סדקים מתרחבים בחברה: האנתולוגיה "סדק חברתי"

ארנה גולן סוקרת את "סדק חברתי", אנתולוגיה של שירים, סיפורים, ומסות, על השסעים החברתיים השונים בחברה הישראלית מזוויות שונות ומגוונות.

המערכת

על סדק חברתי – אנתולוגיה בסימן מחאה, מסה ושירה, אנתולוגיה במבט רחב על רב תרבותיות החיים בארץ, בעריכת יאיר בן חיים, הוצאת חדרים, 2023, 280 עמוד.

א. אנתולוגיה רחבת מבט שנושאה שסעים חברתיים

כוחה וחשיבותה של האנתולוגיה "סדק חברתי", שיצאה רק בשנה שעברה ומאז כאילו חלף עידן שלם כתוצאה מהמלחמה, הוא באובייקטיביות שבה, המציגה היבטים שונים באופנים שונים, ולכן בכך שהאופק שלה רחב הרבה מעבר למחאה האקטואלית. המחאה מיוצגת, אך עם חלק לא גדול בכלל המסות והשירים. בעיקרו של דבר יש בה הפלגה לעבר מתחים חברתיים, אידיאולוגיים, עדתיים, ומוסריים, מגוונים בחברה הישראלית, ואפשר אולי להסביר בכוחם את ההפגנות במחאה.

אמנם כותרת המישנה של האנתולוגיה מצהירה כי הופעתה היא "בסימן המחאה", אבל מרכז המבט מכוון אל הנושאים המודפסים על הכריכה הקידמית, והם: שסע עדתי; קיפוח; אפלייה; מיגדר. כל הסוגיות הללו עניינן במישור הציבורי, בעוול שנעשה, בקיפוח, בפגיעה בזכויות אזרח, ובכל זאת ניתן למצוא גם היבט של תקווה ומיזוג. יתר על כן, ניתן אף למצוא שירים החורגים מן המישור הציבורי ומתמקדים בהיבט אישי וקיומי, ואפילו מתמקדים גם בהיבטים חיוביים.

החריגה אל האופק הרחב בולטת במיוחד בחידוש שבה – במסות הקודמות לשירים ומכונסות בפרק הראשון, ושאינן עוסקות כמעט בסדק שבהווה, אלא חורגות להיבטים היסטוריים, מקראיים, או אידאיים, כלליים ואפילו משפחתיים. אין תימה שהעורך אכן מספר ב"פתח דבר" כי החל לתכנן אנתולוגיה מעין זו כבר בזמן "מחאת האוהלים" בעשור הקודם, בשנת 2011, ואכן התוצאה רבת עניין.

רק לאחר המסות באים השירים, והמבחר עצום ומובחר. 37 משוררים, לכל אחד מספר שירים מייצגים, שנכתבו בשנים שונות בעשורים האחרונים, ואך מעטים בהם מתייחסים למחאה האקטואלית. מאלף גם הפרק המפתיע ורב ההיקף הבא בסופו של הספר, ומציג את המשתתפים באנתולוגיה ואת פועלם לאורך השנים בפירוט רב ובדייקנות.

אין ספק. העורך יאיר בן חיים עשה עבודה רצינית ומעוררת עניין רב. יתכן כי דווקא המילה "סדק" היא חריפה מדי, ואולי "שסע" נוחה ממנה, כיוון שאינה מרמזת לאפשרות של התמוטטות ושבירה, אף כי ההפגנות בהחלט חותרות ליצור שבר.

ב. המסות – מבט היסטורי, אידאי, וגם מבטים ספרותיים ואישיים

כאמור, בפתח דבר העורך גם מציג בקצרה את נושאיהם ומגמתם של המאמרים. יותר מזה, הוא גם סוקר את ההתרחשויות של המחאות באופן אובייקטיבי וראוי לציון בימים אלה, עדות לעריכת האנתולוגיה ללא הטייה פוליטית, אלא במגמת ייצוג של פערים חברתיים, אידיאולוגיים, כלכליים, ועדתיים, שאולי גרמו למחאה הפוליטית. הוא סוקר היבט מרכזי בכל מאמר שכן "המסות", כפי שהוא מגדיר את המאמרים הללו, מהוות התמודדות אישית נועזת עם שאלות מהותיות. הכותבים כולם בעלי רמה אקדמית ופילוסופית גבוהה, ומרתק לקרוא את הבחנותיהם, גם אם לא תמיד אתה מקבל את תפיסתם.

נורית גוברין, הפותחת את המדור, מאירה תחילה את סבך השאלות העולות מהגדרתו ההיסטורית של אדם כ"אחר", ומביאה דיון בכמה סיפורים מוקדמים המדגימים זאת. לאחר מכן היא מציגה בשפע ידע את יצירתו של אמנון שמוש, במיוחד מההיבט של ניסיונו לתווך, בדומה לאלי עמיר, בין התרבויות שמהן באו לבין ההוויה הישראלית. היא אף מאירה את גדולתו הספרותית והאנושית של שמוש במלאת שנה לפטירתו, ומפתיעה בסיפור היכרותה האישית איתו בשהותה בנח"ל במעיין ברוך, אז הכירה גם את בעלה המנוח.

מאמרו המבריק של משה גרנות, הבא לאחר מכן, מייצג את מגמתו האידאית הביקורתית לגבי המקרא ושאר המקורות היהודיים, ומתגלה כבחינה נועזת ופקוחת עיניים, עיתים קצת מכאיבה, לציוויי הדת היהודית, במיוחד בשעת הינתנם לעם, ככתוב בתורה בפרקים לא מעטים. הפעם הביקורת הקשה היא על שנת השמיטה והציווי החוזר בדברי הנביאים לקיימה, ועוד בשנים של חוסר ביטחון תזונתי. הציווי החמור הזה, כאחרים, לא באו לפי גרנות מאלוהים, אלא נוסחו על ידי אינטרסנטים לאחר מאות שנים. מאמר חריף, מבוסס לשיטתו, מעורר פולמוס אבל מבריק.

מולי פלג, הידוע כפעיל חברתי ופוליטי, מעמיק במאמר שעניינו כיצד ניתן לחבר בין הקטבים החברתיים אם לא יתקיים מגע של אמת. הוא רואה בכך חלק בהתגבשותה של אומה, לא כל שכן בישראל, ולשיטתו רק דיאלוג אמיתי, ערכי ובונה, עשוי לחלץ אותנו מן הקונפליקטים האידאיים. אולי… מי יודע?

בצידו, בולט מאמרו של אלי אשד, המוכר לכולנו כמבקר ספרותי מבריק ומעמיק, והפעם על עמוס הנביא במקרא, ועל אופן הצגתו ברומן ההיסטורי של עמוס מוקדי "חיי נביא", המציג אותו כנביא שהקדים עד להפליא את תקופתו, שכן אז, בתקופתו הרחוקה, רעיון השוויון בין בני האדם היה יוצא דופן ומחדש, רחוק מהתפיסה של ימי קדם.

אהבתי את מאמרה של אורה עשהאל, חוקרת ומשוררת המעמיקה במחשבה האקדמית, על כך שהפעם, אף כי היא מגיבה כבר על המחאה האקטואלית, היא מציגה את המימד האישי של משפחתה שלה ושל בעלה, את ההרכב הרב-גוני של משפחותיהם שהתאחדו, והוא שהפך למסד של תפיסת עולם. שכן, מגמתה היא להמחיש את הסכנה שבהיווצרות סדק חברתי העלול להפוך לבקע. אין תימה שבין שיריה של עשהאל המופיעים באנתולוגיה ישנם כבר שירים המתייחסים למחאה.

ג. שירים המייצגים את מבנה האנתולוגיה

הארכתי בסקירת הרשימות וההגות, אך כמובן שלא אוכל לסקור כך את שפע השירים, שנבחרו ברוב קפידה ותבונה, ולכן רק אעיר מספר הערות. מובאים כאן שירים של 37 משוררים, חלקם מוכרים היטב, וכל אחד מהם מציג פן אחר של סדק בחברה הישראלית. כך אכן מוצג הקיום הישראלי ברב גוניותו, והחברה הישראלית נראית במבט מרתק גם כאשר פעמים לא מעטות דעת הקורא לא מזדהה עם העמדה המובעת בכלי השיר. אף יש לזכור שבעיקרו של דבר זו שירה אידאית הפונה למבנים שיריים שישרתו אותה.

יותר מזה, מטבעה של אנתולוגיה שעוסקת בסדק חברתי, בקיפוח מכל סוג שהוא, באפלייה עדתית או כלכלית, או בבעיות מיגדר, מטיבעה שתציג בעיקרו של דבר היבטים שלילים בקיומנו החברתי, המדיני, או המוסרי. לא כל שכן ששירה מטבעה כמדומה מונעת לרוב מכאב אישי. ובכל זאת, לעיתים נרתעתי מחריפות הדברים, כמו בשירו של מולי פלג, שמאמרו העיוני היה עקרוני והגותי, אך שירו נקרא "ארץ הדברים האחרונים" (עמ' 85), ונאמר בו, למשל: "מושלייך מתנשאים, נביאיך מחרישים / וילדייך חסים בצל עתיד נורא". או: "ארץ הדברים האחרונים, ארץ נצח מתמעט / עטי תכריכייך ונוחי בשלום על משכבך". האמת, נחרדתי.

לעומת זאת, בולטים שיריו של העורך יאיר בן חיים הפותחים את מדור השירה. תחילה שירים מספרו המרשים והמפתיע בכותרתו המטאפורית ובמימושה השירי, "מכרות הפחם", שהופיע בשנת 2022. ואכן, שמו המטאפורי המפתיע מוביל לשירה קיומית, וכמובן על המציאות הישראלית. אך עיקרה הוא מהלך חייו הקיומי הפרטי, המוליך ב"חושך" ובייגע של מכרות הפחם, בעבודת הפרך במכרות של חייו, אל הוויית האור שבסוף יום הפרך, ובאורח פרדוקסלי עם החשיכה! 

מעניין גם לציין שמן הספר "חמדתי", שיצא בשנת 2019, הובא השיר "פריפריה", שמתריס על כישלון הקליטה שעובר מדור לדור. אך אין זו המחאה של היום. אבל בעיקרו של דבר מובאים גם שירים מספר זה ומקודמיו והשניים שלאחריו, שבהם מתייחס המשורר לשיבושים עירוניים, למשל, כגון בשיר "מדרכות הפחד", שנושאו הוא חסימתו של רחוב אבן גבירול בתל אביב בחפירות מוגזמות.

כך גם עדנה מיטווך, משוררת בעלת שם, בשיריה הנטולים מספרה "מגדל ג'י", כגון בשירה "בלדה לפועלים הסינים", שבו היא מגיבה על תופעה עירונית שלילית בתל אביב. על ניצול העובדים הסינים, העובדים קשה ולשם מה? על מנת להקים דירות יוקרה בארץ הקדושה. שירה האירוני, כשיריה האחרים בספר זה, מבטא את עמדתה על התפרצות בניית היוקרה בתל אביב, החוסמת את הקיום התל אביבי המוכר, וזאת עוד לפני ההתפרצות העצומה היום.

אהבתי גם את שיריה המרשימים, בעלי המבט החודר, ועם זאת רווי אמונה, של רחלי אברהם איתן, שעושה את ריקודי המערב והמזרח – הקרקוביאק והדעסא – לסמליו של השסע העדתי, אבל כשהם ברחבת הריקודים "צעדי מזרח ומערב / נוסקים יחדיו". יותר מזה, בשיר שכותרתו המפורשת היא "שסע חברתי" עולה למישור הגלוי האופטימיות שמעבר כי: "הצאצאים כמעורב ירושלמי / מותכים בגנים / מחוץ לדיאלוג השורף" (עמ' 156). יפה!

רבי עניין הם שיריהם של הרצל ובלפור חקק, ובולטים בייחודם. שיריו עמוקי ההגות והלא פשוטים של הרצל מהווים מצע לתהייתו על שורשי זהותו בחיי המעברה, שבה מוסיפים ומתקיימים לתפארה ערכי יושביה ומשפחתו בתוכם עם עלייתם מעיראק. כך אף שיריו של  בלפור חקק, המעמיק בתיאור הדובר ללב הקורא בתהייתו על דרך צמיחת זהותו, ובמיוחד בשכונה הירושלמית הדווייה מעוני אך עשירה ברוח.

כך גם בשיריו הבולטים באנתולוגיה של יוסי אלפי. הם מעוגנים בזיקה עמוקה לארץ ובחרדה לה. חריף הוא השיר שהוא יושב בו אל מול "חלום עולמי" צלול, אך נוכח לבסוף כי הוא יושב מול "סיוט לאומי", אך עם זאת המבע אינו זועם ותוקפני. כך גם בשירו הסימלי "פעמונים".

אציין עוד את דליס, שבשיר אחד היא מתייחסת למחאה האקטואלית, ובשיר אחר היא דוברת בלשון שירה מרשימה על התופעה של אלימות כלפי נשים, ומוכיחה, כמו שירים רבים אחרים, כי גם שירה לוחמת או זועקת על תופעה ציבורית כלשהי, שהיא שירה אידאית, נבחנת בלשון השירה שבה הדברים מובעים.

מילים אחדות לסיכום

אילו אפשר היה במסגרת זו הייתי שמחה להוסיף ולציין שירים מעניינים ומייצגים, טובים וראויים לקריאה ולעיון. רבים מהם מבטם ממוקד בשסע חברתי מסויים, או ב"סדקים" אחדים, ולשונם אף רוויה סמליות או מטפוריקה ייחודית, לשון שירה אישית.

ואולי לסיום ניתן לומר, כי דומה לי שאיכויות שיריות אלו ואחרות בולטות במיוחד בשירים שנכתבו קודם למחאה האקטואלית, והתרכזו בהיבט כלשהו של "הסדק". אי לכך מבעם נוטה להימנע מהצהרות "פוליטיות" ולהיות אישי יותר וכנה. מכל מקום, הרי זו  אנתולוגיה רבת ערך וראוייה לקריאה ולעיון.

צפו בסרטון על האנתולוגיה:

קראו גם:

משה גרנות כותב ביקום תרבות

סקירה על ספרו של משה גרנות גם דודה אנה יפה

נורית גוברין כותבת ביקום תרבות

על הסדרה של נורית גוברין ספרות עברית במעגליה

רחלי אברהם איתן ביקום תרבות

על ספרה של רחלי אברהם איתן כמעט בית

בלפור חקק ביקום תרבות

הרצל חקק ביקום תרבות

על שירתם של בלפור והרצל חקק ביקום תרבות