שער לעולם יצירה חסר מעצורים: קרשנדו זהב

קרשנדו זָהָב היא יצירתה החדשה של אנאבל דביר. יחד עם האנסמבל שלה WOMEN OF SOUNDS היא חוקרת משנת 2019 את המיזוג של שירה, תנועה, וטקסט, לצד זכרונות ומבנים עדתיים מסורתיים, לכדי אֶפּוֹס כוריאוגרפי המתווה את דרכה של כנופיית נשים לשלוט בעתיד, עד סיפור מותן.

תוך כדי קריאת תיגר על ציפיות חברתיות, וחגיגת השורשים הגיאורגים שלה, נפרס מנעד נשי רחב וטקסי.

קרשנדו זָהָב הציגה בבכורה ב-2 באוגוסט, בפסטיבל תל אביב דאנס 2023.

צפו בקטע מהיצירה.

הנה סקירתו של דניאל רשף על היצירה.

בעידן של אמנות משתכללת, היפר מדיומלית, וטעונת ציניות וזעם, שמאלצת יוצרים עצמאיים לתפוס את מקומם באמצעות טריפה ייחודית של הקיים לכדי שפה אישית ומתבלטת, נשטף שדה המחול במגמות פוסטמודרניסטיות, הכוללות מספר תופעות מרתקות, כגון עירוב של קול ומלל, מוזיקה חיה ופרפורמנס ווקלי, שיח אתני-זהותני, ואולי החשובה מביניהן (גם אם שולית לפי שעה) – התעצמות הזעזוע הפיזי כריאקציה פרובוקטיבית לעליית סף הגירוי הבלתי נתפסת של הצופה, כמו גם להתרככות החדגונית שהמחול שקע לתוכה בעשורים האחרונים. כל המגמות הללו, באופן מוחלט, מהוות מאפיינים מהותיים ואף סממני זהות של גוף העבודה חסר המעצורים של הכוריאוגרפית אנאבל דביר.

היצירה “קרשנדו זהב” מאת דביר מהווה אולי דוגמה מובהקת לסגנון הייחודי ולאמירה החודרת שבעולמה האומנותי של הכוריאוגרפית, ומכלול המאפיינים של היצירה עשוי להוות שער אל עולם מופרע זה. הרקדניות של דביר, נשים כולן, חולקות את הבמה עם להקת מטאל פרוגרסיבי, המורכבת מנשים גם היא, ומשתתפות בהצלחה בריטואל מלודי עבה ומפותל. התנועה, לעתים אחידה ולעתים מבוזרת, היא חדה וכוחנית, ומערבת תמיד ביטוי כלשהו, גס יותר או פחות, של אלימות הגוף כלפי עצמו, כלפי נמען נעדר, או כלפי גוף אחר. הלבוש פשוט אך חושפני, מרמז על אותה האלימות שהתחוללה או שמבקשת להתחולל. והמילים – משונות ומשוננות, זרועות ארס וקסם, חסרות כל פשר וחריפות במשמעותן עד כדי צמרמורת.

התוצר של תערובת זו הוא מעשה אמנות כביר, המתכתב בצניעות עם מצע ההקשרים אליו הוא מגיח, תוך כדי שהגדולה רצופת הזוועות שלו מוחצת מאחוריה את ההשוואה בינו לבין כל ברייה פחותה בעוצמתה. השפה של דביר, שנשענת על טכניקות דחוסות ונישתיות שהיא פיתחה בעצמה, עומדת על קו התפר שבין איזוטריות לבין פרובוקציה, ונאצלת משתיהן. התמונה המלאה איננה מובנת מאליה, אך גם אין בה כדי לייצר נתק מהצופה. בעוד שכוח ורגש הם נחלתה הקבועה של שפה זו, היא מורכבת ממגוון ייחודי של דרכי הבעה ושל אופני התנהגות, הנובעים כולם מעולמה העשיר של הכוריאוגרפית, שכאמור לרגע אינו חף מהקשר.

השימוש במוזיקה חיה וחדשנית, לצד התכנים המיוחדים בבוטותם על הבמה, מזכירים במידה רבה את יצירתו המונומנטלית של אוהד נהרין “קיר” מראשית דרכו עם להקת בת שבע. שם כמו כאן מוצבות שאלות אודות גבולות המחול העכשווי, ואופיו המהוגן והמובנה, לעומת הפוטנציאל שלו לפרק מוסכמות ולהציף דחפים מודחקים. אלא שבניגוד לנהרין, שבשעתו ייבא הצלחה מטאורית אל שדה מקומי שחג סביב מיינסטרים מצומצם וחסר מעוף, דביר פורחת מתוך העושר הקיים ומנצלת את משאביה התרבותיים בתבונה רבה. יצירתה טעונה מחשבה בימתית וטקסטואלית רבה, שאינה סותרת כלל את פשטות החוויה, החירותנית לגמרי.

היצירה מנוצחת מבפנים על ידי דביר עצמה, שמתבלטת כבעלת האוב השולטת בחלום הבלהות שיצרה, וחיה אותו באופן מלא בזמן הביצוע. קשה לכנות את המצב הפיזי-נפשי הקודח בו נמצאות הכוריאוגרפית ורקדניותיה במושג הפשטני “דמות”, אך הווייתן האנושית הרגילה אכן נזנחת מאחור במהלך היצירה, לטובת התרחשות ברוטאלית ודייקנית, דמונית במהותה. זאת, בעוד שהנשים על הבמה טווות מושג חדשני (ועדיין לא יתום מהקשר) של נשיות, העומדת במגוון יחסים עם כאב ועוצמה שמהותם אנושית להחריד. השיח המגדרי השזור ביצירתה של דביר מתמקם לצד התעסקותה בשורשיה, כאשר יסודות מובהקים של ריקודי עם גיאורגיים, כמו גם מאפיינים של מוזיקה מסורתית, מבצבצים מבין המטאל והצעקות באנגלית ובעברית, ומותירים רושם של אגדה מופשטת הלקוחה מהיסטוריה נשכחת של עם שהוא אישה אחת.

הרושם הזה נובע ממאבק ענקים, המתרחש בלי סוף בין האירוע הגופני הפשוט לבין האסתטיקה הכולית של היצירה, שאמנם מקיימים הרמוניה מלאה יחדיו, אך לרגע לא חדלים מלאתגר את תשומת הלב של הצופה להחזיק את כל השפע בבת אחת. אפילו שם היצירה מגלם בתוכו את המתח שבין כוח מתעצם וסוער לבין עושר מפואר וחיצוני – הקרשנדו של הגוף דורש את העיניים לחבור לשריר הדואב, בעוד הזהב שבהתנהגות כלי הנגינה המגוונים, ובעיצוב התפאורה, מעיר איזו סלחנות עדינה, נאיבית כמעט אל מול הזעם, אך רועשת לא פחות. ודאי, ישנו הסער גם בצליל, והעדנה מוצאת דרכה גם אל הגוף מעת לעת, אך הטרגדיה של כל אלו היא אכן דיסוננס בוער שרק מבט על עשוי לפייס אותו לכדי ההרמוניה שהוא מהווה.

אך אל לנו שאותה ההרמוניה, הפרושה לאורך היצירה כמעט ללא כפיפות למימד הזמן, תשכיח מאיתנו גם את גאונות המהלך עצמו. דביר היא ללא ספק קומפוזיטורית מבריקה, הן בעיצוב הבמה, הן בפיתוחה הנרטיבי. לעתים קרובות מתנהל המרחב ביצירה בתוהו מחושב היטב, כאשר הרקדניות נכנסות ויוצאות מפולחנים אישיים של הטחות או של זעקות, משל היו זאב אל מול ירח. אז נגלית לנו מחשבה מרחבית מורכבת המייצרת תמונה אורגנית רחבה. אולם, לעתים נאספות דיירות אותו העולם הביזארי, מכירות האחת באחרת, וכמו חלום המגיח מתוך השינה, מאמצות מעמד של ממש בתוך היררכיה שנולדה זה עתה, ועתידה להתפרק בעוד רגעים מספר. הסדר הזה, המקניט את הכאוס בהופעתו המיידית, נותן תוקף מאין כמותו לאסוציאטיביות חסרת הבסיס לכאורה, בכך שהוא מוכיח את תפקידם של רכיביה עד האחרון בהם, ואז טורף תפקידים אלו ללא היסוס או בושה.

אם כן, נראה בהחלט שהכוריאוגרפית אנאבל דביר לא רק אחראית לכמה מהחומרים הרלוונטיים ביותר במחול העכשווי כעת, אלא יש ביצירתה כדי להצעיד את התחום קדימה, אל עושר טונאלי עמוק בהרבה, אל תעוזה חסרת מעצורים, הנובעת מתהומות אישיים לגמרי אך כמעט פוליטית במהותה. בשלב זה אולי קשה עוד לנחש מה מגיע בהמשך, אך כבר סרו הספקות מעל ההבנה שהמחול של אנאבל דביר זכאי למקום בהיכל התהילה של המחול העכשווי בישראל.