אריק א. (איזנברג) עוסק בשירה, כותב, הוגה, עורך, מפרסם, למין שנת 1987. ספרי שיריו מגוונים מאוד, מחדשים מכל בחינה: צורה; עיצוב; נושאי כתיבה; הלך רוח. הדמיון היצירתי שבהם מגיע לחלל החיצון העתידני וכן לנבכי ההיסטוריה, לדוגמה, עד למהפכת אוקטובר 1917 הבולשביקית. והוא אף מציע לייסד קומונה של שירה.
כתבתי על ספרו משנת 2017 “המציאות היא מזימה שטנית” – ספר שופע המצאה, שעשוע פרוע, ריחוק שכלתני חקרני, אך עם “המציאות” בשמו, והיא מכה, המציאות השטנית המזימתית הזאת. שככה רוח השעשוע, כבו הכוכבים הרחוקים, כי קרה אסון, והוא הניב 3 ספרי שירה שיצאו באוגוסט 2023 בהוצאת “עמדה חדשה”: “ביום ראשון בבוקר מתה אשתי“; “מאדים המסתורי“; “גבר תחת השפעה“.
אריק א. המשורר מתלכד עם אריק איזנברג האבל, הקורא ובוכה באירוע של הוצאת “עמדה חדשה” בינואר 2024.
השירים נוגעים בי, מניעים לכתוב על הספרים. אבל “זֶה אִישִׁי מִדַּי” אומר המשורר בעמוד 17 בספר “גבר תחת השפעה“. באיזו זכות אכתוב את רשמיי על הקינה הכנה הזאת? הודות לאהבת השירה ומתוך הידידות אכתוב על הספרים, שהוענקו לי בהקדשה אישית.
האישה מתה בעמוד 17 של הספר הראשון “ביום ראשון בבוקר מתה אשתי“, ממחלה קשה. מתחילת הספר חייו של הבעל, הצופה את הבאות, קשים מנשוא:
את כל הרצף השירי, מהכותרת “על הסף” בעמוד 4, עד לכותרת הבאה “ביום ראשון בבוקר מתה אשתי” בעמוד 17, ניתן לראות כפואמה אחת, המחולקת לעמודים, בעלי עצמאות שירית וזיקה תוכנית-התפתחותית. הפואמה “על הסף” היא מעין מבוא לחיים חֲשׂוּכִים, חיי האבל על מות האשה. לאורך כל הפואמה המחבר מדבר בעיקר על עצמו, על חייו שהשתנו, שנפגעו: “וְעַכְשָׁו הַחַיִּים שֶׁלִּי גּוֹסְסִים / וְעַכְשָׁו הַחַיִּים שֶׁלִּי אֲרוּרִים” (עמ’ 7). ישנה כנות מכמירת לב בהתמקדות הכמעט אנוכית של המשורר בעצמו – האיש החי, שנותר בגפו, הכואב את חיו הארורים, המעורערים, זקוק לסעד, ופונה בקריאה הכתובה הזאת לזולת הקורא.
לאחר הקינה על החיים המשתנים, הנוהרים אל סף התהום, מעמוד 4, בעמוד 8 מתגלה הסיבה: “הַחַיִּים שֶׁלִּי // הֵם נֶאֱבָקִים בַּמַּחֲלָה הַקָּשָׁה שֶׁלָּךְ“. מעתה האישה נוכחת: המילים “בָּךְ“, “אַתְּ” מבצבצות פה ושם עד סוף הפואמה בעמוד 16. בעמוד 14 נעשה נסיון נואש להגדיר את המשמעות של החיים, בטרם תתפוגג: “הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַיִּים שֶׁלִּי הִיא הִשִּׁירָה שֶׁלִּי / הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת כָּרֶגַע לְאִבּוּד / בְּמַעֲבֵה הַחַיִּים שֶׁלִּי הָאַהֲבָה / הִיא הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל חַיַּי“
ההגדרות מרובות, מנסות להישמע לוגיות, סדורות, עד לקריסת ההיגיון לעבר הביטוי הרגשי, הדיבורי, “מֵת לָגַעַת בָּךְ“. ביטויים דיבוריים, עממיים “בִּיג דִּיל” (עמ’ 9), “כֵּיף חַיִּים” (עמ’ 11) צצים בהפתעה בין היגדים אישיים, ליריים, מורכבים, דוגמת “הָרָקִיעַ שֶׁלִּי מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם הַחַיִּים שֶׁלִּי” (עמ’ 9), כי המבע השירי מגייס את כל משלבי השפה, כדי לתאר את מה שלא ניתן.
הפואמה “על הסף“, שיר אחרי שיר, תת-נושאים אחד אחרי השני, עם זיקות בין השירים, חוזר לנושא הסף, “הַחַיִּים שֶׁלִּי הֵם הַסַּף” (עמ’ 15), שמתגלגל אל הסוף “בְּסוֹף יֵשׁ סוֹף” (עמ’ 16).
הנה מגיע יום ראשון בבוקר, לכאורה זמן של התחדשות, כשאנשים מברכים זה את זה לשבוע טוב, ואז, בסתירה, בסטירה, הסוף.
המחבר דש בצמד המילים “בְּיוֹם רִאשׁוֹן“, חוזר עליו באופן כפייתי ברוב השורות של הפואמה “ביום ראשון בבוקר מתה אשתי” בעמודים 17-23, דבר שאף יוצר הפרעה לרצף העלילה, וגורם לשיבוש התחביר.
השיר בעמוד 23, המסיים את הפואמה, שופע שיבושים אישיים: איות שונה של המילה “פִּתְאוֹם“, הצמדה של מילים לרצף אותיות.
אומנם יש חשיבות למושג “ראשון” – “בראשון לספירה אשתי מתה” (ע’ 22) – אך אפשר גם לראות בהתעקשות על המושג של “ראשון” מעין הסחת דעת מהעיקר, תגובה מיידית להלם, תחילת תהליך ההבנה של המצב החדש.
הפואמה “בלילות אפלים נזדהר כמו כוכבים” ממשיכה את העיבוד הרגשי של האובדן. היא נפתחת בשיר-קינה אפל-מואר, אוניברסלי-קוסמי, הכתוב בלשון רבים, כשבסופו מתבררים מי הם הרבים האלה.
לילות אפלים מככבים גם בשיר העוקב, בעמוד 25, “שֶׁקֶט שֶׁל לֵילוֹת אֲפֵלִים“. השיר הזה מדגים תופעה ייחודית, שרווחת בסדרת הספרים הזאת, ונכחה גם בספריו הקודמים של אריק א., והיא שימוש בביטויים מתוך שירי זמר ידועים, המהדהד את המושג Ready made מתחום האמנות הפלסטית. גילוי של ציטוט מעורר הרגשה נעימה, כמו הפתעת פגישת חבר ותיק. כל קורא מכיר שירי זמר מסוימים, ועל כן יזהה רק חלק מהציטוטים. בשיר בעמוד 25 היה לי זיהוי ודאי. השורה “בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ הַחַמִּים עִם עַצְמִי וְכּוֹכָבִים מִתְנוֹצְצִים” מתחילה בשלוש מילים שמהוות שם של שיר זמר במילותיו של דן מינסטר בלחנו של מתי כספי.
זיהיתי עוד ציטוטים בהמשך הספר. למשל, “וְאִם לֹא מָחָר אָז מָחֳרָתַיִם” בעמוד 43 – מתוך השיר “מחר” של נעמי שמר.
הביטויים המוכרים האלה, בשפתם הדיבורית, בהקשר הבידורי שלהם, יוצרים ניגוד מעקצץ, כמעט סתירה, לשפה האישית, למטענם הרגשי הכבד של ביטויי שברון הלב. המחבר מודע לדיסוננס בין שתלי זמר קליל לסביבתם המקוננת.
השיר “מה איתי מה איתי” (עמ’ 53), המצטט מהשיר הידוע בביצועו של אריק איינשטיין, כולל שורת המודעות לציטוט: “מִין זֶמֶר שֶׁכָּזֶה“. המתח המר-מתוק הזה מקבל ביטוי ישיר בשיר בעמוד 54 – “אֲבָל הַמָּוֶת שֶׁלָּנוּ מָתוֹק לוֹ מָתוֹק לוֹ“.
אך לפרקים אין תודעה “אֵין הַתּוֹדָעָה שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ” (עמ’ 33). התודעה המתאיינת מכובד הכאב הנפשי מפיקה משפטים משובשים תחבירית, כמעט לא קריאים.
“אֵיךְ כּוֹתְבִים בִּלְעָדַיִךְ עַכְשָׁו” (עמ’ 36) מהדהדת התהיה. המילים מתמעטות, “הַשִּׁירָה שֶׁלִּי דּוֹמָה לִי / בְּלִי הַרְבֵּה מִלִּים” (עמ’ 38).
החיים מצטמצמים “עַכְשָׁו חַיִּים זָעִיר… זֶה מִינִימָלִיסְטִי / הַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי” (עמ’ 45), וכך גם השירה “הַשִּׁירָה שֶׁאַחֲרֵי / זֶה מִינִימָלִיסְטִי // מִלִּים פָּשׁוּט לֹא” (עמ’ 45).
“עֶצֶב” מוביל ל-“קֶצֶב” (עמ’ 38), ול- “זֶה נוֹגֵד חֻקֵּי טֶבַע / כְּשֶׁהַקֶּצֶב מַכְבִּיד // אֶפְשָׁר לְהַמְרִיא בַּקֶּצֶב הַזֶּה לְמַאֲדִים” (עמ’ 39). הדמיון הקוסמי, שאפיין את שירתו של אריק א. מאז ומעולם, מבצבץ מבעד למעטה האבל.
אריק א. אכן ממריא למאדים בספרו השני מבין השלושה “מאדים המסתורי“.
הספר כתוב כפואמה אחת רצופה, כשהשירים מתממשקים ומתפתחים מנושא לנושא. תחילה לילה, עם שיבוש-טשטוש תחבירי:
כי “אַהֲבָה לֹא מֵתָה כְּשֶׁמֵּתִים / נִפְעָר לַיְלָה” (עמ’ 6).
קשים הלילות, מתישים, משבשים – “לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת הַנִּצְחִיִּים / לוּ הָיִיתִי אִשָּׁה / הָיִיתִי לֶסְבִּית מֵרֹב אַהֲבָה” (ע’ 31).
ופתאום הבזק חלומי-עתידני
רכה ונוגעת ללב חטיבת שירי עדינות: “עֲדִינוּת שֶׁלֹּא תָּשׁוּב הָעֲדִינוּת שֶׁלָּךְ” (עמ’ 32); “הָעֲדִינוּת שֶׁל לְהַגִּיד לָךְ / אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ” (עמ’ 33); “הָעֶצֶב שֶׁל הָעֲדִינוּת / הַגַּעְגּוּעַ לָעֲדִינוּת // הַמָּוֶת שֶׁל הָעֲדִינוּת” (עמ’ 37).
הספר מסתיים בשירי הזמן הרבים, והם אף מגיעים למאדים.
הספר השלישי “גבר תחת השפעה” חוזר למתכונת של פואמות נפרדות בעלות כותרות. הספר יותר בהיר משני קודמיו: בתוך האופל פה ושם מבצבצת קרן אור. וזאת גם בזכות תל אביב. יש עתיד בתל אביב. הו העיר הנהדרת הזאת המשוחררת, המאפשרת, האהובה גם עלי, המפיחה אופטימיות!
גם שירה נותנת פתח תקווה. יש בה חִיות, היא מאפשרת עוצמת ביטוי: “הַשִּׁיר עַל הַמָּוֶת שֶׁל אֲהוּבָתִי הוּא שְׁאָגָה“.
אבל המוות נוכח: “הַמָּוֶת שֶׁל אִשְׁתִּי הִתְפּוֹצֵץ לִי בַּפָּנִים” (ע’ 23); “הַמָּוֶת שֶׁל אֲהוּבָתִי חֲתָךְ אֶת עוֹלָמִי” (ע’ 25). ובשיר הבא:
השיר בעמוד 55 של “ביום ראשון בבוקר מתה אשתי” מייצג נאמנה את סגנון הכתיבה הייחודי של אריק א. – מזיגה בין היגדים אישיים עד כדי אידיוסינקרטיים לבין ציטוטים מעובדים משירת העולם:
האדם, המשורר, התוכן, הצורה, מתלכדים לאנדרטה רבת ממדים. זאת ההנצחה האצילית.
עכשיו, בשנת 2024, בישראל החבולה, האבלה, השקועה במלחמה, הקוברת את צעיריה, הקינה הפרטית על מות אשה בטרם עת הופכת לנחלת רבים.
קיראו עוד על אריק א’:
.פגשתי את אריק א’ באירוע לכבוד צאת גליון חדש של המגזין “עמדה” ושם שוחחנו על ספרי השירה. וקראתי אותם מאז והם מרשימים ביותר.בין המעולים בספרי הקינה שקראתי בשנים האחרונות.
השירה היא תעלומה ורשימתה המעניינת של חגית על שירתו רבת השכבות של אריק א. רק מחזקת בי רושם זה.
מעניין ומותיר רצון להמשך חשיפת התעלומה.
צדוק