הבמאי רנן שור הוציא ב-2024 למסכים סרט חצי תיעודי-חצי בדיוני בשם המעורר, על מערכת היחסים בינו ובין סבו הרב אברהם הלר, שהתפרסם כאחד ממנהיגי מגיני צפת במלחמת העצמאות.
במקביל ליצירת הסרט פירסם שור לאחרונה ספר הכולל מיצירותיו של סבו, עם הקדמה משלו, גיבור בעל כורחי (הוצאת ספרות עכשיו, 2023).
אנו מביאים את ההקדמה של שור לספר, ומסיפורי סבו, הרב אברהם הלר, על העיר צפת של פעם, ועל ארץ ישראל של פעם.
רנן שור בלוז לרב הלר
א. רוזבאד
לפני כשנה ישבתי בבית קפה תל אביבי עם אינטלקטואל, משורר, וחבר אמת. סיפרתי לו על “גיבור בעל כורחי”, הספר שהתחלתי לכנס ולערוך על סבי רב העלילות, אברהם זיידה הלר, על סדרת המכתבים בינו לביני, על ניסיונותיו הנואשים להחזיר אותי ואת נכדיו האחרים בתשובה, על יכולתו כמספר בכל ז’אנר – מאגדות ועד צוואות. ספר על גיבור שהוא גם אנטי–גיבור. החייל האמיץ שווייק של צפת.
הוא שמע אותי ברוב קשב ובמבע ספקני אופייני. ולבסוף ירה: “מה זה הספר הזה, רנן? זה אלבום משפחתי? ספר יארצייט? סיפורת? ספר עיון אקדמי? היברידי? מי יקנה את זה?”.
וספגתי. דיברתי על התמונות הנדירות שיהיו בו, על התדר הצפתי שידבר לרבים ורבות שנטשו את צפת ועדיין עורגים אליה, על האיים שנותרו מ”הציונות הדתית” של פעם – שסבי היה מגיבוריה המובהקים. הוא לא השתכנע, עד שאמרתי בקול כדי לגבור על רעש האוטובוסים: “הספר הזה מיועד, קודם כול, לבתי היחידה”.
“בחייך, רנן”, התעורר חברי, “הרי היא לא תקרא. גם הילדים שלי מסרבים לקרוא על מורשת המשפחה שלי”.
“בין אם תקרא ובין אם לא, זה יהיה בידי ילדיה, נכדיי. תהיה גם סדרת טלוויזיה שהם יוכלו לצפות בה – ‘בלוז לרב הלר'”.
ב. מילה של בנות הלר
הספר מוקדש לאמי, לאה שור, הבכורה בחמש בנותיו של סבי.
לאמי, בעלת הנפש האמנותית הרומנטית, הייתה סגולה לזהות יכולת אמנותית ולהעניק תמיכה רגשית. היא אמדה ללא הנחות את יכולתו של אביה כמספר סיפורים, ועודדה אותו לכתוב כבר מראשית שנות החמישים. והוא אכן כתב. ממוארים ואגדות צפת, על רב–סבו שמואל הלר, על עשייתו ההרואית בתש”ח, המנתצת כל סטריאוטיפ של רב חרדי.
בשנת חייו האחרונה חגגה לו אמי בביתנו יום הולדת 95. לאחר הארוחה הרעים להפתעתי זיידה בקולו על בנותיו, חתניו, ונכדיו, כי שגה בדרכו כאב דתי–ליברל, לנוכח החילון המתמשך של כלל משפחתו. אמי השיבה לו בחרוזים מפולפלים, שההיפך הוא הנכון, שעליו להיות גאה בשבטו, ועל האגדות שכתב וטרם הוציא לאור הוסיפה – “אנחנו נעשה זאת, אבא. אנחנו נוציא את האגדות היפהפיות שלך לאור. מילה של בנות הלר”.
ואני אוחז במילתה ומוציא לאור עם דודותיי את האגדות, ופנינים רבות אחרות, של הכותב האובססיבי, האופטימי, חסר התקנה.
ג. אני ממשפחת מייפלאואר ארץ ישראלית
הספר מוקדש לבתי גאיה.
ב–1995 הגעתי עם בתי לבית הורים נזירי, המשקיף אל בית החולים איכילוב. אמי הייתה דמומה, במצב סיעודי, ולא יכלה לדבר ולתקשר עם נכדתה בביקורנו השבועי – היא יכלה רק להחזיק בידה, לדמיין, ולחייך.
גאיה בחרה לעשות “עבודת שורשים” לבית הספר על סבתה לאה בערוב ימיה.
אמי שכבה על מיטתה בחדר השינה, נתמכת במטפלת המסורה שלה. בסלון קטן המידות, אבי האנרגטי, שמואל, לא הסתיר את התרגשותו ממשימת נכדתו.
“עם כל הכבוד לתולדות משפחת שור, גאיה”, אמר, ואצבעו מורה לעבר חדרה של אמי, לעברי, ולבסוף אל גאיה, “הרי מהשושלת של סבתא לאה את נצר, צאצאית, למשפחת מייפלאואר ארץ ישראלית…”, והזדקף בגאווה על השיוך.
המשפט הזה נחרת בי.
“מה זה מייפלאואר סבא?”, שאלה גאיה.
אבי כבד השמיעה דיבר בעוצמה קולית, בדיקציה יקית מושלמת, לאט.
“אלה משפחות משנות היסטוריה, גאיה. מייפלאואר היא ההגדרה האמריקאית למשפחות הראשונות שהיגרו לפני כ–500 שנה מאנגליה לארצות הברית, כשזאת התגלתה כיבשת. ואלה הן המשפחות המכוננות והאריסטוקרטיות בה”א הידיעה עד היום”.
להפתעתי גאיה לא הגיבה.
“להראות לך את קולומבוס והמשפחות באלבומי הבולים שלי?”.
“לא, סבא”, התרכזה גאיה בשלה, “איזו שמלה לבשה סבתא לאה לחתונה?”.
ד. רסיסי זיכרון
לא היה לי קשר אינטימי עם סבי.
כשנולדתי, בתקופת הצנע שלאחר מלחמת העצמאות, סבי היה בן 58, בריא ובמיטבו. הייתי רואה אותו שלוש-ארבע פעמים בשנה, בהתכנסויות משפחתיות בבית הוריי, בחתונות, בבריתות, ובלוויות משפחתיות. מדי פעם הוא היה שואל אותי שאלות בנוסח “מה למדת על החשמונאים בעממי? מה למדת על מלחמת העצמאות בתיכון?”.
אינני זוכר שיחות נפש עמו בתקופת הילדות או התיכון, אלא במיוחד את דיבורו המתון והאיטי, שהזכיר את זה של הרמטכ”ל חיים בר–לב, בעוד אני הייתי הפוך ממנו – קַפּצון. אבל אהבנו לשיר יחד. ושרנו איתו “ישמחו השמים”, “המעורר”, ו”ישמח משה” – הוא בגרסה האשכנזית, ואנחנו התפרענו עם גרסת ג’ו עמר הגדול.
לא ראיתי סרטים עם סבא. אבל אני זוכר בבהירות שהלכתי איתו ועם הוריי למופע של דז’יגאן ושומאכר באולם נחמני בתל אביב. זה היה ביידיש, לא הבנתי מילה, אבל הם הצחיקו אותי, וסבא צחק כפי שלא ראיתיו צוחק מעולם.
הפעם הבאה שסבא הצטרף אליי ואל הוריי לתיאטרון, הייתה בהצגה “החייל האמיץ שווייק”, הצגת הדגל של תיאטרון האהל עם מאיר מרגלית. הייתי הולך לראות אותה בכל שנה. ובפעם האחת שסבי הצטרף, אני הקפדתי להציץ אל תגובותיו מפעם לפעם. “נתראה בשש אחרי המלחמה”, החייל האמיץ שווייק אומר, ואני ראיתי בעיניו של סבא עד כמה הוא מזדהה עם דמותו של החייל הצ’כי במלחמת העולם הראשונה. היום, אני מבין למה.
סבא היה מתקבל תמיד בלבביות בבית הוריי. הם לא הכשירו את הבית עבורו, והוא מצידו לא עשה מזה עניין. הם דאגו לבריאותו, והוא תמיד היה יושב עם אבי, הרופא, שטיפל באהבה במצוקותיו הרפואיות.
הוא היה ממוצע קומה, סבא שלי, כמו אמא. זקנו מדובלל, והמגע עמו היה מציק לי. אבל הייתה לו – מה שלא ידעתי להגדיר אז – אאורה. אאורה שהגביהה אותו.
מדי שנה בקיץ היינו נוסעים מתל אביב הלחה לבתי הבראה של ההסתדרות שעל הר כנען, האוויר הכי צלול בישראל. צפת של שנות השישים הייתה בירת הגליל. שוקקת תיירות פנים, שופעת גלריות של מיטב האמנים בישראל, עם בריכת שחייה תכולה בעמק, דיסקוטקים ומועדוני לילה. בקולנוע צליל צפיתי בסרטי קולנוע אמריקאיים, וחוויתי בפעם ראשונה את התרנגולים שרים את “שיר השכונה”. זה היה כמו לראות את הביטלס.
בבקרים הייתי מטייל עם אמי אל גן המצודה המרשים, והייתי רץ אל פסגתו וניצב מול האנדרטה לנופלי תש”ח. סבא סיפר על עשייתו הביטחונית המפתיעה בשנות הארבעים ובתש”ח. כשטיילתי עם אימי, הרגשתי גאווה על היותי נכדו של הרב הלר.
בשובנו מהטיולים הרגליים, סבא היה תמיד שואל אותי על האור הצפתי. מבקש שאתאר לו את האור ממקומות שונים בצפת, אל הר מירון הנישא.
כשהלכתי עם סבא לבית הכנסת שמול ביתו, הוא היה דורש בפני קהל המאמינים. לא הקשבתי למילים, שאותן לא הבנתי, אבל התבוננתי בהדרתו ובאהבת הקהל אליו.
מה יש לנער חילוני לעשות בבית הכנסת, אם לא להתבונן?
בערב, סבתא פרידה הייתה מכינה את תבשיליה הצפתיים, שתמיד כללו, כך או אחרת, חרובים. ואז שרנו.
בלילה הייתי צופה בזיידה בחדר עבודתו, כותב במכונת הרמינגטון הנפילית שלו. היא נראתה לי כמו עוגב, והוא נדמָה בעיני לצ’רצ’יל הכותב החלטה דרמטית על חיי הממלכה. הקשר העז בינינו היה באמצעות מכתבים. בדרך כלל בימי הולדת.
ה. רב גדול בישראל נועדת להיות, רנן
ליקטתי כל כתב יד אפשרי ממוזיאון בית המאירי בצפת, שבו הפקיד סבי חלקים מאלפי המסמכים שהשאיר, מפתקאות למס הכנסה והנהלת חשבונות, ועד מכתביו לבנותיו ולבני משפחתו. אספתי ואגרתי, מכל מקור שעלה בידי, חי או מת. לפעמים מכה בך הידיעה כי הכול נמצא תחת הפנס.
לא זכרתי, אלא כסילואטה, את חלופת המכתבים האינטנסיבית בין סבי לביני משנות השבעים ועד ערב מותו בדצמבר 1990. המכתבים הדהויים בכתב יד ועל מכונות כתיבה רבות היו עקביים וקראו לי, מדי יום הולדת, ללכת בדרכו, לחזור בתשובה, להיות לו בן ממשיך ורב גדול בישראל. לא פחות.
כשהייתי בניו יורק וכתבתי את “בלוז לחופש הגדול” עם דורון נשר, סבי השיג את כתובתי, והפציר בי לפגוש את הרבי מלובביץ’ כדי לראות את האור. לא הלכתי. כשעבדתי עם אורי זוהר כעוזר במאי על “הצילו את המציל”, דרש ממני סבי ללכת בעקבותיו של מורי ורבי הקולנועי אל התשובה. לא הלכתי.
גילוי מטלטל נוסף שהרנין את לבי היה סדרת המכתבים בין סבי לבין המתעד הצפתי יחזקאל המאירי. זיידה סיכם עם המאירי שיעשה עליו סרט. סרט שיספר על רבי שמואל הלר, שהושיע את צפת אחרי רעידת האדמה ב–1837, וידבר בשבחי צפת. המאירי צילם חלקית ולא השלים את הסרט. ב–1989, עם הקמת בית הספר סם שפיגל, כתבתי לסבי, “הנה סבא, אני ראש ישיבה לקולנוע בירושלים”. “תעשה עליי סרט”, כתב לי סבי בתשובה, “בדרכך הסינמטוגרפית. אולי דרך כך תתקרב אליי ותהיה לי בן ממשיך”.
ו. מרא ד’אתרא
כדי להעמיק בסבי, הייתי צריך להבין תחילה את שפתו. כתביו האינסופיים הבלתי נלאים היו מודפסים במכונת הרמינגטון שלו. ועל כל אחד מהם תיקונים וחידודים בכתב ידו, שהשתנה מעשור לעשור, והתערער בערוב ימיו, בבית האבות על שם צימרמן ברעננה.
אות אחר אות, הצלבנו בין טקסטים שונים. מדי שבוע מצאתי את עצמי ממוקד באינסוף וריאציות של ל’, פ’, ר’, ך’, ן’, ץ’, ף’, ש’, שהתערבבו זו בזו. משקפיי עלו בצילינדר.
בחונכותה הבלתי מתפשרת של רבקה אמבון, למדתי את הביטויים שכתב סבי פה ושם ביידיש ובארמית. ברם, עדיין לא הצלחתי להבין את ים הקיצורים. קיצורים על קיצורים שטרם פגשתי כמותם: עב”ג [עם בחירת גורלו/גילו]; השי”ת [השם יתברך]; בעזהי”ת [בעזרת השם יתברך]; כש”ת [כבוד שם תורתו]; רפו”ש [רפואה שלמה]; שליט”א [שיחיה לאורך ימים טובים אמן]; אריוש”ט [אריכות ימים ושנים טובות]; בריה”ג [בריאות הגוף]; מו”ר [מורי ורבי]; רמ”י [רב מורה ישיבה]; ר”מ [ריש מתיבתא = ראש ישיבה].
ככל שפיצחתי, הקיצורים וההקשרים נהפכו למראות עצמיות, לקמרה אובסקורה עבורי. בבית הספר סם שפיגל, שממנו פרשתי, הייתי מורה וראש ישיבה לקולנוע במשך שלושים שנה. על משקוף בית מדרש האר”י, שבו התפלל הרב שמואל הלר, כתוב “מרא ד’אתרא” [אדון המקום, רב ופוסק]. וכזה הייתי, בסמטת מבוא סם שפיגל 4, ירושלים.
ו. סבא התסריטאי
כל אחת מאגדות צפת, הממוארים, וכל אחד מן המכתבים המשפחתיים של סבי, הם תסריט לסרט קצר. יש בהם דמויות, תנועה, פעולה, רגש, ותובנה. הושט היד.
בת אחיו, רבקה גלעדי, רשמה מפיו ממואר, ובמרכזו ילד (זיידה) שרוי בסיוט לילי ושומע ממרחק דמות, דמות אמיתית ומיתית – המעורר. הייתה זו דמותו של אדם אשר הילך בצפת בסוף המאה ה–19 בחודש הסליחות ועורר את אנשי העיר לתפילה מחושך הלילה ועד אור השחר. זה סיקוונס קולנועי הכתוב מרגע לרגע וכולל בשיאו את כל המרכיבים הקוליים כפי שהיו אז.
“ומיד התעוררו משנתן כל אותן הסמטאות הרדומות; האורות נדלקו בבתים והמיה קדושה נשמעה מסביב. נשמעו קולות בכי של עורכי תיקון חצות; קולות תחנונים והתחטאות של אומרי תהילים; קולות מלאי התלהבות, כיסופים והתרפקות של קוראי הזוהר הקדוש; וקולות ערֵבים של לומדי ש”ס ופוסקים. וכל הקולות הללו התלכדו והתמזגו לסימפוניה קדושה רבת שגב, אדירת רגש ועשירת צלילים, שנמשכה עד אור הבוקר.
וזכורני כי בהתעוררי משנתי בילדותי בלילות החורף הצפתי מקול סופת גשמים, מלווה ברקים ורעמים ויללת רוח משתוללת, תוך אפלה דחוסה ומפחידה, ויצורים דמיוניים מטילי אימה, הייתי מתכווץ במיטתי מרוב פחד, ולבי פרפר מאימה; אבל כאשר שמעתי את קולו הערב של המעורר נרגעתי מיד. היצורים האימתניים נעלמו והפחדים נגוזו, ותוך שלוות נפש שקעתי שוב בשינה ערֵבה וחלומות נעימים”.
הייתי מהופנט מול הטקסט. הבנתי לראשונה שסבי היה לא רק מספר סיפורים רב יכולות, אלא תסריטאי. תסריטאי, לפני היות סם שפיגל. קודם לגילוי זה, הנחתי כי היכולת הסיפורית שלי הגיעה מאמי. באותו רגע הבנתי – המקור לכך הוא מוקדם יותר, הוא אצל סבי. הסצינה שכתב אמרה לי, “תביים אותי! אל תהסס!”, ואכן, סצנת המעורר חותמת את הסדרה “בלוז לרב הלר”.
ז. באתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה
לא תכננתי לכנס, לערוך, ולהוציא את הספר אשר בידיכם. לא תכננתי להתלבט איזה ספר זה עתיד להיות. רציתי ותכננתי לעשות סדרת תעודה בת שלושה פרקים – “בלוז לרב הלר”.
באחת הסצינות הראשונות שביימתי, אני יושב בגינה תל אביבית עם דודתי המשוררת ציפורה הלר–אלאור בת ה–95. “למי אני דומה יותר, לאבא או לאמא?”, שאלתי אותה, “האם אני רנן שור או גם רנן שור–הלר?”. תשובתה המיידית, המונצחת בסדרה, הייתה, “אתה ערמומי, יש בך את היכולת להציג את עצמך ואת מה שאתה רוצה להשיג בחוצפה וללא עכבות”. “פלינה”, אמרתי לה, “הרי אביך היה ה–fixer של צפת. האם הוא היה ערמומי בעשייתו?”. ודודתי חייכה וענתה, “בזיידה הייתה ערמומיות קלה, מוסרית”.
תוך כדי הקריאה העיקשת למדתי. למדתי את שפתו של סבי, את עמדותיו, את סגנונו, את ענוותו, את סגולותיו הרבות, וגם את ערמומיותו הקלה, ה”מוסרית”. במהלך התחקיר וצילומי הסדרה בשנתיים וחצי האחרונות שימשו לי הטקסטים של סבי גם ככליאי ברקים וגם כמעוררי השראה ותובנות ששינו את מידותיי שלי, לכיוונו שלו. אט–אט גיליתי גם שאני דומה לו במראה פניי.
באתי לעשות קולנוע – סדרה אפית על משפחתי מצד אמי – ומצאתי את עצמי קהל שבוי. שם גם קיבלתי שיעור בצניעות.
נולדתי בירושלים, גדלתי ואני חי בתל אביב. חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה זמנית.
אני מצפת.
קטעים מהספר על הרב הלר
אור חי
סיפור מחיי סבא רבי שמואל הלר, עליו השלום והברכה.
א.
סבא, רבי שמואל הלר זיכרונו לברכה, רבה של צפת היה; והאיש גדול מאוד בתורה ובחוכמה, בנגלה ובנסתר. זקן לבן יורד על פי מידותיו ועוטר את פניו האציליים, אשר חן של קדושה נסוך עליהם, עיניו מאירות ומפיקות חוכמה וטוב לב, ולבו לב רחמן ורגיש, הכואב כאבו של כל נדכה וקשה־יום. והעיר צפת בימים ההם עיר גדולה לאלוקים, אחת מ”ארבע הארצות“ ובעלת היישוב היהודי הגדול ביותר שביניהן, יישוב יהודי שאנשיו ”אנשי מידות”, גדולי תורה ויראה, שתורתם אומנותם, אך מדולדלים ביותר מבחינה חומרית, ובחלקם הגדול עניים ואביונים מרודים. פרנסתם הייתה על ה”חלוקה” המתקבלת בכוללים, מיהודי הגולה בחוץ לארץ. וכל ”טרחו, משאו וריבו” של יישוב זה הוטל על שכמו של רבם, רבי שמואל הלר. עליו היה להשיב על השאלות השונות בענייני “איסור והיתר” שהובאו לפניו, לדון בסכסוכים מסובכים שבין אדם לחברו ולטפל בצורכי הציבור הרבים והטורדניים. מבוקר ועד ערב הומה היה ביתו מאנשים, אשר ביקשו ממנו עצה ותושייה בעניינים ציבוריים ופרטיים. ורבי שמואל מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שומע דבריו בסבלנות רבה, משתתף בצערו או בשמחתו, מנחם ומעודד, מייעץ ומדריך, מושיט סעד כספי ורוחני לכל הפונים אליו, תוך מאור פנים ולבביות. ובימים שלאחר הרעש, כאשר מאות אנשים הוצאו מתחת לעיי המפולת, מרוסקי איברים, מלאי פציעות ומדווים, וזקוקים היו לטיפול ולעזרה רפואית מתמדת, שלא יכלו להשיגה מפאת חוסר ברופאים, לא נרתע רבי שמואל מלהעמיס עליו עול נוסף.
הוא למד את חוכמת הרפואה, הכיר כל פרח וכל צמח ואת סגולותיהם הרפואיות והיה מטפל באהבה בכל החולים שפנו אליו, הן בני־ברית והן שלא בני־ברית, ומגיש להם עזרה רפואית חינם אין כסף, ולעניים שבהם מעניק היה גם עזרה כספית לכלכל את מחלתם.
ב.
והארץ בימים ההם הייתה בלתי מפותחת, ובחלקה הגדולה עזובה ושוממת. הקשר עם הארצות שמעבר לים התקיים על ידי ספינות מפרשים דלות והיה קשה ובלתי יציב. וגם התחבורה בין עיר אחת לשנייה התנהלה בכבדות על ידי בהמות משא שונות, ובייחוד על ידי הגמל, “אוניית המדבר”. מקורות המים טרם פותחו, וגורל היבול תלוי היה בגשמי החורף, לשבט או לחסד. ובהיעצר השמים, והמטר לא ירד בזמנו, והאדמה לא נתנה את יבולה, ורעב של בצורת פרץ בארץ, מחיריהם של התבואה ושאר מצרכי המזון האמירו ועלו למעל הראש. דלי העם, אשר ידם לא השיגה לשלם את המחירים היקרים, רעבו ללחם הם וטפם.
גורל האומללים הללו נגע ללבו של רבי שמואל, והוא נחלץ לעזרתם והופיע כמלאך מושיע. ובהיותו מכיר סגולות כל עשב וצמח, יצא איתם אל מחוץ לעיר, שינס את מותניו, עלה הרים וירד בקעות ולימד אותם להבחין בכל עשב וצמח מזין וראוי למאכל. והאנשים היו לוקטים אותם ושוברים בהם את רעבונם ורעבון ביתם. ענייני הכלל והפרט גזלו אפוא את כל זמנו של רבי שמואל במשך היום, אך הלילות קודש היו לו לתורה ולתעודה.
ובימים ההם, אור החשמל טרם היה בארץ, ואף הנפט ושימושו למאור היה בלתי ידוע, ושמן הזית היה משמש למאכל ולמאור כאחד. יוצקים היו את שמן הזית לתוך עששית זכוכית, מכניסים בתוכה פתילה של צמר גפן ומדליקים אותה, ולאורה הדל היה רבי שמואל הוגה בתורה הקדושה במשך כל הלילה. ובאחת משנות הבצורת הקשות עלה מאוד מחיר השמן וקשה היה להשיגו. אך סבתא מלכה, אשתו הנאמנה והמסורה של רבי שמואל, מתאמצת הייתה להשיג את מנת השמן הדרושה למאור הלילה, כדי שרבי שמואל לא יתבטל חלילה מלימוד התורה הקדושה. באחד הלילות, כאשר כמות השמן שבידי סבתא הספיקה בקושי למאור, ביקש ממנה בנה יחידה אברהמ‘לה פרוסת לחם מרוחה בשמן. הסבירה לו סבתא, כי מעט השמן הנמצא, יש להשאירו בשביל אבא, כדי שיוכל ללמוד לאורו עוד הלילה. אך קטן היה אברהמ’לה מלהבין את חשיבותו הגדולה של לימוד התורה, ולכן הוסיף לבקש את ה”לחם ושמן“. וכשמבוקשו לא ניתן לו, פרץ בבכי. לבה של סבתא נקרע לגזרים למשמע בכיו של בנה יחידה הרעב, ולרגע קט אף נפתתה למלא את בקשתו. חיש מהר התגברה על חולשתה והחליטה לסרב לו, כי הרי הילד יוכל לשבור את רעבונו גם בפרוסת לחם חרבה, ואילו אור – אין להשיג בלי שמן. בכה הילד אף בכה, ואת השמן לא קיבל.
ובאותה שעה עסוק היה סבא בישיבה עם “שבעת טובי העיר”, שנתכנסו ובאו אליו כדי לדון בענייני ציבור. אך קול בכיו של הילד הפריע לו לרכז את מחשבותיו, ולכן יצא לרגע מחדרו ושאל את סבתא לסיבת בכיו של הילד. סחה לו סבתא כל אותו המאורע. הרצינו פניו של סבא ושקע בהרהורים. כעבור כמה רגעים שב אליו מאור פניו ואמר לסבתא לתת לו לילד מן השמן. להפתעתה ולתימהונה של סבתא לא היה גבול. סימן שאלה גדול הסתמן על פניה ותהתה, האם יכול סבא לוותר על לימוד התורה הקדושה הלילה? הייתכן הדבר הזה? הבין סבא לתמיהתה של סבתא ולשאלתה האילמת ואמר לה: “אל תדאגי! לא אתבטל מלימוד התורה”. ובחיוך מסתורי הוסיף, “אשיג לי אור אחר, ‘אור חי'”. מיד חזר לחדרו להמשיך את הישיבה, שנפסקה עם צאתו. סבתא מילאה כמובן אחרי דברי סבא. אברהמ’לה קיבל לשמחתו את פרוסת הלחם המרוחה בשמן ונשתתק.
אך דברי סבא על “האור החי” היו בעיניה לחידה סתומה. אור חי? מה טיבו של אור מוזר זה? מעולם לא ראתה אור כזה ואף לא שמעה עליו. התאמצה סבתא לרדת לסוף דעתו של סבא ולחשוף את תעלומת האור הפלאי הזה. רעיונות שונים ונועזים חלפו במחשבתה. סבא הרי יש לו יד גם בקבלה מעשית, וייתכן אפוא כי ישתמש בשמות הקדושים כדי ליצור איזה אור מסתורי ובלתי טבעי. אולי אור זה אינו אלא אורו של משיח! גל של אושר שטף את לבה למחשבה נועזת זו. האומנם היא תזכה לחזות באור קדוש זה? כל אותו יום התהלכה סבתא נרגשת, דרוכה ומלאת ציפייה לקראת הערב ומאורע האור. ואמנם, עם רדת הערב נפתרה החידה ונחשפה התעלומה: סבא, שאיחר הפעם לשוב מתפילת הערב בבית הכנסת, חזר הביתה כשבידו כוס זכוכית מלאה חומר מאיר באור עמום ולבנבן. היו אלה גחליליות חיות ומאירות, שאותן אסף סבא בשדה. לאורן למד כל אותו הלילה. השם יתברך ברחמיו המרובים, יאיר עינינו בתורתו ויזכנו לחזות באורו של משיח, במהרה בימינו, אמן.
צפת, ערב חנוכה, כ”ד בכסלו תשי”ט, 1958.12.6
המעורר בחודש הסליחות
אני זוכר את צפת מלפני שמונים שנה ומעלה, את צפת של מטה ואת צפת של מעלה, על יופיין וחִנן המקוריים. את צפת של מטה תיארתי ברשימה הקודמת, וצפת של מעלה, עיר מלאה חכמים וסופרים חסידים ואנשי מעשה.
אני, הרב אברהם זיידה הלר, הדור הרביעי בצפת, הדור הרביעי בתוכה, בן 88, יש לי כמה זיכרונות מילדותי, מימי ילדותי. אחד הזיכרונות הללו הוא קריאתו של המעורר. מדי שבת ומדי יום טוב, לילה בלילה היה עובר בסמטאות צפת וברחובותיה אדם מיוחד שקוראים אותו “המעורר” (ביידיש, “דה רקר”). בחצות היה מעורר את האנשים משנתם ובקולו הערב, שערבותו גדלה שבעתיים כשנשמע בדמי הליל, היה קורא בקול רם:
ישראל עם קדוש, קום לעבודת הבורא,
עצל עצל עד מתי תשכב, מתי תקום משנתך,
אדם דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו,
דמיו חוזרים וימיו אינם חוזרים.
רוץ כצבי וגיבור כארי,
לעשות רצון אביך שבשמיים.
מיד כשנשמעו קולות המעורר, התעוררו כל הסמטאות הרדומות, הנרות נדלקו בבתים, והמיה קדושה נשמעה מסביב. נשמעו קולות בכי של עורכי תיקון חצות, קולות מלאים התרפקות של אומרי תהילים והזוהר הקדוש, ניגונים ערבים של לומדי גמרא ומשניות. כל הקולות הללו התמזגו לסימפוניה אחת מלאת שגב ועתירת צליל, שנמשכה עד אור הבוקר.
כשהייתי ילד, הייתי מתעורר בלילות החורף מכל רעש, ברקים ורעמים. בתוך אפלה דחוסה ומפחידה היו מתייצבים לפני דמיוני כל מיני יצורים דמיוניים מפחידים, והייתי מתכווץ מפחד בתוך מיטתי, ולבי הקטן מפרפר מרוב אימה. אבל בשעה שהייתי שומע את קולו של המעורר, מיד הייתה יורדת עליי שלווה, שלוות נפש, וכל הפחדים נגוזו, והייתי נרדם שוב.
מתוך רשימה שרשם דודי זיידה בבית-אבות “צימרמן” ברעננה בי״א בשבט תשמ״ג. רבקה גלעדי, ירושלים
מונית המוות
כותב ללאה הלר ושמואל שור לאיטליה, 1938
צפת. אור ליום שישי, כ”ט אד”ש [אדר שני], צ”ח [1938].
ילדיי היקרים,
היום שלחתי לכם כרטיס בדואר האוויר האיטלקי, שבו בישרתיכם שבעזרת אדוני ה’ יתברך, הצלחתי להינצל מידי המרצחים שהתנקשו בנפשותינו בכביש עכו-צפת.
היות שבוודאי הנכם תאבים לדעת את כל פרטי האירוע מפי, לכן הנני בזה להודיעכם גופא דעובדא [עיקר המעשה], כדלקמן.
מאז ההתנקשות האחרונה במוניות אקספרס־הגליל בכביש הנ”ל, נפסק שירות האוטובוסים לגמרי. במקומו קם שירות קבוע של מכוניות טקסי המסיעות הלוך ושוב מדי יום ביומו. וגם אני נוסע תמיד בשירות זה.
ביום שני הזה, יצאתי מחיפה לצפת בשעה 1:20 אחר הצהריים, במכונית טקסי נהוגה על ידי הקדוש בכור שחרור. בה היו תשעה נוסעים – שלושה גברים, שלוש נשים ושלושה ילדים ופעוטים, לפי הסדר כדלקמן:
בכיסא האחורי ישבו, מימין לשמאל: הקדושה באשא סגל, אישה זקנה כבת 75, חמותו של מר מרדכי כהנא; בתה ציפורה כהנא, אשתו של מר כהנא הנ”ל; בתה הקטנה ואני. בכיסאות האמצעיים ישבו: הקדוש מר צבי סגל, שהוא חתנו של ר’ זונדל כהנא; בנו היחיד ברוך דוד סגל, כבן 11; ומר שלום ביבר עם תינוקו.
על יד הנהג ישבה בחורה ספרדייה כבת 19.
מיד לאחר שעזבנו את עכו, למראה הכביש השומם וחסר התנועה וההרים שסגרו עלינו מסביב, ירדה עלינו עגמומיות רבה. הקדוש צבי סגל הביע את חרדתו הרבה אודות המשך נסיעתנו ושאל, “האם שטות הייתה מצדנו להסתכן בנסיעתנו זו?”. לשמע דיבורים אלה כעס הנהג שחרור: “ועליי אינכם סומכים?! היו בטוחים שאעמוד במבחן”.
עוד דבריו אלה על לשונו, ומצד ימין של הכביש הופיעו לפתע מתחת עץ נישא שלושה ערבים עם רובים המכוונים מולנו, רחוקים מהטקסי בערך שלושה מטרים. הם היו לבושים מדי חאקי עם כאפיות לבנות על ראשיהם. הנהג מיד העמיד את המכונית. צעקנו אליו, “סע! סע!”, אולם הוא פתח את דלת המכונית, יצא ממנה, סגר את דלתה והרים את שתי ידיו למעלה.
הרגשתי שאנו אבודים. מיד הפלתי את גופי על קרקעית המכונית, ובמעיל החורף שבידיי כיסיתי את ראשי. התחלתי להתפלל לאלוהים שיצילנו מידי המרצחים. שמעתי והרגשתי איך כדורי הליסטים פוגעים בגוף המכונית ובאנשים שאיתי. במנוחה גמורה חיכיתי למר גורלי.
אחרי כמה רגעים שנמשכו כנצח, הרגשתי שהנני עדיין חי ושלא נפגעתי. ברם, חפצתי לדעת מה עלה בגורל שאר הנוסעים. עדיין נשמעו יריות ממרחק, אך במכונית שררה דממת מוות. רק קול בכיית התינוק הפריע את הדממה האכזרית. בזהירות הסרתי את המעיל מעל ראשי. לפניי נגלתה תמונה איומה: ציפורה כהנא שכבה עצומת עיניים וראשה שמוט לאחור; חצי הגולגולת העליון של באשא סגל היה מותז לגמרי; צבי סגל וילדו – עיניהם עצומות וראשיהם שמוטים לאחור. האומללים נפחו את נפשם מבלי להוציא אף הגה מפיהם; שלום ביבר שכב על תינוקו ופניו אליו. חשבתיו למת.
למראה זוועת דמים זו, חשכו עיניי ממש. ברם, בראותי את אור השמש ממעל, התעוררו בי חפץ עז ותשוקה עצומה לחיים… שמעתי את יריות המרצחים שרדפו אחרי הנהג והבחורה הספרדייה וחששתי שהמרצחים מיד ישובו ויעשו את חשבונם איתי, החי. אמרתי לעצמי: “אנסה לצאת – ויהי מה”.
פתחתי את דלת המכונית, קפצתי החוצה והתחלתי לרוץ לכפר ראמה, הכפר הערבי הקרוב. המרצחים הרגישו בי ופתחו עליי באש חזקה. השתטחתי מיד על הארץ. היה שקט לשנייה. קמתי והוספתי לרוץ. הכדורים זמזמו סביבי והתפוצצו על ידי ממש. מעילי נוקב על ידי שני כדורים, אך אני המשכתי לרוץ ולהשתטח, לרוץ ולהשתטח חליפות.
פתאום שמעתי רעש של מכונית מאחוריי. קפצתי הצדה לשוחה וראיתי את האוטובוס הערבי של שירות עכו־ראמה, נוסע לקראתי. פרשתי את כפיי הצדה והתחננתי לאספני. אך הוא המשיך את דרכו מבלי לשעות אליי כלל. אז המשכתי לרוץ, עד שפגשתי את המכונית המשוריינת של המשטרה הבריטית. פרשתי גם אליהם את כפיי בתחינה, והם מיד עצרו. טיפסתי פנימה וסיפרתי להם את קורות האירוע. הם נסעו איתי למקום ההתנקשות.
למראה מכונית המשטרה הבריטית, יצא שלום ביבר מהטקסי. ביבר שכב על תינוקו כדי להגן עליו בגופו, וכך גם התינוק ניצל ממוות. העלינו למכונית המשטרה המשוריינת אותו ואת תינוקו, ואת בתה הקטנה של ציפורה כהנא, שלא שמענו קודם את קולה. סיפרתי לשוטרים ששני נוסעים, שאולי חיים עדיין, חסרים. ביקשתי מהם להגיש עזרה רפואית לפגועים. אחד מהבריטים ירד מהמשוריין לטקסי, לנהוג אותנו לעכו, כדי להודיע מי מת, מי ניצל ומי – לא ידוע. לאחר יומיים מצאו גם את הנהג והבחורה וגילו שהערבים התעללו בבחורה המסכנה.
ילדיי היקרים, אני שמח ומודה לה’ על חסדו איתי. אני מעדכן אתכם על עזרת ה’ והינצלותי, ושולח לכם בזאת חמש לירות שטרלינג להשלמת לימודיו של שמואל.
שלכם לנצח,
אבא,
א. ז. הלר
שלמי תודה וברכות מאליפות
לאבי שמואל שור ששמר על האוצרות: על כל מכתבי זיידה ומכתבי הוריי אליו, כתביו, תצלומיו.
אבי, בנו של היסטוריון חתן פרס ברנר, הקפיד לתעד ולצלם את סבא ואת כל בנות וצאצאי משפחת הלר. כשהייתי מביא בהתרגשות מחנות הצילום השכונתית את השקופיות ותמונות הסטילס שחזרו מפיתוח, הוא לימד אותי לרשום על כל תמונה: תאריך; מקום; משתתפים. ולעשות זאת מיד עם הגעתן. הוא לימד אותי להריח את התמונות ואז להפוך כל אחת ואחת על צדה הלבן ולגשת אל הכתיבה באותיות לטיניות. “למה?”, שאלתי שוב ושוב, כשהיה מדייק בכתב ידו הזערורי, “עכשיו זה טרי, בן. אנחנו שוכחים מהר. זו דרכו של עולם”.
ראו גם
צפו בשיחה של שמואל רוזנר עם רנן שור על סבו:
צפו בערב עיון על הרב שמואל הלר: