‘ידיים מספרות’ – בחומר ובאומר

‘מדברים שירה’ הוא אירוע ייחודי אשר מתקיים באופן קבוע בגלריה ‘על הצוק‘ בנתניה. מטרת האירוע היא לקיים רב שיח דו ממדי, היינו דיאלוג בין השפה החזותית לשפה המילולית, כאשר הסיבה, המתווך, והמניע לשיח, הוא הנושא המטופל בתערוכה.

מפגש זה בין שירה לאמנות מציג את התפתחות הרעיונות בחומר ואומר. בחרתי לקשור בין התחומים כאומנית ומשוררת, החוקרת את תופעת ה’אינטרטקסטואליות’, כלומר שיח בין טקסטים.

המחקר מתמקד בתופעה שבה טקסטים בתרבות משוחחים תדיר זה עם זה, מקיימים תנועה רעיונית הדדית במודע ושלא במודע. המקום שבו החוקר או הצופה מצליח לזהות את הרמזים העולים מתוך הטקסטים ומפגיש ביניהם, מרחיב את המשמעות של כל אחד מהם. שיח אינטרטקסטואלי צמח להיות סוגה מחקרית בתחום ההרמנויטיקה והתרבות.

ב-‘מדברים שירה’ נקודת המוצא היא התערוכה המוצגת בגלריה. אני לומדת את נושא התערוכה, בוחנת את המוצגים השונים, ובהתייחס לזה ובהתאם יוצאת עם ‘קול קורא’ למשוררים, בו אני מזמינה אותם לעסוק בנושא התערוכה באמצעות שירה. לאחר תהליך של מיון ובחירה, מתקיים מפגש משוררים בחלל התצוגה, כאשר המוצגים על הקירות, ובחלל החדר עפות מילים, נקראות ונשמעות.

המפגש כולל סיור בתערוכה, שיח עם האומנים היוצרים, קריאת שירה, ועיטור מוסיקלי.

האירוע הפך להיות חלק ממנהג הבית. משוררים מכל חלקי הארץ מגיעים לרגעים של התרוממות שבהם גם העין וגם הרוח שותפים לחוויה התרבותית.

האירוע האחרון נקרא ‘ידיים מספרות’, כשם התערוכה המוצגת.

את דבריי באירוע פתחתי במילים מתוך משלי (י’, ד’) “ויד חרוצים תעשיר”, כאשר הכוונה היא לחרוץ ושקדן במלאכתו. רוצה לומר שהפעילות שתוצריה מוצגים בתערוכה מעידים בראש ובראשונה על שמם בגופם ובפועל שהרי זו עבודת ידיים.

הידיים באמנות נתפסות כמייצגות את העשייה האנושית, היצירתיות, הביטוי הריגשי, וגם את הקשר בין האישי לחברתי, בין הגוף לנפש.

האוצרים, שרית אייזנמן ואריק שניידר, אשר הקימו תערוכה מרתקת כותבים בטקסט הגלריה:

“…..הידיים מסמלות את כוחות הבריאה והעשייה, הם מאפשרים לאדם לצמוח, לבנות ולהתפתח, מאידך יכולים גם להרוג ולקחת חיים במחי יד.  

הידיים מספרות סיפור, סיפור חיים. יש בהן היסטוריה של חיים שלמים, הן מעידות  על חוויות בדרכו של האדם ועל הרגשות, האופי, התשוקות והיכולות שלו….. . כל זוג ידיים הוא יצירת אמנות בפני עצמה, והוא טביעת האצבע של כל אחד מאיתנו. הידיים מגלמות כוח, רכות וחיבור עמוק לאנושיות שלנו. הידיים הן הצצה לעולמות שונים, למגעים שיצרו קשרים, לאהבות, לעבודה ולעשייה….. ידיים הן כלים רבי עוצמה לספר סיפורים, ומציעות תובנות לגבי העולמות הפנימיים והמצבים הפסיכולוגיים של דמויות מתוארות….. התערוכה מביאה את הסיפור שמאחורי הידיים, הרגשות, התובנות, החוויות, הסמלים והארכיטיפים שבאים לידי ביטוי בסיפורי הידיים ובפרשנות האישית והמיוחדת של כל אמן…”

היצירות בתערוכה נותנות ביטוי למילים אלה בצורות שונות ובחומרים שונים.

אוסיף על דברים אלה קצת מתוך ההיסטוריוגרפיה של האמנות. ‘בריאת האדם’ של מיכלאנג’לו, אשר נמצאת בקפלה הסיסטינית בוותיקן – ידו של האל הנוגעת-לא נוגעת בידו של האדם, ומסמלת את רגע הבריאה ואת הקשר בין האנושי לאלוהי, סמל לאנושיות, ליכולת הבריאה, ולחיבור בין האדם לכוחות עליונים. פסלו של אוגוסט רודן ‘יד האלוהים’ – בו ידו של אלוהים מחזיקה שתי דמויות, מייצגות ומסמלות בריאה וחיבור בין הגשמי לאלוהי. ליאונרדו דה וינצ’י עסק ב’מחקרים על ידיים’ והקדיש תשומת לב רבה לחקר תנועות הידיים בשרטוטים מדויקים, מתוך התעניינות פיזיולוגית ואמנותית. בעבורו הידיים ביטאו גם רגש וגם מיומנות טכנית. ‘הידיים של האיכר’ ביצירתו של ואן גוך – מהוות סמל לעבודה קשה, עוני, ותשוקה לאדמה, ומדגישות את הקשר לאדמה ואת המאבק ההישרדותי היומיומי. ביצירות של סלבדור דאלי, למשל בציור ‘הג’ירפה הבוערת’ (רוחו של ורמיר) – הידיים מופיעות פעמים רבות בצורות מעוותות או שבורות. בכך הן מייצגות את שבירת הקונבנציה, את ההיבטים הבלתי מובנים של המציאות ואת התת מודע.

אני עצמי כתבתי מאמר מקיף שמתייחס לציור של רמברנדט (ואחרים) בו רואים את ידיו המברכות של יעקב את בני יוסף ‘שכל את ידיו… בימינו ובשמאל’, ציור המקרא, ציור הנקרא (צדרבוים 2018). מאמר נוסף, שעוסק בציור, בידיים, ובברכה, מופיע בספר ‘שלושה בפרדס היצירה – בין הברכה לבשורה בין שמאל לימין ומה שביניהם – אמנות ואמונה’ ( צדרבוים, 2019).

התערוכה הנוכחית מתכתבת בדרכה עם מסורת עשירה שעניינה הידיים, ידי אדם, והמשמעות שלהם בציור.

מפגש המשוררים מתקיים תחת כנפיה של התערוכה, וגם בהקשר זה ניתן למצוא מקבילות בעולם השירה. רחל שפירא במילותיה “יָד קְטַנָּה לִי פָּרְשָׂה אֶת הָרֶשֶׁת, יָד קְטַנָּה מְעֲנָה אֶת חוּשַׁי, אֶת חַיֵּי אָת בּוֹנֶה וְהוֹרֶסֶת, יָד קְטַנָּה לְבָנָה שֶׁל אִשָּׁה…. יָד קְטַנָּה עֲדִינָה רַבַּת כֹּחַ, כָּל תְּנוּעָה כְּמוֹ חֵץ בְּלִבִּי, לֹא רוֹצֶה לֹא יָכוֹל כְּבָר לִשְׁכֹּחַ, יָד קְטַנָּה מַחֲזִיקָה אֶת אָשְׁרִי…”. זלמן שניאור בשירו כותב “…הו, יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ אִישׁ לֹא הֵעֵז בָּהּ לָגַעַת…”. ואילו וולך משתמשת בביטוי עם המונח ידיים על מנת לתאר מצב “לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם / אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם/ זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִם / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם”.

הגישה האינטרטקסטואלית מדברת על שיח בין טקסטואלי, רב זמני ועל זמני, בין תחומי, רב קולי. לפיכך ציינתי בדבריי כאן קצת מהעיסוק בידיים בהקשרים רחבים יותר.

ומכאן לאירוע גופו, שבו משוררים מביאים באמצעות פיהם וקולם את הידיים, כל אחד וידיו הוא.

כאמירה כללית אומר, שבכל שיר, אף אם היד הוזכרה רק פעם אחת, היה ברור שהיד היא זו שנושאת את המסר של השיר. אביא להלן כמה ציטוטים, ואתייחס למסרים שעולים מתוך השירים.

אנו פוגשים ידיים שעוסקות בזכרון וגעגוע “מִדֵי פַּעַם פּוֹנוֹת יָדַי אָחוֹר / אֶל נוֹפִים מֻכָּרִים שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם /צֹרֶךְ בִּלְתִּי פּוֹסֵק” (אורנה רב הון).

הידיים כמקור של זכרון כוח ובטחון “נִתְלֵית מִבַּחוּץ בְּגֶדֶר-הָאֶבֶן הַיָּפָה שֶׁלּוֹ, וְנֶאֱחֶזֶת. / אֵין לִי מִי-יוֹדֵעַ-מָה כּוֹחַ בַּיָּדַיִם, אֲבָל כְּשֶׁשִּׁפּוּלֵי רִצְפַּת הַגַּן /  מִתְפּוֹרְרִים לִי מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם,…. לָכֵן נֶאֱחַזְתִּי חָזָק / בַּשּׁוּלַיִם (בִּשְׁבִילָהּ זוֹ הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם) וּבְכוֹחַ / סָבָתִי טִפַּסְתִּי, אֶת מָה שֶׁנִּפְרַץ וְנִפְרַע אָסַפְתִּי בְּיָדַי” (הדס לאור אשור).

הידיים החרוצות העמלניות שמשאירות זכרון, השיר כמחווה וגעגוע “טָמְנוּ בְּקַרְקָעִיתָן / תַּחֲרוֹת מְאֻצְבָּעוֹת ……הֶחֱלַקְתִּי, מִשַּׁשְׁתִּי, בָּדַקְתִּי הֶעָדִין הַמִּרְקָם לְיָדָהּ הַצְּנוּמָה?” (ורדה גנזך).

הידיים כמקור לחמלה ולאהבה בין חיים ומוות “בְּמוֹ יָדַי אוֹתָהּ אֶשָּׂא / בְּדֶרֶךְ-אֵין-חֲזֹר. כָּאן עַל שֻׁלְחַן וֵטֵרִינָר / תִזְכֶּה לַמְּנוחָה./  יָדִי שׁוֹקַעַת בַּפַּרְוָה / עֲדַיִן נְשִׁימוֹת” (חגית בת-אליעזר).

יד שמאל כמטאפורה למאבק, לדעות, ולמערכות יחסים “יָדִי הַשְּׂמָאלִית – עַד מָתַי תֵּשְׁבִי פֹּה דּוֹמֶמֶת / מִסְכֵּנָה שֶׁלִּי בַּת מַמְזֶרֶת / הַאִם בְּסֵתֶר לִבֵּךְ אַתְּ חוֹלֶמֶת /לִדְמוֹת לַאֲחוֹתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת? “(חיה בנצל).

ידיים שמסמלות זכרון רומנטי ובסופו גם אכזבה “הוּא הוֹשִׁיט לָהּ יָד, שֶׁלֹּא תִּפֹּל לַבֹּץ / שֶׁלֹּא תִּמְעַד בַּמּוֹרָד שֶׁלֹּא תִּדָקֵר במשוכת צַבָּר” (יפה עמנואל בנימיני).

הידיים במקורות, ידיים במסורת, ידי אבות, ידיים בעלות תפקידים משמעותיים – ידיים כמיתוס, והשימוש בהם כמטאפורה למצבנו העכשווי “אֶחָד אַחַר אֶחָד עָבְרוּ הַבָּנִים תַּחַת יָדָיו הַזְּקֵנוֹת שֶׁל  יַעֲקֹב  /עֵת בֵּרְכָם,…. גַּם כִּי כָּמְשׁוּ יָדָיו סָמְכוּ הַבָּנִים עַל חֹסֶן מִלּוֹתָיו..וְחִלְחֵל הַמַּבָּע אֶל לִבָּם…../ וְעַתָּה / כָּבֵד לִבֵּנוּ כִּידֵי מֹשֶׁה שֶׁכָּבְדוּ / וְאֵין חוּר וְאַהֲרֹן / שֶׁיֹּאחַזוּם / לְחַזֵּק יָדֵינוּ  /  הָאוֹחֲזוֹת בַּחֶרֶב……” ( לאה ברץ).

הידיים כמקור לזהות, בניגוד למקורות בהם הידיים ידי עשו והקול קול יעקב, כפי שמצטטת המשוררת, “הַיָּדַיִם יָדַי, וְהַקּוֹל הוּא קוֹלִי, הַשֵּׂעָר הַכָּסוּף וְכָל קֶמֶט”. (מירה שטרן).

ידיים כמסורת זכרון וגעגוע בית אבא. ידיים שמותירות זכרון ומקרבות בין עבר להווה, זמנים ותרבות “סִימָנֵי יַיִן / מֵאֶצְבְּעוֹת יָדַי, מִקִּדּוּשׁ שֶׁל שַׁבָּת /  נוֹסְפוּ לְצַד טְבִיעוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָבִי / מְחַבְּקוֹת חָזָק/ נוֹגְעוֹת מִמֶּרְחָק” (מנשה כהן).

תנועת הידיים ומבעם כמטאפורה לראות את המוסתר “עֵינַי שְׁלוּבוֹת בַּחֹשֶׁךְ / פְּעִימוֹת הַמַּחֲשָׁבָה מַרְגִּיעוֹת / בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךָ /  רָחָב עוֹלָמִי” (רחל בכר).

הידיים המתארות את האופן בו אפשר לחשוף לראות ולהראות רגשות, סינסתזיה בין חוש הראיה וחוש המישוש “…פִּתְאוֹם נהניתי וְרָאִיתִי יוֹתֵר, / וְנָגַעְתִּי, נָגַעְתִּי, עַל זֶה אֲנִי לֹא מְוַתֵּר.  / וְנָגַעְתִּי, עַל זֶה אֲנִי לֹא מְוַתֵּר…” (רמי הלוי).

ושוב הידיים העמלות, היד המפסלת המתרגמת את המוח, יד חרוצים “עַל שֻׁלְחַן עֵץ בְּחַדְרִי, עִם סַכִּין יַפָּנִית /הוֹלְכִים וְנֶעֱרָמִים פְּסָלִים שֶׁצָּלְחָה /דַּרְכָּם בְּמִנְהֶרֶת הָאֶפְשָׁר / מִמּוֹחִי אֶל אֶצְבְּעוֹתַי “(שוש בין עזרא).

יד כאמצעי לביטוי קשר וגשר, אהבה חמלה ובטחון “ה…ַיָּד קְטַנַּת הַמְּמַדִּים הַסְּפוּנָה / בְּתוֹךְ הַיָּד הַגְּדוֹלָה / סוֹפֶגֶת אֶת חֻמָּהּ, / מִתְמַלֵּאת בְּשַׁלְוָה / וְנוֹצֶרֶת תִּקְשֹׁרֶת לְלֹא מִלִּים..” (תמר דוד כריספי).

היד שהיא כמו דיוקן אשר מספרת חיים שלמים “… עֵינַי קָלְטוּ אֶת יָדֶיהָ הקמוטות / הֵן נִרְאוּ כְּדַפִּים שֶׁל סֵפֶר / שֶׁצָּנַח אֶל שְׁלוּלִית / שֶׁל מַיִם עֲכוּרִים….” (תָּמָר מִחלִין).

אסיים בשירי שבו אני משתמשת בדימוי ידיים, ובביטויים מושאלים על מנת לדבר על מצבים שונים בחיים שעוסקים בגלוי ובסמוי, בזמנים שונים של עבר מול עתיד, על שאיפות מול אכזבות וכל זאת תוך פעילות ידנית שבה היד המשורטטת היא לא זאת השמאלית אלא הסמיילית “כַּף יָדִי הַסְּמַיְילִית צוֹחֶקֶת לִימִינִי / שֶׁלֹּא תִּדְבַּק בְּאֶפֶס מַחֲסֶה / כּוֹתֶבֶת מִלּוֹת עַד כְּלּוֹת /  בְּסוֹד פָּתוּר כְּלוּט / לְפָאֵר וּלְרוֹמֵם בְּסִפּוּר מַעֲשֶׂה /  עָבַר וְהֹוֶה לְעָתִיד דִּמְיוֹנִי….. כַּף יָדִי הַסְּמַיְילִית בּוֹחֶשֶׁת / עַל מַצָּע עָתִיר הַבְטָחוֹת /  נוֹטֶשֶׁת אֶצְבַּע מַאֲשִׁימָה /  בִּשְׂדֵה קְרָבוֹת הַיֵּצֶר / וְחוֹרֶשֶׁת מְזִמּוֹת  / בְּשִׂרְטוּט קַוִּים בְּרֶשֶׁת” (נורית יעקבס צדרבוים).

‘מדברים שירה’ הוא ‘רב שיח’ שבו השפה החזותית מזמינה ופוגשת את השפה המילולית ומאפשרת ‘פוליפוניה קולית’ ובריקולאז’ של מילים וצורות, של חומר ואומר. הנושא הנדון הפעם היה ‘ידיים מספרות’. היוצרים השונים אומנים חזותיים ומשוררים אפשרו ליד לספר את הסיפור שלהם עצמם, או להיפך.

ונסיים בעוד שיר של נורית יעקבס צדרבוים:

ראו גם

סרטון ביוטיוב עם אוסף עבודות מתוך פרויקט “ידיים” של נורית יעקבס צדרבוים