כריכת ״לצאת מהגוף״ של נעם פרתום
כריכת ״לצאת מהגוף״ של נעם פרתום

אצולה / נעם פרתום

הָרוֹקֵחַ שָׁאַל אוֹתִי שִׁלְשׁוֹם בִּטְרוּנְיָה מְסֻיֶּמֶת אִם אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה הַתְּרוּפָה

הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי לְטָרֶשֶׁת נְפוֹצָה עוֹלָה. הֵשַׁבְתִּי בְּבֶהָלָה שֶׁלֹּא. שֶׁהַקֻּפָּה מְמַמֶּנֶת,

יְבֹרַךְ סַל הַבְּרִיאוּת וִיבֹרְכוּ הַסּוֹצְיָאלִיסְטִים הַצַּדִּיקִים, עוֹשֵׂי הַחֲסָדִים, שֶׁהֵקִימוּ

אֶת הַמַּעֲרָכוֹת בַּמְּדִינָה הַמִּתְפּוֹרֶרֶת הַזּוֹ. מְדִינָה שֶׁבְּלֵב שְׁקִיעָתָהּ וְהִתְנַוְּנוּתָהּ

הַטְּרָגִית צוֹמְחִים מִדֵּי פַּעַם, לְפֶתַע, אַלְמֻגֵּי מַיִם שַׂרְדָנִיִּים וְנִסִּיִּים שֶׁצִּבְעָם סָגֹל

זוֹהֵר מַרְהִיב שֶׁמַּרְעִיד אֶת הַלֵּב. אוֹ אָז, בְּעוֹדִי מְהַרְהֶרֶת בַּפֶּלֶא הַזֶּה שֶׁהוּא

שֵׁרוּתֵי הַבְּרִיאוּת הַצִּבּוּרִיִּים, וְהַיְּחִידִים בְּמִינָם כִּמְעַט בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ (כְּשֶׁלְּמַרְבֵּה

הַמַּזָּל וְהַזְּכוּת הֵם קַיָּמִים דַּוְקָא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלָּנוּ הַשְּׁסוּעָה וּבַעֲלַת הַהַנְהָגָה הַכֹּה

כּוֹשֶׁלֶת), לָאַט לְעֶבְרִי הָרוֹקֵחַ בִּצְעָקָה כְּבוּשָׁה: “38 אֶלֶף שֶׁקֶל! הַתְּרוּפָה שֶׁלָּךְ?!

38 אֶלֶף שֶׁקֶל לְ-9 כַּדּוּרִים!” הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהוּא בָּא אֵלַי בִּטְעָנוֹת וְהָיָה לִי לֹא נָעִים

אָז הִתְנַצַּלְתִּי. כִּי אֲנִי בַּת. נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁזּוֹ תְּרוּפָה בִּיוֹלוֹגִית עִם מַנְגְּנוֹן

פְּעֻלָּה חַדְשָׁנִי וְשֶׁהִיא מוֹנַעַת הֶתְקֵפִים, עוֹצֶרֶת אֶת הִתְקַדְּמוּת הַמַּחֲלָה וּמַעֲלִימָה

בִּשְׁאִיפָה דַּלֶּקֶת פְּעִילָה בַּמּוֹחַ. בַּסּוֹף הִשְׁתַּתַּקְתִּי. כָּבַשְׁתִּי אֶת נִמּוּקַי אֶל קִרְבִּי.

כִּי אֲנִי בַּת. וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי בִּמְרִירוּת אֵיזוֹ טָעוּת זוֹ, תַּקָּלָה הִתְנַהֲגוּתִית טֶכְנִית,

לְגַלּוֹת יוֹם אֶחָד שֶׁהָפַכְתְּ לְאִשָּׁה הַנִּזְקֶקֶת לְמָזוֹר בְּעוֹלָם שֶׁמְּנֹהָל עַל יְדֵי גְּבָרִים.

אֲבָל כּוּסאוֹמוֹ. בֶּאֱמֶת. אֲנִי הֲרֵי מְשַׁלֶּמֶת לַקֻּפָּה 35 שָׁנָה בְּדִיּוּק לְשֵׁם כָּךְ. אֶפְשָׁר

לַחְשֹׁב שֶׁהָאָדוֹן רוֹקֵחַ מוֹצִיא אֶת זֶה מִכִּיסוֹ. וּבְנִימָה זוֹ אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לְכֻלְּכֶם:

כֵּן, יֵשׁ לִי נֶפֶשׁ מְפֹאֶרֶת וּמוּאֶרֶת שֶׁל מְשׁוֹרֶרֶת. נֶפֶשׁ שֶׁהִיא אֲצֻלָּה. וַאֲפִלּוּ הַתְּרוּפוֹת

שֶׁלִּי, חֲבֵרִים – בְּהֶתְאֵם. זְדַיְּינוּ.

השבוע, לצד סערת ההכנות לטקס הזיכרון במלאת שנה לטבח השבעה באוקטובר 2023, הטקס הממלכתי מטעם הממשלה ושרת התחבורה מירי רגב לעומת הטקס של רבות מהמשפחות השכולות ומשפחות החטופים, הופצה גם הודעה מטעם נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה ומי שהיה בעבר ראש הסגל שלו, על כך שלא מדובר בטקס אלטרנטיבי של המשפחות לעיל אלא של “שונאי הימין [ה]רוצים מדינה אלטרנטיבית” והוסיף: “[אלו] פרפורים אחרונים שלהם לקראת שקיעה. מיד בסיום המלחמה נקיים טקס חילופי אליטות” (ידיעה מאת טל שלו, וואלה, 29.8.2024).

חשבתי לעצמי איך ייראה טקס חילופי אליטות מגוחך שכזה ואז נתקלתי בשיר שלפנינו, “אצולה”, המופיע בספר השירים החדש, השלישי, של המשוררת והפרפורמרית נעם פרתום (ילידת 1986, תל אביב), “לצאת מהגוף” (2024, הוצאת חרגול ומודן, עריכה אלי הירש, עמ’ 133). פרתום יכולה בעצמה להיחשב על ידי אשל הנ”ל כאליטה, משום שהיא גדלה בצפון תל אביב, נקראה “אשכנזיה מדי, בורגנית”, והעידה על עצמה שגדלה “בבית פולני קלאסי ששותק רגשות”, כלשונה בספר-שיריה הקודם, “ביחדנס” (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד, אותו עורך כנ”ל, עמ’ 84 מתוך השיר “לא בשקט”). והנה, הנה היא, האליטה הזאת, בת האצולה הזאת שיש להחליף, הנה היא מתמודדת עם החיים עצמם ועם מחלת הטרשת הנפוצה שבה לקתה, אבל תוך כדי כך היא גם משכילה לעמוד על כשלי הממלכה השסועה והכושלת של אותו אשל וחבר מרעיו.

לשיר 19 טורים ארוכים (בכל טור להוציא את הטור החותם את השיר יש בין תשע ל-11 מילים), והוא מתאר מפגש בין הדוברת בשיר, בת דמותה של המשוררת, לבין רוקח נזפן הנוזף בה על יוקר התרופה שהיא נזקקת לה כדי לטפל במחלתה. רוב השיר מתאר את התקרית באופן לכאורה אובייקטיבי עד שנוצרת עצירה והדוברת בשיר מתוודה כי התנצלה בפני האדון הרוקח “כי אני בת”. הצירוף הזה מופיע בטור ה-11 בשיר, וחוזר על עצמו בטור ה-14, אבל נמשך ממנו ואילך הלאה ועיקרו: “אישה שנזקקת למזור בעולם שמנוהל על ידי גברים”.

כך, נפש האצולה של המשוררת, או הנפש האצילית שלה, יכולה לשמש עבורנו גם כמשל למצב הדברים הנוכחי וגם כמוסר ההשכל שלו, זה שכבר הוטבע בספרה הקודם של פרתום בשיר הנקרא עתה כנבואי, “שחרזדה של הכאב”, בו היא קראה להחליף את אורגיית השנאה וסיסמאות השקר של ממשלת המוות – אלו ביטויים שלה בשיר הנ”ל – בחמלה, הבנה של הכאב, ואהבה. או בלשונה שם: “כאב עוזר להבין על הבשר את הלבד של הצד האחר” (מתוך “ביחדנס” לעיל, עמ’ 59-58). זה בסך הכל גם מה שנדרש מהרוקח כלפי הלקוחה המשוררית שניצבת לפניו, לגלות קצת אמפטיה.

עוד של נעם פרתום ביקום תרבות

המשוררת נעם פרתום. צילום: גדי דגון
הפוסט הקודםהיו זמנים: על “ילדת מנדט – זיכרונות מדור לדור” מאת נורית גוברין
הפוסט הבאניוזלטר יקום תרבות ליום שישי 30/8/24
ד״ר אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". כמו כן הוא בעל המדור "שירת ישראל" בכתב העת "עיתון 77", ומפעיל דף פייסבוק בענייני שירה, חברה, ופוליטיקה. משנת 2012 ערך את העיתון העצמאי "שלם - עיתון לשירה טוטאלית בעברית". פרסם עד כה חמישה ספרי שירה, "מודה באהבה" (1995, הוצאת סער); הטרילוגיה "תפוזים; חרובים; חרוזים" (2014-2007, הוצאת אבן חושן) ו"המשורר האשכנזי האחרון" (2016, הוצאת פרדס).  
נעם פרתום (1986) נולדה וחיה בתל אביב. משוררת, פרפורמרית, עיתונאית, ומנחת סדנאות כתיבה ו-spoken word. מגישה מדי שישי את תכנית הרדיו הספרותית 'טקסטמאניה', שיצרה עבור 'כאן תרבות' בתאגיד השידור הציבורי. בוגרת מסלול הכתיבה היוצרת באוניברסיטת תל-אביב, כיתת השירה של הליקון, ובית-הספר למוזיקה רימון. בשנת 2010 השיקה את פרויקט השירה המצולמת ברשת, פואטיוב. שיריה פורסמו לראשונה ב-2010 בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד", ומאז במספר כתבי עת ועיתונים, בהם מעין, העוקץ, YNET, הארץ, מגזין ערב רב, ועוד. פירסמה שני ספרי שירה נכון ל-2018 : ״להבעיר את המים באש״ (חרגול-עם עובד, תשע"ג 2012); ״ביחדנס״ (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). תירגמה את "הכל בפנוכו" Every Thing On it מאת של סילברסטיין (הוצאת מודן, 2014). ב-2013 נכללה ברשימת 100 המשפיעים בתרבות בישראל של עיתון "הארץ". ב-2014 נבחרה לכלת פרס רמת גן לספרות לשירת ביכורים על ספרה "להבעיר את המים באש". ב-2016 זכתה בעיטור אנדרסן על תרגום ספר השירים של של סילברסטיין "הכל בפנוכו״.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 4 =