שמחה סיאני בסיפור קודר מהחיים האמיתיים על תאונת דרכים.
המברק
קרה זה ביום קודר, גשום, ומלווה בברקים ורעמים. השעה הייתה שעת בין ערביים, והדרך חשוכה קמעא. ישבתי במכוניתי המרווחת בדרכי הביתה, אחרי ביקור סופשבוע אצל חברים. השמש החלה לשקוע והערב ירד. הגשם התעצם, והמגבים נלחמו בטיפות המים הסוערות ששטפו את חלון מכוניתי הקדמי, וסילקו את המים לצד ימין ולצד שמאל באסרטיביות בלתי מתפשרת וללא הפסקה. חבל שלא נעתרתי לבקשתם של ידידיי ונשארתי ללון בביתם, חשבתי, בעודי מאמצת את עיניי לראות את הדרך. טוב שיש קו זוהר בצד הכביש המקל עליי את הנהיגה.
התנחמתי בכך שאני נמצאת בתוך המכונית, מוגנת מהברקים והרעמים שבחוץ. ברק מזוגזג האיר וקישט בלבן בוהק את פני השמיים הסגולים, ואחריו באו הרעמים שהתנפצו בקול והורידו עלינו כמויות אדירות של גשם.
חייכתי לעצמי, ונזכרתי כמה פחדתי מברקים ורעמים בילדותי, כשקולם הרועם היה מעירני משנתי בלילות. הייתי קמה אז בבהלה ממיטתי וצורחת “אמא…, אמא…, רעמים…”, ואמא הייתה באה אליי, מחבקת אותי בזרועותיה החמות ואומרת:
“שמחה’לה, מדוע את פוחדת מרעמים? את לא זוכרת מה אמר לך אבא כשהיית בת חמש? הוא סיפר לך, שאלוהים עושה מסיבה בשמיים לכל המלאכים ומגיש להם יין. היין נמצא בחביות וקול הרעמים שאת שומעת, הם קולות חביות היין שאלוהים מגלגל מהיקב לאולם הגדול, שם כל המלאכים מתאספים וחוגגים.
כשאת רוכבת על הקורקינט שלך, את שומעת את קול הגלגלים, נכון? כך גם אלוהים, מגלגל את חביות היין בשמיים, ואנו שומעים את הקולות. את רואה, שמחה’לה, זה לא מפחיד. אחר כך אלוהים מפצה אותנו על הרעש שהוא מקים ומוריד לנו גשמי ברכה, כך הוא מביע את שמחתו ורוצה שגם אנו, החיות, העופות, ודגי הים נהיה שמחים שיורדים עלינו מים זכים משמיים. בזכותם, האדמה מצמיחה לנו עצים ודשא, פירות, ירקות ופרחים…”
כך הייתה אמי מספרת לי ומפיגה את חששותיי כשהברקים והרעמים היו מרעידים את האדמה ואבא, יוסף-חיים, כבר לא היה עמנו לספר לי על חביות היין של אלוהים המתגלגלות בשמיים…
מאז עברו שנים רבות ואמי, חנה, גם היא הלכה לעולמה. עכשיו, במזג אוויר סוער זה, אני מספרת לעצמי את הסיפור וכבר לא פוחדת מהברקים, הרעמים, והגשמים, רק מדמיינת בעיני רוחי מלאכים השותים כוסות יין בשמיים, חוגגים ושמחים.
הדלקתי את הרדיו. קולה העשיר ומלא הרגש של זמרת הקנטרי פטסי קליין, הציף את חלל מכוניתי החמימה. היא שרה את שירה crazy, “משוגעת”. חשבתי בלבי, כמה חבל על זמרת כה נפלאה שנהרגה בתאונת מטוס בגיל שלושים. נזכרתי שקראתי על חייה הקשים עם בעלה הראשון, שניסה ללא הצלחה להניא אותה מלשיר ולהיות זמרת. היה קנאי לה ולהצלחתה, ורצה שתהיה עקרת בית. אישה מוכה הייתה פטסי, ואהבתה הגדולה אל בעלה דעכה עם כל מכה שהיה מכה בה, עד שהתגרשה ממנו. אחרי זמן מה נישאה לגבר שאהב אותה, שמח בכישרונה, וממנו הביאה בת ובן לעולם.
איני זוכרת בדיוק מתי הבחנתי במכונית ההפוכה על צידה בשולי הדרך, רק ידעתי שהגעתי העירה כשהבחנתי במגדלים רבי הקומות, שצבעם הקודר בלט על רקע השמים. הם עמדו איתן ובהתרסה נוכח הגשם הסוחף ששטף אותם, כשיסודותיהם נטועים היטב בקרקע.
המכוניות חלפו על פניי במהירות, כאילו היו בתחרות, ואף אחת מהן לא נעצרה ליד המכונית ההפוכה.. . למרות כל הרעש ממזג האוויר הסוער, המגבים המתרוצצים מול עיניי וקולה של פטסי קליין, שמעתי בת קול שיצאה מאי שם ואמרה לי: “תעצרי מיד את הרכב ותראי את מי ניתן להציל!”.
עצרתי את המכונית בצד הדרך, בסכנת נפשות ממש. למזלי, שולי הכביש היו רחבים. גלגלי המכונית ההפוכה עדיין הסתובבו מכוח האינרציה… גשם זלעפות קידם את פניי, ושטף אותם ואת כל גופי באחת! חמימות המכונית אפפה אותי ועדיין לא חשתי בקור שהיה מחוצה לה. ניגשתי בחשש מה לרכב ההפוך, תוהה איזה מחזה יתגלה לעיניי. בתוכו הייתה מוטלת אישה צעירה, שערה הכהה והארוך כיסה חלק מפניה, שהיו מוצפות בדם. עיניה השחורות היו פקוחות לרווחה, ובתוך אישוניה יכולתי להבחין בהשתקפות גורדי השחקים והכביש הסואן על רקע שמי הלילה הסגולים והזועפים.
המכונית נבלמה בגדר הביטחון וחלק ממנה נמעך. הנהגת, כנראה מעוצם ההתנגשות, נזרקה לתוך שמשת הרכב כשההגה מועך את גופה. ביד מיומנת בדקתי את עורק החישור שבקרבת שורש כף ידה ולא חשתי בכל דופק. אחר כך שלחתי אצבעותיי לצווארה ובדקתי את העורק הקארוטי, ואף שם לא חשתי בדופק. משכתי ידי מצווארה, אצבעותיי נצבעו בדמה החם של האישה. שטפתי אותן במי הגשמים שניתכו עליי. האישה הייתה מוטלת ללא רוח חיים! התקשרתי מיד למשטרה ולמגן דוד אדום, הזדהיתי בשמי, ותיארתי בפניהם במילים ספורות את מקום התאונה ואת מצבה של האישה.
מקרים רבים מעין אלה, ואחרים, ראיתי בימי חיי כאחות ראשית במחלקת הטראומה בבית החולים “איכילוב”, בו עבדתי שנים לא מעטות. ובכל זאת, מראה האישה הצעירה המוטלת על צידה דוממת, שמבט עיניה הקפוא הביע בהילות, נגע ללבי. ציפיתי בקוצר רוח לעזרה שתבוא במהרה, וקיוויתי שאולי הצוות הרפואי יצליח להצילה. כבר היו דברים מעולם.
המתנתי בקוצר רוח לקול יבבת האמבולנס, וכבר הייתי רטובה עד לשד עצמותיי ורועדת מקור. לא ידעתי אם להמשיך ולעמוד לצד המכונית ההפוכה או להיכנס למכוניתי ולהמתין לעזרה שתבוא. בעודי מהססת מה עליי לעשות, הבחנתי בדף נייר לבן שנח לרגלי האישה הדוממת. הרמתי אותו ולאור המכוניות הטסות על הכביש הבחנתי שהיה זה מברק. פניתי למכוניתי, הדלקתי את האור וקראתי את הכתוב בו: “עדנה, דחוף! בואי מהר לבית החולים. הרופא אמר שאימא עומדת למות בכל רגע. היא סולחת לך על כל מה שעוללת לה. כולנו כאן עומדים סביב מיטתה. מהרי, עדנה, היא קוראת בשמך, אימא מחכה לך!”.
הרמתי עיניי מהמברק. מרחוק הבחנתי באורות האמבולנס מהבהבים בצהוב-אדום. את קול יבבותיו לא שמעתי, רק קול בכיי ניתלה באוויר, וקול השמיים, שבכו אף הם.
משה גרנות מגיב:
הסיפור הטרגי של שמחה סיאני “המברק” משך את תשומת ליבי. המספרת בגוף ראשון היא אחות שמבינה באנטומיה ובהחייאה – האם ייתכן שפרט זה בחייה של שמחה סיאני נעלם ממני?