דבי ג’יואן מנתחת את ספרה החדש של ורד זינגר “פומלו” על חייה של האחראית לפניות הציבור באקדמיה ללשון העברית שחייה עוברים טלטלה.

המערכת

כריכת ״פומלו״ של ורד זינגר

הרומן החדש של ורד זינגר, “פומלו” (הוצאת פרדס, סדרת “מלח מים”, עורך יותם שווימר, 2024), מביא את סיפורה של דינה קליין, המשמשת כאחראית פניות הציבור באקדמיה ללשון העברית, ומקיימת קשר עם הציבור דרך פניותיו לעִברוּת מילים לועזיות. עיסוקה במילים מתחרה בעיסוקה בטבע הגשמי, זה המקיף אותנו וזה שאנו מצויים בו – גופנו. ניתוח דחוף שהיא עוברת כופה עליה התבוננות מחודשת בחייה, בדרכים שהיא חווה לעיתים כביטויי חולשה, לעיתים כהתמודדות מרה, נואשת ואמיצה עם עברה, ובכלל זה עם מהותה של האהבה בחייה, כל אהבה, לאחר שניתקה את הקשר, שנים קודם לכן, עם מי שהיה בן-זוגה הבלתי ראוי, ועתה חדר לחייה בהיפוך צורה – כמסייע ולא כנטל.

אולם מה שנראה על פניו כסיפורה הפרטי של דינה, גיבורה המיטלטלת בין חוויית שליטה בחייה, ובסדר הטוב, הבטוח לכאורה, שבו ערכה אותם, לבין אובדן שליטה במסלולם – ובכלל זה, ברגשותיה – סוחף אותנו לדבר שהוא בעיניי יותר ממעקב אחר חייה של אישה אחת. יש משהו באופן הכתיבה של זינגר המאפשר לנו הצצה נדירה ולא קונפורמיסטית במארג שאין להתירו – וּוָדאי שלא להתכחש לו – המארג של הקשר גוף-נפש המוליך את דינה משלב לשלב.

כולנו היינו, בדרך זו או אחרת, במקומות דומים – מקומות של מפגש אינטימי עם גופנו – אבל לא כולנו העזנו להתבונן במפגש זה בקרבה כזו, תוך קבלה והכלה של מה שנחשף, ובה בעת תוך הצעת חמלה ורוך לגופנו. כמעט ניתן לומר שזהו ספר על הדיאלוג בינינו לבין גופנו. ואל יקל הדבר בעינינו, שכן מדובר בהפרשות הגוף, ובראש ובראשונה, בזו שנאלצה להיכלא, מתוקף חינוך רב שנים בחברה המערבית, במדור האשמים והמוקעים – פעולת המעי.

האופן שבו משתפת אותנו זינגר בחוויותיה של דינה גורם לנו לחוש כאילו בנו עצמנו הכתוב מדבר. המעקב האיטי, הסבלני, הדקדקני, אחר כל ניואנס בחווייתה הפיזית והנפשית ובקשר ההדוק בין שני הדברים – קשר שכל הפרדה בין חלקיו היא מלאכותית – מחלחל לתוכנו עד כדי הזדהות מלאה עם כל פעולה. זינגר עושה זאת בהבנה דקה של החיבור הזה, שבו לא רק שדבר צומח מתוך דבר, בתחום האירועים, הרגשות, וההשפעה ההדדית בין אנשים, אלא שחוויה נפשית צומחת מתחושה גופנית, ותחושה גופנית מחוויה נפשית – הבנה שרבים מתנכרים לה, מתוך חשש מפני המפגש עימה.   

בעיניי אין טבעי מזה. ברור שהכול אחד. אין רגע שבו איננו חווים את גופנו כחלק מחווייתנו הנפשית, ערים לו, משוחחים איתו. אריך נוימן, אחד מממשיכיו של יונג, שהתמקד בחווייתם של התינוקות, דיבר על עצמי-גוף בתור חוויה ראשונית, ובמרכזה זיהה את חוויית העיכול (בצד חוויית העור). הוא לא היה היחידי. היו אחרים שהבינו היטב את הקשר הזה. זינגר מעניקה לו מבע ספרותי מלא כנות ויופי. כן, יופי. יש יופי באופן שבו אנחנו מתבוננים בעצמנו בתחום הזה בדיוק, תחום פעולת המעי. כולנו עסוקים בזה. בוחנים את האופן שבו אנו מעכלים דברים, תרתי משמע, וכולנו זוכרים, באופן לא מודע, את ההבנה הלא מודעת שהייתה לנו כתינוקות, שההפרשה היא הביטוי הסופי, התוצר המבורך, מעורר הגאווה, של התהליך שבו אנחנו מקיימים את עצמנו בעולם, וחשוב מאוד איזה יחסים בנינו עם כל חלקיו של התהליך, בגוף ובנפש.

נגע לליבי הקשר בין דינה לבין אחיה. בילדות – קשר ייחודי של הבנה עמוקה ושפת סתרים של שני ילדים בודדים בתוך ביתם, מול הוריהם. ובבגרות – גישוש אחר קשר שמתקיימת בתוכו, במסתרים, שאלה הדדית אם מותר לו להכיל בתוכו את מקורותיו, או שמא מוטב להתנכר להם כדי לשרוד. החיבור המתאפשר בין גוף לנפש אצל הגיבורה, והכופה על צמד האחאים להתמודד עם עברם יחד, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי – כלומר, לפני שתשוב הגיבורה אל כוחותיה הפיזיים ותשכח את השער שנפתח עבורה אל נפשה באמצעות גופה – מזעזע ומעורר תקווה בעת ובעונה אחת.

כמעט ניתן לומר שדמותו של המוּתר שלה (כך מכנה דינה את האיש שממנו נפרדה) היא בעצם סמל של חלק מסוים בנפשה שעימו היא מתדיינת כל העת, מייסרת אותו בביקורתה. אותו חלק פסיבי, שאינו מסוגל לאורך זמן (עד שהוא מסוגל) להתמודד עם עברו. בה בעת מציעה דמותו של האיש ביטוי לנכונותה של דינה להיפתח לאיכותה המרפאת של נוכחותו, דרך הבישול הביתי החמים. זהו בישול הנושא בתוכו אהבה אמהית שלא הייתה שם בתחילת החיים, כפי שמצטייר הקשר בין האם לילדיה, ובתפקידו זה משמש בעיניי הבישול הזמנה למרפא שאפשר לבחור בו, או לדחותו, או לתהות עליו.

גם נוכחותו של החתול מדברת מתוך הדפים. החתול מסמל במיתוסים עתיקים רבים את הלא מודע, בזכות יכולתו לראות בחשיכה. ייתכן שהקשר של דינה איתו הוא הקשר עם הלא מודע הפראי שאין לשלוט בו, המתקרב ומתרחק על פי גחמותיו: לרגע נדמה כניתן לאילוף, ובמשנהו חומק מאחיזה ומכריז על עצמאותו.

אהבתי, אם אפשר להשתמש כאן במילה זו, את נוכחותה של הצוצלת נושאת המסר הרודפני-טורדני, המרמז על סוד המסרב להתפענח, עד שהוא נחשף בחוויה משברית ומאפשר לגיבורה להשתחרר ממנו.  

האופן שבו הבנתי את דמותה של הבת הוא המוצא שהיא מציעה לרגשות האהבה של דינה, שהצליחה להפיק מעצמה בבגרותה משהו שנראה שלא זכתה בו בילדותה. כדי שנוכל לאהוב דמות אמנותית, הכרח הוא שהיא עצמה תוכיח את יכולתה לאהוב (ואולי גם לכאוב בתוך אהבתה). זהו פתח של תקווה בתוך בדידותה. גם דמותו של החתול מציעה עצמה לדינה כמושא אהבה, אבל זו האחרונה נושאת עימה תעתוע, בהיותה בוגדנית ומתרפקת חליפות.

קל להזדהות עם התאווה הבלתי ניתנת לשיכוך למשהו מתוק בפה, המסמלת, אולי, בגשמיותה הבוטה, כיסופים נואשים לאהבה. היא מתוארת באופן קורע לב. אני מדמיינת את שני הילדים הבודדים שדרכם היחידה לחוות את מגעה של האהבה היא ההבנה שעליהם לייצר בעצמם את תחושת היותם נאהבים, במאמצים משותפים, חשאיים, בדרך היחידה שנותרה להם, תחושת העונג הפיזי, ואולי גם באמצעות הקשר הבטוח ביניהם, בתקופה ההיא, קשר המשתנה בבגרות והמזמין עצמו לעיבוד בתוך המשבר העומד במרכז הספר.

עץ הלימון מפתה אותי להציע לו פירוש, אבל אני חוששת שפירוש כזה יזעק ספוילר. האם ניתן להזכיר את עץ הלימון בלי להסגיר את משמעותו? כי אילו ניתן הדבר, הייתי שואלת מדוע בחרה דינה בבית שיש בו עץ לימון, ומעלה את הסברה שאולי עשתה זאת משום שרצתה לזכות בפריו, מתוך תקווה שהפעם יביא לה ארוכה, שהפעם תזכה להכירו מצידו המבורך. אבל דא עקא שכאשר היא חוזרת לביתה מהאשפוז במחלקה הפנימית, מוצפת החצר, ובעיקר השביל, בלימונים שנרקבו. והלא זה כל העניין. שעתה הגיעה העת להפריד בין הזיכרונות המכאיבים, המציפים אותה בהמוניהם, עם חזרתה לביתה, לבין הלימונים הטובים, הבשלים. דינה מקיימת דיאלוג עם עץ הלימונים – בועטת בלימון רקוב שמצאה עצמה דורכת עליו בשגגה, ומנגד, אוספת אל ביתה, אל תוך המקום המוגן והשמור בתוך נפשה, את הטובים שבלימונים, ואכבול כאן את לשוני כדי לא להסגיר את מה שמצטייר בעיניי כסמליותם המובהקת יותר.

לא נוכל לדלג על החתול, הפורץ מתוך העץ אל האדמה, ומבהיל את דינה ברעש שבירת הענפים, אבל מנחם אותה מיד כשהיא מגלה שהוא האחראי לרעש זה. זה טבעו הדו-משמעי (הלא מודע, אולי) של הקשר עם החתול, שמעורר חרדה מחד גיסא, אבל עשוי להציע החלמה כאשר מוכנים להתיידד איתו, להכיר בו, ולהזינו. ההתרה מגיעה בתמונה מכאיבה, שהכרח להשתחרר ממנה בסיועו של אדם אחר, יקר מאוד. העיבוד מטלטל את נפשה של דינה, ואת נפשותינו איתה, משום שהסכמנו, או לפחות חלקנו, להשתתף בגוף ובנפש במסע הגיבורה שלה.

דבי ג’יוָאן היא מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית דינאמית, ומטפלת מוסמכת מטעם האגודה הבינלאומית למשחק בחול בגישה יונגיאנית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שבע עשרה + תשע עשרה =