אצולה / נעם פרתום
הָרוֹקֵחַ שָׁאַל אוֹתִי שִׁלְשׁוֹם בִּטְרוּנְיָה מְסֻיֶּמֶת אִם אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַתְּרוּפָה
הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי לְטָרֶשֶׁת נְפוֹצָה עוֹלָה. הֵשַׁבְתִּי בְּבֶהָלָה שֶׁלֹּא. שֶׁהַקֻּפָּה מְמַמֶּנֶת,
יְבֹרַךְ סַל הַבְּרִיאוּת וִיבֹרְכוּ הַסּוֹצְיָאלִיסְטִים הַצַּדִּיקִים, עוֹשֵׂי הַחֲסָדִים, שֶׁהֵקִימוּ
אֶת הַמַּעֲרָכוֹת בַּמְּדִינָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת הַזּוֹ. מְדִינָה שֶׁבְּלֵב שְׁקִיעָתָהּ וְהִתְנַוְּנוּתָהּ
הַטְּרָגִית צוֹמְחִים מִדֵּי פַּעַם, לְפֶתַע, אַלְמֻגֵּי מַיִם שַׂרְדָנִיִּים וְנִסִּיִּים שֶׁצִּבְעָם סָגֹל
זוֹהֵר מַרְהִיב שֶׁמַּרְעִיד אֶת הַלֵּב. אוֹ אָז, בְּעוֹדִי מְהַרְהֶרֶת בַּפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהוּא
שֵׁרוּתֵי הַבְּרִיאוּת הַצִּבּוּרִיִּים, וְהַיְּחִידִים בְּמִינָם כִּמְעַט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ (כְּשֶׁלְּמַרְבֵּה
הַמַּזָּל וְהַזְּכוּת הֵם קַיָּמִים דַּוְקָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלָּנוּ הַשְּׁסוּעָה וּבַעֲלַת הַהַנְהָגָה הַכֹּה
כּוֹשֶׁלֶת), לָאַט לְעֶבְרִי הָרוֹקֵחַ בִּצְעָקָה כְּבוּשָׁה: “38 אֶלֶף שֶׁקֶל! הַתְּרוּפָה שֶׁלָּךְ?!
38 אֶלֶף שֶׁקֶל לְ-9 כַּדּוּרִים!” הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהוּא בָּא אֵלַי בִּטְעָנוֹת וְהָיָה לִי לֹא נָעִים
אָז הִתְנַצַּלְתִּי. כִּי אֲנִי בַּת. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁזּוֹ תְּרוּפָה בִּיוֹלוֹגִית עִם מַנְגְּנוֹן
פְּעֻלָּה חַדְשָׁנִי וְשֶׁהִיא מוֹנַעַת הֶתְקֵפִים, עוֹצֶרֶת אֶת הִתְקַדְּמוּת הַמַּחֲלָה וּמַעֲלִימָה
בִּשְׁאִיפָה דַּלֶּקֶת פְּעִילָה בַּמּוֹחַ. בַּסּוֹף הִשְׁתַּתַּקְתִּי. כָּבַשְׁתִּי אֶת נִמּוּקַי אֶל קִרְבִּי.
כִּי אֲנִי בַּת. וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי בִּמְרִירוּת אֵיזוֹ טָעוּת זוֹ, תַּקָּלָה הִתְנַהֲגוּתִית טֶכְנִית,
לְגַלּוֹת יוֹם אֶחָד שֶׁהָפַכְתְּ לְאִשָּׁה הַנִּזְקֶקֶת לְמָזוֹר בְּעוֹלָם שֶׁמְּנֹהָל עַל יְדֵי גְּבָרִים.
אֲבָל כּוּסאוֹמוֹ. בֶּאֱמֶת. אֲנִי הֲרֵי מְשַׁלֶּמֶת לַקֻּפָּה 35 שָׁנָה בְּדִיּוּק לְשֵׁם כָּךְ. אֶפְשָׁר
לַחְשֹׁב שֶׁהָאָדוֹן רוֹקֵחַ מוֹצִיא אֶת זֶה מִכִּיסוֹ. וּבְנִימָה זוֹ אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְכֻלְּכֶם:
כֵּן, יֵשׁ לִי נֶפֶשׁ מְפֹאֶרֶת וּמוּאֶרֶת שֶׁל מְשׁוֹרֶרֶת. נֶפֶשׁ שֶׁהִיא אֲצֻלָּה. וַאֲפִלּוּ הַתְּרוּפוֹת
שֶׁלִּי, חֲבֵרִים – בְּהֶתְאֵם. זְדַיְּינוּ.
השבוע, לצד סערת ההכנות לטקס הזיכרון במלאת שנה לטבח השבעה באוקטובר 2023, הטקס הממלכתי מטעם הממשלה ושרת התחבורה מירי רגב לעומת הטקס של רבות מהמשפחות השכולות ומשפחות החטופים, הופצה גם הודעה מטעם נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה ומי שהיה בעבר ראש הסגל שלו, על כך שלא מדובר בטקס אלטרנטיבי של המשפחות לעיל אלא של “שונאי הימין [ה]רוצים מדינה אלטרנטיבית” והוסיף: “[אלו] פרפורים אחרונים שלהם לקראת שקיעה. מיד בסיום המלחמה נקיים טקס חילופי אליטות” (ידיעה מאת טל שלו, וואלה, 29.8.2024).
חשבתי לעצמי איך ייראה טקס חילופי אליטות מגוחך שכזה ואז נתקלתי בשיר שלפנינו, “אצולה”, המופיע בספר השירים החדש, השלישי, של המשוררת והפרפורמרית נעם פרתום (ילידת 1986, תל אביב), “לצאת מהגוף” (2024, הוצאת חרגול ומודן, עריכה אלי הירש, עמ’ 133). פרתום יכולה בעצמה להיחשב על ידי אשל הנ”ל כאליטה, משום שהיא גדלה בצפון תל אביב, נקראה “אשכנזיה מדי, בורגנית”, והעידה על עצמה שגדלה “בבית פולני קלאסי ששותק רגשות”, כלשונה בספר-שיריה הקודם, “ביחדנס” (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד, אותו עורך כנ”ל, עמ’ 84 מתוך השיר “לא בשקט”). והנה, הנה היא, האליטה הזאת, בת האצולה הזאת שיש להחליף, הנה היא מתמודדת עם החיים עצמם ועם מחלת הטרשת הנפוצה שבה לקתה, אבל תוך כדי כך היא גם משכילה לעמוד על כשלי הממלכה השסועה והכושלת של אותו אשל וחבר מרעיו.
לשיר 19 טורים ארוכים (בכל טור להוציא את הטור החותם את השיר יש בין תשע ל-11 מילים), והוא מתאר מפגש בין הדוברת בשיר, בת דמותה של המשוררת, לבין רוקח נזפן הנוזף בה על יוקר התרופה שהיא נזקקת לה כדי לטפל במחלתה. רוב השיר מתאר את התקרית באופן לכאורה אובייקטיבי עד שנוצרת עצירה והדוברת בשיר מתוודה כי התנצלה בפני האדון הרוקח “כי אני בת”. הצירוף הזה מופיע בטור ה-11 בשיר, וחוזר על עצמו בטור ה-14, אבל נמשך ממנו ואילך הלאה ועיקרו: “אישה שנזקקת למזור בעולם שמנוהל על ידי גברים”.
כך, נפש האצולה של המשוררת, או הנפש האצילית שלה, יכולה לשמש עבורנו גם כמשל למצב הדברים הנוכחי וגם כמוסר ההשכל שלו, זה שכבר הוטבע בספרה הקודם של פרתום בשיר הנקרא עתה כנבואי, “שחרזדה של הכאב”, בו היא קראה להחליף את אורגיית השנאה וסיסמאות השקר של ממשלת המוות – אלו ביטויים שלה בשיר הנ”ל – בחמלה, הבנה של הכאב, ואהבה. או בלשונה שם: “כאב עוזר להבין על הבשר את הלבד של הצד האחר” (מתוך “ביחדנס” לעיל, עמ’ 59-58). זה בסך הכל גם מה שנדרש מהרוקח כלפי הלקוחה המשוררית שניצבת לפניו, לגלות קצת אמפטיה.
