לולאות הזמן בפרוזה של יובל שמעוני

ניצן לוביאניקר בביקורת על “מבעד לקרקעית השקופה” של יובל שמעוני עם התייחסויות לספרים קודמים של שמעוני.

המערכת

במבט ראשון, מבעד לקרקעית השקופה (עם עובד, 2021), הרומן הלפני האחרון של יובל שמעוני, נקרא כספרו הפשוט ביותר. שתי עלילות משתלבות בו באלגנטיות – ערב גירוש יהודי ספרד, נער יהודי בשם טוביאס מתגנב אל אנייתו של אדמירל, ונמלט על סיפונה אל העולם החדש. האדמירל, כריסטופר קולומבוס, דולק אחרי אותו עולם חדש, ולמרבה הבעתה גם מגלה אותו. בדמיונם של האדמירל וטוביאס, אותו עולם חדש הוא “ירושלים של מעלה” מיוחלת, שבו כל החטאים בטלים. אך מימושו הארצי הוא אסון: הווה מעגלי מתמשך שמרכיב לתחיה שוב ושוב רסיסים מן העולם הישן שנטשו מאחור. גם תחת השמש האמריקנית, העולם הוא אותו עולם והאדם הוא אותו אדם.

גיבוריו של יובל מצויים בקונפליקט קיומי – בעוד שברצונם להשתחרר מהעבר ולצעוד קדימה בחופשיות, לירות את עצמם כחץ מקשת, למעשה חייהם מתנהלים במעגלים ולולאות גרביטציוניות סביב צירי אישיותם. אף על פי שהם חוצים יבשות ואוקיינוסים לשם אותו שינוי, האישיות, כלומר אוסף התכונות שלהם ונטיותיהם, היא מה שמסובב את העלילות וקובע את גורלם. קונפליקט זה משותף לספריו השונים של שמעוני, ובאף אחד מהם אין לו תקנה. אך מה שמייחד כל אחד מספריו הוא אופני ההתמודדות השונים של גיבוריו עם אותו קונפליקט, והעולם שנטווה סביבם נוכח אותה התמודדות.

בחדר (עם עובד, 1999) הרב-קולי, כל דמות מסובכת בעבר הייחודי שלה, בפערים בין תקוותיה לבין מה שעלה בידה. במאי סרטים הלום קרב וכושל; שחקן בעל הומור מקאברי, אשר כל צל רענן הוא צל-צלו של אביו ועברו; מקליט אשר ננטש בילדותו ובבגרותו יצא להודו לבקש שלווה נפשית. במשחק מבריק של פוקוס מתחלף, המרחב הממשי שבו הדמויות דחוקות, חדר קטן שבו הן מצלמות סרט הסברה, מיטשטש ומאבד מוחשיות לטובת התודעות הנסוגות אל מבוכי הזיכרון הפרטי. ואולם, בהדרגה, ככל שהן מרחיקות ממנו ושבות אליו לסירוגין, אותו חדר קטן הולך ומתרחב לכדי תיבת תהודה רועמת: כל מחווה אוטומטית, כל שטנץ שגרתי לכאורה אשר בדרך כלל מסתיר את תודעת הגיבורים – מדקלום מגוחך של מחזותיו של שייקספיר, דרך שינון ההוראות של צוות הצילום, ועד לטאטוא העלים המרשרשים במגרש האקליפטוסים שמחוץ לחלון – הכול מתלכד ומתנגן בסולמות משותפים של לשון, כוונה, ורגש. הגיבורים, פקעות של אישיות, מיטלטלים בין חיים מחדש של הכישלונות שהזיכרון אוצר, לבין התעלויות רגעיות מן המצוי-צפוי המשוחזר אל מגרש תודעתי אחר, אסתטי, פוליטי, ומיסטי, שמתארגן בחדר. באמצעות יחסי הגומלין הממשיים והמטאפוריים בין דמויותיו, שמעוני קושר את לולאותיהן אלה לאלה. והקורא, שגם חייו מלולאים, אם הוא מיומן, חופשי ליטול את חלקו ולהיכבל.

כמו ב”חדר”, גם לאורך קו המלח (עם עובד, 2014) מרכז הכובד הוא אישיות הדמויות, וכמו ב”חדר” זו אישיות נטורליסטית מן הסוג הצרפתי, כלומר תמהיל של הרבה תורשה ומעט סביבה. בעת פרפורי גסיסתה הגועשים של רוסיה הצארית, מהפכן יהודי בוגד בחבריו, מפקירם, ונמלט אל פסגות ההימליה. כמאה שנים לאחר מכן, בישראל הבורגנית המנומנמת, נכדו יבצע את אותה תכנית פעולה הטבועה בו, ינטוש, ויימלט אל אותו קצה עולם בדיוק. אבל בניגוד לנטורליזם צרפתי ולגיבורי “החדר”, באפשרותם של גיבורי “קו המלח” להילחם בנטיותיהם ובעברם, באמצעות הארכה אבסורדית של רדיוס הסיבוב סביב צירי אישיותם. גיבורי “קו המלח” הארכימדיים אומרים “תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם”, אך במחיר שלילה כמעט מוחלטת של ההתנהגות הנאותה והסבירה: נטישה פתאומית חסרת חמלה; נקמה אפית, מרירה והרסנית; ולבסוף גם פרישות ונזירות, שגם הן רדופות עבר.

טוביאס, גיבור הרומן “מבעד לקרקעית השקופה”, מתפרנס כזפת בסנטו דומינגו, עיר קולוניאלית המיושבת אירופאים חומדי זהב ואינדיאנים עשוקים עד אין קץ. את טוביאס הזהב כבר לא מעניין. במשך שנים רבות, שמנוניות עד שיממון, הוא חי מפוכח מתקוות השווא לכפרה שהאדמירל החדיר בו בצעירותו. והנה בסוף חייו מזדמן מצב עניינים שמעורר את התקווה האדמירלית, אותו חיידק הרדום במוחו של טוביאס. טוביאס מאשש את ציפיותיו מעצמו (ואת ציפיית הקורא ממנו), מתלפף פעם אחרונה סביב ציר אישיותו, ופונה לדרך הנקמה. גם סביבתו מגיבה כצפוי: לטוביאס אין שבילים לפסוע בהם מלבד תעלות האישיות החרוטות עמוק. בדרכו הוא מנסה ליטול חלק בנקמה מתלכדת שלו ושל בת זוגו האינדיאנית, פילאר, נכשל, ומשלם מחיר כבד. אבל יחד עם זאת, וחשוב להדגיש שאין כאן יחס של סיבה ותוצאה, הוא זוכה בהצתה מחודשת של חיי הרגש. הצתה זו שולפת מאוצר הזיכרון גם את מה שביקש לשכוח, את האש שאדם בער בתוכה (גם בלב העלילה של חלקו הראשון של “חדר” בוער אדם, ושמעוני, פירומן ידוע, חוזר ומצית אותה כאן), ואת האונס האכזרי של פילאר – שטוביאס עצמו, לחרפתו, לקח בו חלק. וגם את המעט שביקש לא לשכוח, את הלילה שבו פילאר כינתה גחליליות בשמם הילידי (קו-קו-יו!), והעניקה שם חדש, על כל הגלום בו, לגצים הישנים שניתזו מבעירת האדם הנוראה (ליליות! ליליות!); ואת הבוקר שבו פילאר הפריכה את חרדות הרדיפה היהודיות, המבוססות שלו, ובמתיקות ארוטית ונוגעת ללב הצילה אותו מעקיצה ארסית של מדוזה. למרות כל זאת, האישיות נותרת משובללת בתוך עולם צפוי באכזריותו: שום רגש או זיכרון – חיובי או שלילי – לא פודה את סבלו של טוביאס, ובכך הוא ייבדל מן האדמירל. את האמפולטה של חייו הוא לא יהפוך. השנים נוקפות, השיער מלבין, הגוף מידלדל, ואף על פי כן חייו לא נעים קדימה, כחץ שמפלח את קטעי האוויר במעופו, אלא מסתובבים בכוח צנטריפוגלי סביב ציר אישיותו. מה שעל המפה מתווה קו ישר מפאה לפאה, הוא למעשה השלמת סיבוב אחרון סביב הגלובוס. בסיבוב אחרון, תחת רדיפת הנקמה והכפרה מוענק לו סוף שנסיבותיו החומריות עגומות לאין קץ, ורגעיו עטורים בזר קוצים מכמיר לב.

האדמירל קולומבוס, המודל לתקוות השווא של טוביאס, מגלם טיפוס ששמעוני לא כתב עליו בעבר. זהו אדם שהוא ראש וכתפיים מעל סובביו בכוח הדמיון שלו, ולכן גם בשיעור קומתו והשפעתו על הסביבה, וגם בשיעור כישלונותיו וחרפותיו. טרם גילוי היבשה האמריקנית הראשונה, בעוד שמלחיו זוממים לזרוק אותו מן הסיפון בשל תועפות הזהב שממאנים ליפול מהשמיים, האדמירל פותח את מפרקי הטלסקופ ורואה, בחשכה הנשקפת, נצנוץ זערורי של מדורה. אף לא אחד ממלחיו מזהה אותה. חרד ותלוי בין השמים השותקים לבין המצולות הקוראות לו, הוא יורד אכול פקפוק אל בטן האנייה. והנה, כעבור כמה שעות הוא שומע תותח המבשר על התגבשות של יבשה. עם שוך ההתפעמות, ניטש בין האדמירל לבין כמה ממלחיו ויכוח נהדר ורב פנים, המשולב רוממות רוח דתית ורדיפת כבוד קטנונית – מיהו האיש הראשון שזיהה את יבשת אמריקה? האם האדמה אכן נשקפה שם כבר אמש ורק עיני הנץ של האדמירל ידעו לדוג אותה, או שמא הייתה זו הזיית דמיון כבושה על רשתיות עיניו, שהסתדרה בצירוף מקרים עם המציאות? קולו המפוכח של המספר אמנם מצביע לקורא במפורש על האפשרות האחרונה, אך בקולו האחר, הטלסקופי, הוא מגחך על עצם השאלה – היבשה נגלתה כי האדמירל, בשם האל, רצה בכך. בכל תחנות חייו האדמירל תמיד משקיף אל האופק ומאמין עד כדי חישה בקרקע חדשה. חרף כל ההשפלות והחרפות שהוא ספג, ואולי דווקא משום שהוא סבל מהן כהוגן, הוא מוצא בהן סמלים וסימנים מקדימים, מעין גילום של דרכו של בן האלוהים, גיבורו האהוב, כך שזר הקוצים שעל ראשו מעיד דווקא על מסילת הישרים. אבל הסבל אינו רק מטאפיזי. יחסי הכוחות הללו לא מבקעים את אישיות האדמירל בעל הרצון הכביר, אלא גורמים ללולאות הזמן האישי שלו להתגולל בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מתמרן בין תהומות קוראים של מים אל יבשת חצץ, דו פרצופיות ובצע כסף – אל ירושלים של מטה – ובשני הוא מחליק על פני שמים אחרים בדרכו אל ירושלים של מעלה, ואנחנו צופים בו מבעד לקרקעית שקופה, שהסופר מירק בעבורנו.

אישיות יש ויש לאדמירל – מופת של אישיות. מנקודת המגוז העוצמתית שלה, לולאת הזמן מסתובבת ברדיוס החורג מחוג מבטה של אירופה כולה. גבול המשיק המיוחל שלה אף רחב מזה, הוא קו גאולתו של ישו, אשר בפסיעותיו המדממות על הקרקעית השקופה ברא את אפשרות הכפרה בעבור האדם. מכל גיבוריו של שמעוני, סופר מובהק של דמויות, האדמירל הוא ללא ספק בעל הממדים האגדיים ביותר. כוח רצונו, הזיותיו וסבלותיו, כמו גם גדולתו ההיסטורית הקונקרטית, חריגים בגלריית גיבוריו המובסים כל כך. אבל כמתואר, גם האדמירל, מקרה הקיצון בהתייחסותו לפרדוקס של הרצון להשתנות בעולמנו, בכל זאת מצויד באותו המשא שמונע ממנו להשתנות – אישיות ותכונות. זהו, עד כה, קו האופק של הסופר הישר, המדויק, והחכם הזה, שמבטא בסיפוריו את מרחב האפשרויות שהוא רואה ומדמה לנגד עיניו.

וכך, בעוד שבמסורות אחרות זכינו לקרוא את אולריך של רוברט מוסיל, את דמויותיו המפגרות למחצה של בקט, את ההטרונימים ריקרדו רייש, אלוורו דה קמפוש, ואבלרטו קאיירו, ביודענו שכולם הנצו במוחו הייחודי של פרננדו פסואה – בספרות העברית עדיין לא נפרצה דרך לפתרון פרדוקס הקיום הלולאתי של האדם המבקש חירות, על ידי ביטולו, כלומר, על ידי עריכה מחדש של חוקי החוויה האישית באופן שלא מאפשר לנו (לזמן מה) לדבר ולחשוב על הגיבור כעל ייצור צפוי ובעל תכונות.

הסיבות לכך עשויות להיות רבות ומגוונות, ולא אשער אותן כאן, אך המצב נתון – הלשון העברית, שאוצרת בעבורנו את אפשרויות החשיבה, עדיין מתנגדת לאפשרות הרדיקלית של אדם בלי אישיות, כלומר של איש בלא תכונות ברורות. לא רק שמעוני חקר את הקונפליקט בין השתנות לאישיות מבלי לערער על תקפותו. רוב גיבורי הספרות העברית או שהם מתוכננים עד-דק (ותהיה זו תולדה של תכנון מוקפד או מרושל), או שהם תוצר של גחמה קלושה. די להיזכר בירמיה מ”בחרף” (השילוח, 1903) ובחפץ מ”שכול וכישלון” (שטיבל, 1920) של ברנר, וכן בגיבורי “זיכרון דברים” (סימן קריאה, 1977) ו”סוף דבר” (סימן קריאה, 1984) של יעקב שבתאי, כדי להיווכח שהדּוֹגְמָה הנפשית הזו, השגורה כל כך, תקפה גם לדגמי הגיבורים המשפיעים ביותר על ספרותנו. אף על פי כן, איש בלא תכונות עשוי להוות חלופה אפקטיבית. כשהחמצן אוזל, החריגות וההפתעה, הדורשים חשיבה אחרת, מתפקדים כיערות גשם. החמצן אוזל, ועל כן הקוראים ממתינים בקוצר רוח לניסוח של נפש אחרת, שנקודות הממשק והכוח שלה מול העולם הן יותר מהכול רעננות, ומחשלות מחוג נפשי חדש יותר משהן משכפלות את הקיים בלשון מצקצקת – תהיה זו אקסטרפולציה עתידית של יובל שמעוני, אחד מן הסופרים המוכשרים הפועלים כיום, או של כל סופר אחר שכוחו יעמוד לכך.

קראו גם

החיים במבחן האש והמים: סקירה על “מבעד לקרקעית השקופה” של יובל שמעוני