה בגלל סערת גשמים עזה באתר הצילומים בספרד. וכך התגלתה שוב ידו החתרנית של סרוואנטס.

ב־2005 – כשמלאו 400 שנה להופעת הספר – הודיעו השלטונות בספרד על מבצע למציאת קברו של סרוואנטס במדריד. בינתיים הוא לא נמצא. הישראלים, שגילו בקלות את קבר יוסף בשכם (כנראה מהאלף השני לפנה"ס) – היו מוצאים.

וכך כותב לואיס לנדאו על פריצתו של האביר ונושא כליו אל השפה, הדימויים, הדרמה, השירה, הפזמון, הציור והפולקלור: "הִאמרה 'אל תהיה דון קישוט' עשויה להתפרש באופנים שונים על פי הקשרה, אך דומה שמקופלת בה דו־ערכיות עמומה. היא מזהירה, מצד אחד, מפני נאיביות, מפני התמכרות לחלומות באספמיא, אך מצד אחר היא אוהדת בסתר את האדם המוכן לשלם את מחיר דבקותו במטרות נעלות".

שירו של דני סנדרסון מיטיב לתאר את השניוּת הניגודית הזו:

הו דון קישוט/ אל תהיה כל כך תמים, בעולם ילד/ אין מקום לסתם חולמים. הו דון קישוט/ תתעורר למעני,

כך או כך תישאר/ האביר שלי.

או בגרסה של אריק איינשטיין, יהונתן גפן, ושם טוב לוי: "דון קישוט אתה יכול לנוח; יש כל כך הרבה טחנות רוח".

מפלות לא הרתיעו את דון קיחוטה מלנסות שוב ושוב לתקן את העולם. במסעו הראשון הוא נתקל באיכר שקשר את הרועה שלו לעץ והצליף בו באכזריות. דון קיחוטה מצווה על האיכר לשחרר את הנער ולשלם לו את חובו. הנער מסביר למושיעו שהאדון שלו אינו בדיוק חבר במסדר אבירים ואין סיכוי שיקיים את הבטחתו. דון קיחוטה משביע את האיכר שיעמוד בדיבורו ורוכב לדרכו שמח וטוב לב. האיכר שב וקושר את הנער לעץ ומפליא בו את מכותיו – "קרא עכשיו לעוקר העוולות," הוא אומר לנער, "ונראה כיצד הוא עוקר את העוולה הזאת".

אני מזדהה עם המעשייה הזו, כי מפעם לפעם, לאחר שנכשלתי במשהו, הסבירו לי שאני "נאיבי", שאני לא מבין איך דברים נעשים במציאות. ראיתי איך האנשים ה"מעשיים" האלה נכשלים יותר ממני, ואיך "הבנת המציאות" של מנהיגים ואנשי צבא כמעט הוליכה אותנו לאבדון. "להיות דון קישוט" פירושו להיות תמים, אבל לא פתי. באמירה הזו מובלעת, לדעתי, אהדה למי שמוכן לשלם את מחיר דבקותו בעקרונותיו. אני גם חסיד של סנצ'ו שמיטיב להסביר שהמציאות בעולמנו היא טרגית־קומית: "אביר הרפתקן זה מישהו שִבּן־רגע נהפך מֶלֶמך לֶמֶלך".

בעיבוד מאויר של הספר לילדים שפורסם באנגליה ב־1900 כתב ג'ון לאנג: "אל תחשבו שדון קיחוטה הוא ככלות הכול קשיש מטופש. הוא היה ג'נטלמן אציל שניסה בכל כוחו לפעול על פי חובותיו, כפי שהאמין בהן, ובשום מעשה שעשה בחייו לא היה רבב של חוסר כבוד או של רשעות".

דון קיחוטה הוא אביר בעיני עצמו, מאהב אפלטוני של דולסינאה, רודף צדק ("בקבר, הנסיך והפועל שווים, וגופת האפיפיור לא תופסת יותר מקום"), ושוחר שלום. על כך אמר לי לואיס לנדאו כי הספר גדוש מאבקים, התכתשויות, מכות, ופציעות – ואף לא הרוג אחד. סרוואנטס צוחק על כולם: כמרים; פונדקאים; גבירות; אבירים; וגם על שליטים תאֵבי כוח ושליטה. הספר רחוק מלהיות אפוס הרואי. כ-100 שנה קודם לפרסומו של "דון קיחוטה" הופיע "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי, ובו עצות למושלים כיצד לדלג בקלילות בין ֵאַלת המזל, פורטונה, לבין המידה הטובה, הִוירטו. לסרוואנטס היו עצות שונות לגמרי. הוא ידע שכל אחד מאיתנו משתוקק ְלִאי משלו, והוא מפקיד את לעגו בפיו של סנצ'ו שמשיב למפקפקים בכושרו להיות מושל האי: "מטבעי אני בן־אדם טוב שמרחם על העניים ומבין דבר או שניים, כך שלטובים אני אושיט יד, והרעים כבר יאכלו קש אצלי. בכלל, נראה לי שכל השלטון הזה לא סיפור גדול…".

מיותר להזכיר שסנצ'ו מתגלה כמושל מצוין, עד כדי כך שתוך שבוע הוא מבין שלא נועד לתפקיד, והוא מסגיר את סודו לחמור-נשמתו, ולוחש לאוזנו שמוטב להישאר בחברתו "במקום להסתבך עם איים ושלטונות".

סרוואנטס היה יהודי?

האם סרוואנטס (1547-1616) היה יהודי? קיימות השערות על היותו מומר (converso), ויש שמחפשים סימנים לכך בספר.

מדריכת תיירים בגרנדה סיפרה לי שקבוצות מישראל אוהבות לשמוע אותה אומרת שהוא היה כנראה יהודי. אין לכך שום הוכחות. פעם, כאשר שאלו את לואיס לנדאו בתוכנית רדיו את השאלה הזו, הוא מיהר להשיב "מובן שהיה יהודי", והוסיף בקריצה סמויה שסרוואנטס היה "יהודי" כמטאפורה: מישהו שהוא ספקן, ביקורתי, אירוני, פורץ גדר, ובעל חוש צדק לעוולות.

קורות חייו ההפכפכים של סרוואנטס עמוסות בעדויות סותרות: איש מופת או סרסור; קדוש או מהמר; חייל שבוי שישב בכלא חמש שנים, ויצא ממנו שונא אלימות. בבואתו, כפי שהיא משתקפת מיצירותיו השונות, היא של איש תלאות שמנסה ללמדנו פרק בנדיבות-לב אנושית. ויש עוד תכונה שהייתה ליהודים בגלות, שהולכת ומתפוגגת בישראל – סרוואנטס ידע לצחוק על עצמו.

לאחר שהתעלל בדון קיחוטה לאורך מסעותיו, התאהב המחבר בכרך השני בדמות שיצר, ולנגד עינינו מתרחש מהפך. גיבורי הספר מתחלפים לעתים בתפקידים – דון קיחוטה רוכב על חמורו של סנצ'ו פאנסה ואפילו מרשה לו לרכוב על רוסיננטה. סרוואנטס התמזג עם שני גיבוריו. סוף הספר ריאליסטי. דון קיחוטה חוזר למות בשלווה במיטתו למרות הפצרותיו של סנצ'ו הממרר בבכי: "אל-נא ימות כבודו, אדוני היקר, אלא ישמע לעצתי ויחיה עוד הרבה שנים, כי מעשה הטירוף הכי גדול שיכול אדם לעשות בחיים הוא למות סתם ככה […] אל יתעצל, אלא יקום מהמיטה ונלך לשדות לבושים כמו רועים, כמו שהסכמנו".

דון קיחוטה הוא גיבור אנטי־גיבור, שגבורתו ומסירותו מעוררות אצלי הערצה השמורה ליצירות שמפילות מחיצות ולועגות למוסכמות – פונדק הוא לא תמיד פונדק, טירה היא לא תמיד טירה, ואני לא מוכרח תמיד להתפכח ולחדול לבלבל ביניהן. הרי גם אצלי הדון והסנצ'ו מתערבלים זה בזה.