עתליה שלח מביאה לנו עוד בלדה מפורסמת, Lord Thomas and Fair Annet, בתרגומה, ובמקור באנגלית. הבלדה היא מספר 4 באוסף של רוד ומספר 73 באוסף הבלדות של צ’ילד Child 73A; Roud 4
זו בלדה מהמחצית השניה של המאה ה-17, אשר זכתה לפופולריות רבה בבריטניה ובצפון-אמריקה עד לעשורים הראשונים של המאה ה-20. בארה”ב רק “ברברה אלן” עלתה עליה בתפוצתה. היא ידועה תחת שמות שונים, בהם Lord Thomas and Fair Ellinor, Fair Annie and Sweet Willie, ולה מקבילות בנורווגית ובדנית. המוקדמת בגרסאותיה הופצה כעלון דפוס זול (Broadside), ונכללה באוסף הבלדות של סמואל פיפס. היא מתוארכת לכל המאוחר ל-1685, שנת סיום הכהונה של הצנזור שאישר את הדפסתה. משערים כי משם התגלגלה למסורת החיה הסקוטית במגוון שינויים, בהם החלפת שם הגיבורה ל”אנט”. התרגום הוא של הגרסה הסקוטית מתוך אוסף מ-1765.
הקשיבו לבלדה בביצוע ג’יין ריצ’י, 1961:
1
הַלוֹרְד תּוֹמָס וְאָנֵט הַיָּפָה
יָשְׁבוּ עַל גִּבְעָה כָּל הַיּוֹם,
כְּשֶׁהַלַּיְלָה יָרַד וְהַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה
טֶרֶם דִּבְּרוּ עַד תֹּם.
2
לוֹרְד תּוֹמָס אָמַר מִלָּה בִּמְשׁוּבָה
אָנֵט הַיָּפָה נֶעֶלְבָה,
“שֶׁלֹּא עַל רְצוֹן חֲבֵרַי הַטּוֹבִים
לֹא אֶשָּׂא לִי אִשָּׁה בִּמְרִיבָה.”
3
“אִם לְעוֹלָם לֹא תִּשָּׂא אִשָּׁה
אֵין אִשָּׁה שֶׁתִּנָּשֵׂא לְךָ,”
וְהוּא אֶל בֵּיתוֹ לְסַפֵּר לְאִמּוֹ
וְעַל בֶּרֶךְ כָּרַע בִּבְרָכָה.
4
“עֵצָה, הוֹ עֵצָה, אִמִּי,” הוּא אָמַר
“עֵצָה אָנָּא תְּנִי לִי כָּעֵת,
הַאֶקַּח אֶת הַכַּלָּה הַחוּמָה כֶּאֱגוֹז
וְאַנִּיחַ לָהּ, לְאָנֵט?”
5
“לַכַּלָּה הַחוּמָה יֵשׁ רְכוּשׁ וְזָהָב
לְאָנֵט הַיָּפָה אֵין דָּבָר,
וּמְעַט הַיֹּפִי אֲשֶׁר לְאָנֵט
הֵן לֹא יִהְיֶה פֹּה מָחָר.”
6
וְהוּא עַד לְבֵית אָחִיו הָלַךְ
“אָחִי, לוּ תָּעוּץ לִי כָּעֵת,
הַאֶשָּׂא אֶת הַכַּלָּה הַחוּמָה כֶּאֱגוֹז
וְאַנִּיחַ לָהּ לְאָנֵט?”
7
“לַכַּלָּה הַחוּמָה יֵשׁ שְׁוָרִים, אָחִי
לַכַּלָּה הַחוּמָה יֵשׁ פָּרוֹת,
הִנָּשֵׂא לַכַּלָּה הַחוּמָה כֶּאֱגוֹז
וְהַשְׁלֵךְ אֶת אָנֵט לָרוּחוֹת.”
8
“הַשְּׁוָרִים שֶׁלָּהּ, בִּילִי, עוֹד יָמוּתוּ בַּבַּיִת
בָּרֶפֶת יִפְּלוּ הַפָּרוֹת,
וּמוּל אֵשׁ-הָאָח לֹא יִהְיֶה לִי דָּבָר
אֶלָּא עִם גּוּצָה לִהְיוֹת.”
9
וְהוּא עַד לְבֵית אֲחוֹתוֹ הָלַךְ
“עֵצָה אָנָּא תְּנִי לִי כָּעֵת,
הַאֶשָּׂא אֶת הַכַּלָּה הַחוּמָה כֶּאֱגוֹז
וְאֶשְׁלַח לַחָפְשִׁי אֶת אָנֵט?”
10
“אֶת אָנֵט הַיָּפָה קַח לְךָ תוֹמָס
וְהַנַּח לַכַּלָּה הַחוּמָה,
שֶׁלֹּא תֵּאָנַח וְתִקְרָא מָרָה
מַה הֵבֵאנוּ לְכָאן בִּמְקוֹמָהּ.”
11
“לֹא, אֲנִי אֶקַּח אֶת עֲצַת אִמִּי
וַאֲחַתֵּן אֶת עַצְמִי כָּעֵת,
וַאֲנִי אֶקַּח אֶת הַכַּלָּה הַחוּמָה
שֶׁתֵּלֵךְ הַיָּפָה אָנֵט.”
12
אָבִיהָ שֶׁל אָנֵט הַיָּפָה אָז קָם
שְׁעָתַיִם לִפְנֵי אוֹר רִאשׁוֹן,
וְהוּא נִכְנַס אֶל הַחֶדֶר הַהוּא
בּוֹ אָנֵט שָׁכְבָה לִישׁוֹן.
13
“קוּמִי, קוּמִי, אָנֵט הַיָּפָה
מִנְעֲלֵי מֶשִׁי בּוֹהֵק תִּנְעֲלִי,
אֶל כְּנֵסִיַּת סֶנְט מֶרִי הָבָה נֵלֵךְ
חֲתֻנַּת פְּאֵר שָׁם תִּרְאִי.”
14
“לְכוּ עַלְמוֹתַי, לַחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה
וְסַדְּרוּ לִי אֶת שְׂעָרִי,
וּבְכָל מָקוֹם בּוֹ קְלַעְתֶּן צַמָּה
פִּי עֶשֶׂר קִלְעוּ עֲבוּרִי.”
15
“לְכוּ עַלְמוֹתַי, לַחֲדַר הַהַלְבָּשָׁה
וְאֶת כֻּתָּנְתִּי לִי סַדְּרוּ,
מֵאָרִיג הוֹלַנְדִי יְהֵא צָד אֶחָד
וְרִקְמָה לַשֵּׁנִי תִּבְחֲרוּ.”
16
הַסּוּס עָלָיו רָכְבָה אָנֵט
כְּרוּח דָּהַר הוּא דָּהוֹר,
פַּרְסוֹת שֶׁל כֶּסֶף לוֹ מִקָּדִים
וְזָהָב בּוֹעֵר מֵאָחוֹר.
17
אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כֶּסֶף
נִשְׁזְרוּ לוֹ לַסּוּס בָּרַעֲמָה,
וּלְכָל מַשָּׁב שֶׁל רוּח צָפוֹן
צִלְצְלוּ הֵם כֻּלָּם בָּרָמָה.
18
אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אַבִּירִים טוֹבִים
רָכְבוּ לְצִדָּהּ שֶׁל אָנֵט,
וְאַרְבַּע וְעֶשְׂרִים עַלְמוֹת-חֵן עִמָּהּ
כְּאִלּוּ כַּלָּה הִיא כָּעֵת.
19
וְכַאֲשֶׁר הִיא הִגִּיעָה אֶל כְנֵסִיַּת סֶנְט מֶרִי
עַל כֵּס הָאֶבֶן שֶׁל מֶרִי יָשְׁבָה,
וְהַשִּׂמְלָה שֶׁלָּבְשָׁה אָנֵט הַיָּפָה
סִנְוְרָה עֵינֵי כָּל בְּזִיוָהּ.
20
וְכַאֲשֶׁר הִיא נִכְנְסָה אֶל כְּנֵסִיַּת סֶנְט מֶרִי
כְּאוֹר הַחַמָּה זָהֲרָה,
וּסְבִיב מָתְנֶיהָ הָיְתָה חֲגוֹרָה
כֻּלָּה בִּפְנִינִים עֲטוּרָה.
21
הִיא יָשְׁבָה לָהּ לְצַד הַכַּלָּה הַחוּמָה
וְעֵינֶיהָ הָיוּ כֹּה צְלוּלוֹת,
לוֹרְד תוֹמָס שָׁכַח לְגַמְרֵי כַּלָּתוֹ
בְּבוֹא אָנֵט לַכְּלוּלוֹת.
22
וֶרֶד הָיָה לוֹ בְּתוֹךְ כַּף יָדוֹ
שָׁלוֹשׁ נְשִׁיקוֹת לוֹ נָתַן,
וּמֵעֵבֶר לַכַּלָּה הַחוּמָה הוּא רָכַן
וְשָׂם לְאָנֵט הַמַּתָּן.
23
אָז פָּתְחָה וְדִבְּרָה הַכַּלָּה הַחוּמָה
וּבְזַעַם רַב הִיא דִּבְּרָה,
“מֵאַיִן קִבַּלְתְּ אֶת מֵי הַוְּרָדִים
אֲשֶׁר בִּזְכוּתָם אַתְּ צְחוֹרָה.”
24
“הַמָּקוֹם בּוֹ קִבַּלְתִּי אֶת מֵי הַוְּרָדִים
שָׁם דָּבָר אַתְּ לֹא תְּקַבְּלִי,
כִּי אֲנִי קִבַּלְתִּי אֶת מֵי הַוְּרָדִים
מֵרַחְמָהּ שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי.”
25
הַכַּלָּה שָׁלְפָה סִכָּה אֲרֻכָּה
מִשָּׁבִיס רֹאשָׁהּ הַמְּפֹאָר,
וְדָקְרָה אֶת אָנֵט הַיָּפָה בְּלִבָּהּ
שֶׁאָנֵט עוֹד מִלָּה לֹא תֹּאמַר.
26
רָאָה לוֹרְד תּוֹמָס כִּי אָנֵט מַחְוִירָה
מַה זֶה קָרָה, הוּא תָּמַהּ,
אַךְ אֶת דַּם לִבָּהּ הַיָּקָר הוּא רָאָה
וְכֻלּוֹ נִמְלָא אָז חֵימָה.
27
פִּגְיוֹן הוּא שָׁלַף, בַּעַל לַהַב כֹּה חַד
כֹּה חַד וְנָכוֹן לַקְּרָב,
וְנָעַץ לַהֲבוֹ בַּכַּלָּה הַחוּמָה
וּמֵתָה הִיא נָפְלָה לְרַגְלָיו.
28
לוּ הַמְתִּינִי לִי רֶגַע, אָנֵט יַקִּירָה
לוּ הַמְתִּינִי נָא לִי, הוּא קָרָא,
וְנָעַץ פִּגְיוֹנוֹ הַיְשֵׁר אֶל לִבּוֹ
וּמֵת לְצִדָּהּ הוּא כָּרַע.
29
לוֹרְד תוֹמָס נִקְבַּר מִחוּץ לְסֶנְט מֶרִי
אָנֵט הַיָּפָה בִּפְנִים,
וּמִן הָאֶחָד צָמַח הַלִּבְנֶה
וּמִן הַשֵּׁנִי הַחוֹחִים.
30
וּכְכָל שֶׁצָּמְחוּ וּכְכָל שֶׁגָּדְלוּ
כְּמוֹ בִּקְּשׁוּ לִהְיוֹת קְרוֹבִים,
וּמִכָּאן לָבֶטַח תָּבִין נְכוֹנָה
כִּי הָיוּ הֵם שְׁנֵי אוֹהָבִים.
הבלדה במקור האנגלי
ראו את המקור בפרויקט גוטנברג.
Lord Thomas and Fair Annet
1
Lord Thomas and Fair Annet
Sate a’ day on a hill;
Whan night was cum, and sun was sett,
They had not talkt their fill.
2
Lord Thomas said a word in jest,
Fair Annet took it ill:
‘A, I will nevir wed a wife
Against my ain friends’ will.’
3
‘Gif ye wull nevir wed a wife,
A wife wull neir wed yee:’
Sae he is hame to tell his mither,
And knelt upon his knee.
4
‘O rede, O rede, mither,’ he says,
‘A gude rede gie to mee;
O sall I tak the nut-browne bride,
And let Faire Annet bee?’
5
‘The nut-browne bride haes gowd and gear,
Fair Annet she has gat nane;
And the little beauty Fair Annet haes
O it wull soon be gane.’
6
And he has till his brother gane:
‘Now, brother, rede ye mee;
A, sall I marrie the nut-browne bride,
And let Fair Annet bee?’
7
‘The nut-browne bride has oxen, brother,
The nut-browne bride has kye;
I wad hae ye marrie the nut-browne bride,
And cast Fair Annet bye.’
8
‘Her oxen may dye i the house, billie,
And her kye into the byre,
And I sall hae nothing to mysell
Bot a fat fadge by the fyre.’
9
And he has till his sister gane:
‘Now, sister, rede ye mee;
O sall I marrie the nut-browne bride,
And set Fair Annet free?’
10
‘I’se rede ye tak Fair Annet, Thomas,
And let the browne bride alane;
Lest ye sould sigh, and say, Alace,
What is this we brought hame!’
11
‘No, I will tak my mither’s counsel,
And marrie me owt o hand;
And I will tak the nut-browne bride,
Fair Annet may leive the land.’
12
Up then rose Fair Annet’s father,
Twa hours or it wer day,
And he is gane into the bower
Wherein Fair Annet lay.
13
‘Rise up, rise up, Fair Annet,’ he says,
‘Put on your silken sheene;
Let us gae to St. Marie’s kirke,
And see that rich weddeen.’
14
‘My maides, gae to my dressing-roome,
And dress to me my hair;
Whaireir yee laid a plait before,
See yee lay ten times mair.
15
‘My maids, gae to my dressing-room,
And dress to me my smock;
The one half is o the holland fine,
The other o needle-work.’
16
The horse Fair Annet rade upon,
He amblit like the wind;
Wi siller he was shod before,
Wi burning gowd behind.
17
Four and twanty siller bells
Wer a’ tyed till his mane,
And yae tift o the norland wind,
They tinkled ane by ane.
18
Four and twanty gay gude knichts
Rade by Fair Annet’s side,
And four and twanty fair ladies,
As gin she had bin a bride.
19
And whan she cam to Marie’s kirk,
She sat on Marie’s stean:
The cleading that Fair Annet had on
It skinkled in their een.
20
And whan she cam into the kirk,
She shimmerd like the sun;
The belt that was about her waist
Was a’ wi pearles bedone.
21
She sat her by the nut-browne bride,
And her een they wer sae clear,
Lord Thomas he clean forgat the bride,
Whan Fair Annet drew near.
22
He had a rose into his hand,
He gae it kisses three,
And reaching by the nut-browne bride,
Laid it on Fair Annet’s knee.
23
Up than spak the nut-browne bride,
She spak wi meikle spite:
‘And whair gat ye that rose-water,
That does mak yee sae white?’
24
‘O I did get the rose-water
Whair ye wull neir get nane,
For I did get that very rose-water
Into my mither’s wame.’
25
The bride she drew a long bodkin
Frae out her gay head-gear,
And strake Fair Annet unto the heart,
That word spak nevir mair.
26
Lord Thomas he saw Fair Annet wex pale,
And marvelit what mote bee;
But whan he saw her dear heart’s blude,
A’ wood-wroth wexed hee.
27
He drew his dagger, that was sae sharp,
That was sae sharp and meet,
And drave it into the nut-browne bride,
That fell deid at his feit.
28
‘Now stay for me, dear Annet,’ he sed,
‘Now stay, my dear,’ he cry’d;
Then strake the dagger untill his heart,
And fell deid by her side.
29
Lord Thomas was buried without kirk-wa,
Fair Annet within the quiere,
And o the tane thair grew a birk,
The other a bonny briere.
30
And ay they grew, and ay they threw,
As they wad faine be neare;
And by this ye may ken right weil
They were twa luvers deare.
קראו עוד בלדות קלאסיות ביקום תרבות בתרגומה של עתליה שלח
הגבירה והאביר הרצחני: הבלדה הַמַּיִם שֶׁל וִירִי וֵל