דן אלבו סוקר את ספר השירה של שמעון שלוש “האהבה מונחת שם ממילא” שהוא התבוננות חסרת פשרות וממוקדת בעצמי.
המערכת
ספר שיריו של שמעון שלוש “האהבה מונחת שם ממילא” (כרמל, 2022) משקף את מבטו האותנטי, הישיר, והממוקד בקורות חייו שלו, על מורכבותן, ועל עולמו הקיומי והרגשי העכשווי. משורר זה, גם אם אינו מתייחס אל מלוא מוטת הבריאה ברגשותיו, מצביע בבהירות על עצם היותו בעולם בשנים האחרונות, על מלוא חיוורונן וצבעיהן העזים. הוויה לא פשוטה הכוללת יתמות מאם בגיל צעיר. שמעון שלוש התייתם מאימו, שסבלה ממחלה קשה, וחי פרק חיים לא קצר בצל מחלתה, בנוסף לקשיים הכרוכים בליווי של אב בא בימים. שירי הספר נותנים ביטוי נאמן לחווייתו הקיומית, האישית, הפורצת דרכה לשירה מתוך תחושת בדידות ותודעת בדידות. שירי הספר ערוכים בשורות לא אחידות באורכן, שירים הכתובים במבנים שיריים לא אחידים כלל, שרבות השורות בהם שהן ארוכות ומתמשכות אבל חלקן קצרצרות כהייקו. שירים העוסקים ברגע כלשהו בהווה, שהמשורר מתבונן בו ומתאר אותו באופן מיידי, או סמוך ככל האפשר לרגע המבט.
בספר אנו מוצאים שירים חווייתיים, קיומיים, אולם הם מעורבים בכלל האקספרסיוניסטי בצורה מובנית ומתוכננת. שיריו עומדים כיחידות חווייתיות עצמאיות, לצד רצף תמטי המתמקד בנושאים אחדים. אחת החוויות החזקות ביותר, שעליהן עונה הרציונל ההגותי של הספר, היא תודעת המוות, תודעת החלוף, ולצד הקדרות הרצון לחיות למרות הכל, כדי לפגוש אולי אי־שם את התקווה.
לכל אחד יש את הסיפור שלו והזיכרונות שלו. אבל עובדה אחת נותרת מאירה תמיד: ההורים שלנו הם חסרי תחליף, ללא קשר לגיל בו אנו מצויים או ליחסים איתם. ז’וזה ז’אק, פסיכולוג ומחבר הספר Les saisons du deuil (Éditions Québecor), אומר: “לאבד הורה זה לאבד את השורשים שלך, הם הבסיס לזהות שלנו, עמודי התווך שלנו, העדים של קורות חיינו, בני ברית ושותפים להיסטוריה שלנו. במותם חלק מהחיים שלנו נעלם איתם. וגם אם הם היו רחוקים או אם היחסים עלו וירדו, והיו לפעמים סוערים רגוזים ונפתלים, הם ייצגו עבורנו דאגה וביטחון. אכן היה זה מרגיע לדעת שהם שם נוכחים בשבילנו ושתמיד אפשר יהיה ‘לחזור הביתה’, גם אם באופן זמני, במידה שחיינו מתפרקים. שלא לדבר על כך שמותם מאלץ אותנו להתמודד מנטלית ורגשית עם סיבת קיומנו, גורם לנו להיות מודעים יותר למטרותינו בחיים. במותם אנו נחשפים להכרה עמוקה לנוכחות המוות בכל רגע נתון בחיינו, הכרה זו, יש בה כדי לשנות את הפרספקטיבה שלנו על חיינו” (Les saisons du deuil – עונות האבל, בתרגומי).
בספרו החדש שמעון שלוש נובר ביחסיו עם אימו ואביו, ומתלטף בשיריו בעידון עם יתמותו מאימו ועם יחסיו התובעניים והטעונים עם אביו. זיקנתו המייסרת והמכאיבה של אביו לא מותירה את שמעון אדיש, ובמידה רבה מייסרת גם אותו ומכאיבה לו. כבן נפל על כתפיו משא הטיפול באביו. גם בימים אלה שמעון סועד את אביו הזקן, התשוש, ורב החוליים. את סערת הדהודי רגשותיו, שלוש מביע בשיר לא ארוך. המשקף את מלוא סערת הרוח שבה הוא חווה את קיומו.
והלילות קרועי שם
יְמֵי אָב
וְהַלֵּילוֹת קְרוּעֵי שֵׁם
וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת נוֹגַהַת
עַל אֵם דְּרָכִים
וְאִמִּי תִּשְׁכֹּן עָפָר
וְאָבִי מְהַלֵּךְ וּבָא בַּיָּמִים
וַאֲנִי
כְּנֵד הָרִים
וְרֵיחַ אֲוִירִים תָּלוּל מִפִּסְגוֹת
הַלַּיְלָה.
יָכֹלְתִּי לְאַבֵּד אֶת קָרְבַּן הַדָּמִים.
מִתּוֹךְ אֲפֵלַת חַדְרִי הֵסִיט הָאוֹר
הָרָהוּי –
לָחַשְׁתִּי מִדְבָּר
אֶת הֵד עַצְמוּתִי
לִנְסֹעַ בְּלַיְלָה חָשׁוּךְ
שֶׁלֹּא יֵעָצֵר
בִּשְׁבִילִים רְדוּמֵי
פְּסִיעָה.
גם כאשר שמעון שלוש עוסק בקיומו שלו, ולא פחות מכך, בחוויית הקיום האנושי המשותפת לכל הבריות, מצליח הוא להיות מקורי ומכל מקום לא בנאלי וגם כשהוא עוסק בחוויית יתמותו מאם וחיים בצל אב בסוף ימיו, הוא מנופף ומלהטט בשורות בלתי צפויות לא פעם, הנשענות על משמעות הגיונית וחווייתית בו זמנית, כי אין להבדיל בין ההיגיון לבין החוויה, אומרת חווייתו הפואטית.
לאן פניתי כשירשתי את אמי?
אִמִּי לֹא יָדְעָה
אִם מִתּוֹךְ חֲלוֹם
הִתְמַהְמַהְתִּי חֳרָפִים
וְשָׂטְנוּ אוֹתִי –
כָּל הָעֵת הָאֹשֶׁר שֶׁלִּי.
הוֹ, שִׂמְחָה ,
אֵיךְ אֶמְחַק בִּשְׁבִילֵךְ
בַּצַּד הָאָפֵל שֶׁל הַיָּרֵחַ
כָּל נִיעַ שֶׁלִּי בְּצֵל הַזְּמַן?
אֵינִי פּוֹתֵחַ אֶת הַתְּרִיסִים
עַל מְנָת לְהָגִיף
בַּחֲרָדָה.
הִיא מִתְבּוֹנֶנֶת בִּי:
הָעֵינַיִם
יָפוֹת
אֲבָל אֵינִי רוֹאֶה אוֹתָהּ.
הָלַכְתִּי לַיָּם
מִתְגַּעְגֵּעַ לְאִמִּי.
…
ולסופו של השיר הוא מסכם:
מִלִּים שֶׁהָיוּ צְרִיכוֹת לְהֵאָבֵד
שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר יִמְצָא
קְבוּרוֹת כְּשֵׁם אִמִּי.
יתמות בשירה חושפת את הקורא, לא פחות מאשר את המשורר שאיבד אחד מהוריו או את שניהם, לחוויית האובדן וסופם של החיים. פרימת כאבו של קיום ללא הורה או הורים, מציעה לנו הקוראים כתיבה חווייתית עוצמתית, המזכירה לנו את מה שעוד צפוי לנו, ומה ראוי לחיות למענו עכשיו. אנו נדרשים להווה ואל העכשיו הראוי לחיות ולהחיות מחוץ לתודעת המוות. כשחווים יתמות ומאבדים הורה, כל הפרידות שחווינו, בין אם זה ממחנך בכיתה ה’ שאהבנו, או מתלמידה בכיתה בבית ספר יסודי שממנה נפרדנו במעבר לבית ספר תיכון, או מחברינו וחברותינו בתחילת השירות הצבאי, חוזרות אל האובדן הראשוני הזה, וגם להיפך. העכשיו לא פחות מאשר העתיד זוכה לעלייה לראש התורן כתובנה אקזיסטנציאליסטית, הממקדת מבט בחי המרגיש והפועל, וברצון להיאחז בהווה במלוא שמחת האפשר. בנושא זה טען סארטר שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי “הקיום קודם למהות”. כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך אמור לחפש משמעות, או מחפש בנוסף צידוק לחיות וטעם לחייו. עדותו של משורר על חווייתו האישית וטבע טלטלותיו הנפשיות כפועל יוצא מאותה התרסקות מציעה לנו להשתתף עימו באבלו ובמושג האבל כתופעה קיומית, כלומר להכיר בזה שיש אובדן, ולעשות ולו חלקית, כשותפים, את האבל בעצמנו. לפני יום הולדתו ה-60 כתב חיים נחמן ביאליק את השיר “אבי”. “לֹא־רַבַּת רָאִיתִי אֶת־אָבִי”, נפתח הבית השני של השיר, המוקדש כולו לתיאור היתמות האישית שלו. בן שש היה ח”ן כשהתייתם מאביו, וכך כתב בהמשך אותו השיר: “בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,/ בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחְסֵה יָדוֹ,/ לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח”. כאבו של שמעון שלוש במות אימו היה לא פחות קשה, משום שאיבדה ממחלה כשהיה בן שלושים, במלוא הכרתו והיכרותו אותה כאם, וכדמות מייצגת של מושג האימהות, המצביע על חרדה מלבדות ונפרדות, ופנטסיה של דו־שיח רגשי ואקזיסטנציאלי בלתי אמצעי, מספק ורציף, ולא פחות מכך על אחדות אנושית, פנטסיית גן עדן שאנחנו אחד עם אימא, ושאימא מבינה אותנו באופן בלתי־אמצעי.
בשיר אחר באותו נושא, שמעון שלוש כותב (עמ’ 32):
לְאָבִי לֹא הָיוּ מַפְתְּחוֹת לְחַיַּי.
אִמִּי שָׁכְבָה לִישֹׁן בְּטֶרֶם עֵת,
שִׁכְנְעָה אֶת אָבִי לִקְנוֹת לִי מִטָּה
שֶׁבָּהּ אֶחְלֹם עֲלֵיהֶם –
מֹר הַלַּיְלָה נִשָּׂא בָּאֲוִיר
וְלַעֲנַת חַיַּי מִטַּת זִכָּרוֹן.
בספר אנו מוצאים הד לא פחות משמעותי לחייו העכשוויים. אביו חי עדיין בזיקנתו המופלגת, ותשומת הלב הנדרשת לטיפול בו על ידי בנו.
בשירו, “והאור דולק אחריי” בעמ’ 33. שלוש כותב כך:
אָבִי אָבִי, הָיִינוּ עֲשֵׁנִים מְאוֹד
וְהָאוֹר דּוֹלֵק אַחֲרַי
כִּי הָיִיתִי חִידָה.
הַכֹּל סַב מִמְּךָ לְאָחוֹר,
אֵינֶנּוּ.
רַק
אָבִי צָעַק: “גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם”.
הִנֵּה שָׁעָה
שֶׁנָּע מִגְּלוּלָה לִגְלוּלָה –
כַּמָּה הַחַיִּים הֵם שֶׁלּוֹ.
מִן הַהוֹוֶה הַנִּסְדָּק וְהוֹלֵךְ
הִפְסִיק לְדַבֵּר אִתִּי –
רֶגַע אֶחָד מָצָאתִי אֶת הַיָּם הַנֶּעְלָם
מָנוֹחַ מִפְּנֵי הַזִּכָּרוֹן.
דומני שהשורות:
“הִנֵּה שָׁעָה / שֶׁנָּע מִגְּלוּלָה לִגְלוּלָה – // כַּמָּה הַחַיִּים הֵם שֶׁלּוֹ”.
ממקדות מבט על יחסיו עם אביו ובהכללה זו אמירה אנושית כללית: הוא שח על יחסי בן לאביו הישיש במלוא מרירותם וסביכותם.
בבוא אבי לגיאיות (עמ’ 16)
בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית
בְּבוֹא אָבִי לַגֵּיאָיוֹת
הִסְתַּתְּמוּ הָרוּחוֹת. רַק
עוֹרְקָיו
זָלְגוּ חַמִּים
לְמוֹרְדוֹת עִצְּבוֹנוֹ הָאַחֵר –
נָגֹזּוּ אַחֲרִיּוֹת דְּבָרָיו
וְהָיָה מַבָּטוֹ מִשְׁתַּפֵּל וְהוֹלֵךְ.
בַּלַּיְלָה
סָר מִן הַקּוֹלוֹת, יָדָיו סוֹתְמוֹת.
באחד משיריו בספרו “תולע חבוי של אשם” כותב שלוש: “גַּם אִם רַק אֶתְמוֹל מְאֻשָּׁר הָיִיתִי / אֵינֶנִּי בָּטוּחַ עוֹד מִי יַעֲרֹב: / לֹא אֵם, / לֹא מִשְׁכָּב לָנוּחַ, / לֹא זְמַן לְנַפְשִׁי” (עמ’ 30). הזיקה בין אם ואושר (או העדרו) שעולה משורות אלו מוליכה אותנו גם בנתיבי הספר הנוכחי. בשיר מוקדם יותר, בקובץ שיריו “דע שתקרא לו עמנואל”, שואל שלוש כמעט באנחה “אֵיפֹה הִיא אִמִּי אָלֶגְרִיָּה” (עמ’ 10). אדם נדרש להתמודד עם חוויית יתמות ואובדן, או קיום מסור לצד אב או אם מזדקנים בשנותיהם האחרונות על כל המשתמע מכך מבחינת אובדן כישוריהם לחיות באופן בלתי תלוי והידרדרותם הגופנית והמנטלית, ועם דרישות הקיום הניצבות בפניו בחייו האישיים, נוסף על התלות היום יומית של הישיש או הישישה על צווארו. מצד שני, כאבים אלה מצביעים על תוואי הדרך להתפתחות. אם נקשיב לתחושות הללו במקום להירתע מהן, הן יכולות לספר לנו הרבה מאוד על עצמנו. להסביר לנו בעמקות מי אנחנו, מה מניע אותנו ולמה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים ופעלנו בחיינו עד עתה.