חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “ביטלג’וס, ביטלג’וס”
“ביטלג’וס ביטלג’וס“, Beetlejuice Beetlejuice, הוא סרטו החדש של טים ברטון, הבמאי האמריקאי הידוע, הנוהג לשלב אימה, פנטזיה, וקומדיה בסרטיו. המילה “ביטלג’וס” מופיעה בשם הסרט פעמיים, כי זהו סרט ההמשך, בפער של 36 שנים, של הסרט של ברטון “ביטלג’וס” משנת 1988. הסרט נקרא על שמו של שד קומי, לבוש חליפת פסים.
אותו שחקן, מייקל קיטון, מגלם את הדמות בשני הסרטים. גם וינונה ריידר משחקת בשני הסרטים, את אותה הדמות, אבל כמובן שונה מאוד, הרי היא הייתה פחות מבת 20 אז, והיא יותר מבת 50 עכשיו. בסרט הראשון וינונה ריידר שיחקה מתבגרת מטורללת, ובסרט החדש – היא האם לבת מתבגרת, מנוכרת, מורדת, בגילומה של ג’ינה אורטגה.
הסרט שופע הומור ופנטזיה. האימה בו קומית, משעשעת, התפאורה צבעונית, פס הקול נעים, מגוון.
לידיה דיץ, הדמות הראשית, בגילומה של וינונה ריידר, היא מנחת תוכנית ריאליטי של גירוש רוחות בבתים רדופים. אבל היא מוקפת מתים גם בחייה – בעלה ואביה נהרגו בנסיבות מצמררות, והשד ביטלג’וס חוזר מהמתים ומשתולל. חלק ניכר מהסרט מתרחש בעולם המתים, אליו לידיה, בתה אסטריד, ואמה דיליה, מגיעות דרך דלת סתרים. הן גם קוראות הוראות מתוך “מדריך למת הטרי”. ישנו הגיון מסוים בעלילה הגרוטסקית: הנבל הנבזי ביותר נענש, האם והבת חוזרות מעולם המתים, ואף מתקרבות ומתפייסות.
“ביטלג’וס ביטלג’וס” זכה לביקורות משבחות בעולם. בכורת הסרט התקיימה בפתיחת פסטיבל הסרטים של ונציה ה-81 באוגוסט 2024. לאוהביו הרבים של “ביטלג’וס” הראשון הובטח סרט המשך, אותו קיבלו לאחר תקופת המתנה של 36 שנים.
אומנם עולם המתים של הסרט צבעוני ומשעשע, וממנו אף אפשר לחזור לחיים, אך, במציאות הישראלית של המלחמה המתמשכת, עם מתים רבים, הסרט יוצר דיסוננס קוגניטיבי (צְרִיר הַכָּרָנִי).
בדומה יוצר גם חג ראש השנה דיסוננס כזה – איך אפשר לשמוח ולחגוג בעת הכניסה המחודשת למלכודת הלבנונית?
מתפרצת הזעקה:
בתום שנת מלחמה, כך להתחיל:
רְאוּ, המחליטים, המנחיתים,
אֵין זוֹ שנה טובה, זה רע, מבחיל,
שֶׁיֵּשׁ מי ששמחים וחוגגים
בזמן שחיילים נהרגים.
צפו במקדימון הסרט:
חבר יקום תרבות יואב ויכסלפיש ממליץ
על הספר Two Shot
ספרו החדש של החוקר דוד שליט עוסק ביחסים בין הקולנוע הישראלי לאמריקאי מאז קום המדינה ועד לסוף שנות ה-70.
לאחר קום המדינה לא הייתה בישראל תעשיית קולנוע, והצופים יכלו ליהנות (כמו בימי המנדט) רק מסרטים זרים, בעיקר אמריקאים. הממשלה לא ראתה צורך בהפקת סרטים עלילתיים מקומיים, אלא העדיפה להשקיע בהנגשת מידע לציבור דרך יומני החדשות אשר שודרו לפני הסרטים הזרים.
המדינה החדשה עוררה עניין רב בעולם, וגם בקרב קהילות יהודיות, ולכן צולמו לא פחות מחמישה סרטים הוליוודיים על המאבק לעצמאות ישראל. אלה נעזרו בכוחות מקומיים ובסיוע ממשלתי נדיב. רחובות רבים בחיפה נסגרו לצורך צילומי “אקסודוס” בכיכובו של פול ניומן ב-1960, וגם לצילומי “יהודית” בכיכובה של סופיה לורן (1966), וחיל הים אף התיר ללורן רחצה פרטית בחוף עתלית.
התגברות כוחו של הקולנוע האמריקאי בעקבות מלחמת העולם השנייה יצרה אנטגוניזם ותגובה מתגוננת של מדינות אירופה, אבל המצב בישראל היה שונה לחלוטין.
ממשלת ישראל ראתה בהוליווד פלטפורמה להכנסות ממטבע זר, ולכן עודדה שיתוף פעולה להפקת סרטים, על חשבון השקעה בתעשיה המקומית. לסרטים אלה הובטחה הפצה בינלאומית, והם היו בעלי פוטנציאל לרומם את שם המדינה החדשה, בשעה שרבים מתושביה חיו בעוני ו/או גדלו במעברות ושכונות מצוקה.
שליט מתבסס על שורה ארוכה של מסמכים ותכתובות בין פקידי ממשל למפיקים זרים כדי להסביר כיצד פעל המנגנון שסייע להפקת הסרטים ההוליוודיים, ומתאר בהמשך את התמורה שחלה באופי הסרטים במהלך הזמן. אחרי מלחמת ששת הימים עלו על סדר היום נושאים כמו רצח הי”א באולימפיאדת מינכן והטרור הפלסטיני, ומנחם גולן הישראלי השתלב בתעשייה האמריקאית.
עד 1978 (יום העצמאות ה-30) הופקו גם מערבונים, ומחקרו של שליט שופך אור על תקופה זו ומאיר אותה בהקשר של יחסי הכוח והתלות ההדדית בין תעשיות הקולנוע בישראל ובארה”ב.
הוצאת רסלינג, 289 עמודים
בשנת 1908 כתב הנרי ג’ מס את ” פינת הרחוב הנעימה” על ספנסר בריידן השב לביתו לניו יורק לאחר שלושים ושלש שנה , וחווה בביתו את השדים והרוחות שליוו את חייו.והנה טים ברטון חוזר לאחר 36 שנים לשדים שבחייו ובחיינו. למה דיסוננס? סוג של חשבון נפש עם עברנו וניסיון להתחיל מחדש. גם ראש השנה הנוכחית אינו חג ככל חג ואין בו דיסוננס. גם הוא נותן לנו הזדמנות לבוא חשבון עם השדים והרוחות מעברנו , לסגור מעגל , לחשב ולפתוח מסלול מחדש. אם לא ננצל את ההזדמנות , נחזור שוב ושוב אל אותם השדים והרוחות. תודה חגית.