ישראל 2024 – לאן פניה? סקירה על גיליון מספר 35 של כתב העת "השילוח"

יובל גלעד סוקר גליון של כתב העת הימני המשפיע "השילוח" שפורסם לאחר פרוץ מלחמת 2023.

המערכת

כתבי עת הם יישות נידחת מטבעה. בסופו של דבר, אין הרבה קוראים, ומדובר בסוגה שנועדה לקהל קוראים מקצועי (כתבי עת אקדמיים שפיטים), או מעט יותר רחב, בדגש על מעט (כתבי עת לספרות ואמנות). לא תמיד היו אלה פני הדברים, ובעבר ויכוחים אינטלקטואליים שהתנהלו על דפי כתבי-עת ספרותיים או אחרים הדהדו עמוק לתוך הפוליטיקה והחברה. זה היה בימי ראשית המדינה, בתקופה בה לסופרים היה מעמד של הצופה לבית ישראל.

מקרה חריג של כתב עת הממשיך להשפיע על התודעה, הנפש, והציבוריות הישראלית בימינו הוא "השילוח". זהו כתב עת שמרני-לאומי-דתי במוצהר, המפרסם מאמרים בענייני השעה, וניתן לראות בו במידת מה קרוב משפחה של ארגון "קהלת" שבחסות רעיונותיו כמעט בוצעה ההפיכה המשטרית ב-2023, שכיום, אחרי זוועות ה-7.10, נראית כחלום (או סיוט) רחוק.

"השילוח" נקרא ומשפיע בחוגי הימין – שרת המשפטים לשעבר איילת שקד פרסמה בו את המאמר "מסילות אל המשילות" ובו קבעה כי "הכנסת מבקשת לחוקק את חיינו לדעת, ובית המשפט חורג אל תפקידים לא לו" (אוקטובר, 2016), ואילו שופט בית המשפט העליון נועם סולברג פרסם בו את המאמר "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים" (פברואר, 2020). התזה במאמר זה אף נישאה בפי ראש הממשלה בנימין נתניהו בשעת הוויכוח לגבי "עילת הסבירות" על בסיס הטענה שהשופט תמך במאמרו זה בביטולה. בהמשך, בפסק הדין בנושא, נאלץ השופט להתייחס לדבר והכחיש את טענתו הגורפת של ראש הממשלה.

רשימה זו לא תתייחס לפולמוס זה, אלא לגיליון של כתב העת שפורסם לאחר הטבח של השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, בדצמבר 2023. המטרה היא להבין את רוח הדברים והתפיסות המוצגות בו, בהנחה שמדובר במעין "ועידת פיסגה" אינטלקטואלית של הימין הישראלי, וניתן לגזור ממנו את דעות העתיד של האליטה הימנית ונבחריה.

הגיליון נפתח בשלושים עמודי דעות. ראשון כותב עמיעד כהן, מו"ל כתב העת. הוא מנתח את הטבח שביצע חמאס, מסביר שארגון הטרור לא צפה "הצלחה איומה" כזו, וממליץ על הגדלת תקציב הביטחון לכ-5.5 עד 6 אחוזים מהתוצר, כלומר 120 מיליארד ש"ח, רבע מתקציב המדינה. בנוסף ממליץ כהן על מלחמה בלבנון, מלחמת אין ברירה, שבסופה לטענתו חיזבאללה "יצטרך להיכנע כניעה מלאה". במקביל, מודה המחבר שלישראל אין כיום יכולת לפתוח במלחמה כזו.

עורך כתב העת, יואב שורק, ברשימתו "ישראליות: היהודי החדש", מבקש לאחד את העם אחרי קרע ההפיכה המשטרית, בעזרת הקבלה שהוא יוצר בין משתתפי פסטיבל הטראנס "נובה", שמאות מהם נרצחו, לבין מי שהיו עסוקים באותם ימים בהכנות להקפות שמחה תורה. לדידו שני הציבורים ביקשו התעלות, גם אם שונה מאוד – משתתפי ה"נובה" במסיבה, וחוגגי הקפות שמחת תורה בדת. לתפיסתו, גילויי הגבורה הישראליים במלחמה הינם גילום של אמונה. החיילים והאזרחים שלחמו הם מי שמבינים ש"יש בשביל מה לחיות, וגם למען מה למות – אם מצווים בכך חיים טובים למשפחה, לעם ולאנושות". כלומר – מסר אוניברסלי חילוני.

שורק משבח את הישראלים הלוחמים אבל מבהיר: "לא רלטיביזם, לא ניהיליזם, לא פונדמנטליזם, לא שנאת העולם הזה ולא בוז למה שמעבר. כאשר מתבוננים בערכים הגלומים באמונה הזאת, אי אפשר לחמוק מהכרה בכך שזוהי אמונה יהודית, ביטוי של תפיסות העומק שהונחלו לעולם במהפכה האנטי-פגאנית של העברים […] הנה כך, צאצאיו של אברהם אבינו שבים ומנכיחים בעולם את מסריו הבסיסיים. אם אינם נביאים, הם בני נביאים". הטיעון נכון ביסודו – המונותיאיזם העברי-יהודי אכן ביטא ערכי קדושת החיים, בהתבסס על כך שהאדם נברא בצלם אלוהים.

אלא שקצת קשה לפשר בין האמונה העזה הזו בחיים לבין העליצות בתיאורי המלחמה של שורק. כאילו בית המטבחיים שהחל בשבעה באוקטובר בהתנפלות הרצחנית של איסלאמיזם חשוך מרפא אינו אלא מלחמת גוג ומגוג שאחריה יגיעו פעמי המשיח ובית המקדש השלישי. קשה גם לפשר בין האמונה העזה בחיים לבין עשרות אלפי הרוגים בעזה במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ובהם אלפים רבים של ילדים חפים מפשע, בעיקר בהפצצות מהאוויר.

שורק מחזיר אותנו בטרמינולוגיה שלו לזו של הקנאים בימי המרד הגדול, או מהללי הלוחם העז בר כוכבא, למשל רבי עקיבא, כאילו לא היה חורבן יהודי מוחלט בעקבותיהם. על פי תיאורי שורק צה"ל וכוחות הביטחון לא נלחמו כדי להגן על המדינה, אלא על קידוש השם, כשגם חיילים חילונים השתתפו בו והועלו בכך למדרגת מקדשי השם: "גילוי האמונה הנשגב ביותר של הדור הזה, מחזות הגבורה של תשפ"ד, שבעיני חלק ממחולליה הם גם 'קידוש השם', אינם תחומים בקווי המתאר של 'המחנה האמוני', זה שהרגיל את עצמו למחשבה שהוא-הוא נושא דגל היהדות בדור הזה, ומולו מחנה של 'מתייוונים'".

הנה כי כן, המלחמה מאחדת, ויוצרת יהודי-ישראלי חדש, בחסות הדחף המשיחי של הציונות הדתית שפרץ יחד עם הצנחנים אל הכותל במלחמת ששת הימים, וכיום הוא הלכה למעשה עמוד השדרה האידיאולוגי של האליטה הישראלית החדשה, הציונות הדתית. במסגרת זו, ניתן גם לחלק מחמאה למתייוונים החילונים שהוכיחו בלחימתם שהם בני אמונה יהודית, ולא רק ניהיליסטים נהנתנים.

כתב העת מבקש לאחד, אחרי פירוק המדינה בהפיכה המשטרית, אבל אינו נסוג במילימטר ואינו מכה על חטא לרגע. כך ליאת נטוביץ-קושיצקי במאמר הדעה שלה אמנם מציינת התפכחות שמגיעה בימין ובשמאל בעקבות טבח ה-7.10, אבל מציינת רק את ה"טעות" של השמאל: "האפקט המצטבר מלמד כי גם בשמאל רבים מבינים בעל כורחם שה'כיבוש' של '67 הוא רק סעיף אחד ושולי למדי בסיבות לסכסוך המדמם".

סעיף אחד ושולי – ובכל זאת, כדי לתחזק את הכיבוש נדרש מירב הצבא לשהות ביהודה ושומרון בחג הסוכות, ובשמירה על הסוכה של חבר הכנסת צבי סוכות, מותיר 400-300 חיילים בודדים בעוטף כולו, להגנת הדרום. ניתן להבין את הטיעון – מתקפתו של חמאס היתה כה רצחנית, לא אנושית, חסרת היגיון, פונדמנטליסטית וחשוכת תקווה, שהוא החזיר את הוויכוח הפוליטי לשנת 1948 ולעצם קיומה של מדינת ישראל כמשהו שהפלסטינים אינם יכולים ואינם רוצים לקבלו.

אבל כאשר מדברת נטוביץ-קושיצקי על התפכחות – נפקד צד ימין. לא זו בלבד, אלא שהמאבק, המוצדק לדידה, על הרפורמה המשפטית, נתקל בהתנגדות של השמאל, באופן טבעי, אלא ש"איש לא צפה כי המאבק בנושא זה יחריף עד כדי חצייה סדרתית של קווים אדומים, ניסיון מכוון לפגיעה בכלכלה, ואפילו פגיעה ביכולות הצבא בדמות התארגנויות לסרבנות". הנה – במקום שבו הלוגיקה היתה מצפה להתפכחות הימין במקביל להתפכחות השמאל, מתפרסם טקסט שמאשים את השמאל בכך שסרבנותו הובילה לטבח. כי ברור שדמוקרטיה אינה משהו להילחם עליו במלכות השם. יהודית ודמוקרטית – סתירה חשוכת מרפא? כפי שנאמר, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

התפכחותו של הימין על פי מאמרי דעה אלה באה לידי ביטוי בנכונותו לקבל בכל זאת את החילונים כחלק מעם ישראל, ולחתור לאחדות למרות הניסיון של השמאל לחסל את המדינה בשם התנגדות לרפורמה של ימין. נטוביץ'-קושיצקי מתארת בכל זאת ויתור גדול של הימין – על ההפיכה המשטרית, כאילו לא סוכלה זאת בשארית כוחותיו של מחנה הדמוקרטיה. היא טוענת שהמחנה שלה בסך הכול האמין "שבמדינה דמוקרטית יכול הימין, משהצליח להקים ממשלה ללא מפלגות מרכז מגבילות, לממש את תפיסת עולמו בדיוק כפי שעשה השמאל בימיו בשלטון". וזאת, כאילו הימין, שעמד בראשות הקואליציה בארבעים ושש השנים האחרונות להוציא שנים בודדות, היה מעין ספיח של איזה מפלגות מרכז עוצמתיות.

אותן מפלגות מרכז אימתניות, שראש הממשלה נתניהו נאחז בהן לאורך רוב שנות שלטונו, מנעו סיפוח של יהודה ושומרון ואולי אף את כיבושה מחדש של רצועת עזה. וזאת, לא מטעמי אהבת הגויים אלא פשוט כי השאיפה היתה לשמר מדינה עם רוב יהודי. ואילו בעת כתיבת שורות אלה, אחרי כיבוש עזה, יש שוויון כמעט מלא בין יהודים וערבים בין הירדן לים. זו כבר לא מדינה יהודית, גם אם נשאלת השאלה איזה יהדות מתקיימת כאן, שאליה אתייחס בהמשך.

יש מידה של אמת בטענה שהאליטה המשפטית מטעם השמאל הגבילה את אפשרות הפעולה של הימין בשלטון. אלא שישנה גם מציאות – מימוש מדיניות הימין לדורותיו היה מביא להתנגשות חזיתית עם ארצות הברית, ולאובדן המטרייה הצבאית שבלעדיה ישראל היתה מתקשה להתמודד אף עם ארגון טרור בינוני כמו חמאס. וזאת מבלי להיכנס לשאלה בדבר מוסריות הכיבוש, שנדמה שכבר איננה מעניינת כמעט איש בישראל של 2024, שהרי מדובר ב"סעיף אחד ושולי למדי בסיבות לסכסוך המדמם", כאמור.

עוד בפתח הגיליון מאמר דעה מאת רפאל בן-לוי, שמסביר ששליטה בדרום לבנון הכרחית, כאילו לא התקיימו שתי מלחמות נוראיות במדינה מוכה זו, ומאמר של אריאל קלנר שבו נטען שהרשות הפלסטינית מציבה איום שאינו שונה מזה שמימש החמאס, ועל כן מוצע פתרון של "הקמת מנהלות מקומיות על בסיס החמולות הקיימות בערי יהודה ושומרון הערביות", וזאת אחרי פירוק הרשות הפלסטינית.

וכעת לחלק המאמרים בגיליון. שמואל פאוסט, עורך "מוסף שבת" של "מקור ראשון", מוסף ספרותי מעורר קנאה במידת הרצינות שבה הציונות הדתית מתייחסת לספרים, עוסק גם הוא במלחמת שבעה באוקטובר. על בסיס סיפורי הגבורה המרשימים של חיילים ואזרחים, הוא מאבחן את "הגנטיקה התרבותית של הגבורה הישראלית". אמנם, מסביר פאוסט, "גיבוריהם של כמה מסיפורי הגבורה שאליהם אנחנו נחשפים אינם יהודים ואף לא בהכרח ישראלים: ביניהם אזרחים ערבים שסיכנו את עצמם להצלת מותקפי הטרור, ומטפלים זרים שהצילו בתושייה את מעבידיהם הקשישים. ועדיין, היקף מעשי הגבורה […] הם יוצאי דופן בכל קנה מידה מוכר ומעלים את שאלת ייחודה של הגבורה הישראלית".

פאוסט מתחקה אחר הצופן הגנטי-תרבותי הישראלי, תוך ניתוח דמות הגיבור המצויה באפוסים ובמיתולוגיות של עמים רבים. בעוד הומרוס הציג ב"אודיסיאה" וב"איליאדה" ספרות המהללת את מעללי הגבורה, תרבות ישראל הציגה את הגיבור המקראי. הגיבור המקראי, על פי תפיסתו, אינו מוצג ביכולותיו בשדה הקרב, לרוב, אלא הוא "מתמודד עם ספקותיו, לבטיו, וטעויותיו, וגבורתו היא התגברות עצמית". בכך, הוא כמעט דמות של אנטי-גיבור. על פי פאוסט "הלחימה המקראית אינה מכשירה את האכזריות ואת הכוח הגס: הלוחמים נדרשים, לפי חוקי התורה, לאמץ סטנדרטים ערכיים-מוסריים מגבילים, חסרי תקדים בעת העתיקה, שבאים לידי ביטוי בין השאר ביחס לשבי, לאינוס, לחללי אויב, לשלל ולחרם".

לא אכנס כאן לפולמוס מקראי שאיני כשיר לו, אבל השורות הבאות (יהושע, ז') לגבי השמדת הָעַי מעט מקשות על הטיעון ועוררו בי תהיות עוד כשנלמדו בכיתה ד' או ה': "וַיַּכּוּ אוֹתָם עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִֽיר־לוֹ שָׂרִיד וּפָלִֽיט […] כְּכַלּוֹת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת־כׇּל־יֹשְׁבֵי הָעַי בַּשָּׂדֶה בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר רְדָפוּם בּוֹ וַֽיִּפְּלוּ כֻלָּם לְפִי־חֶרֶב עַד־תֻּמָּם וַיָּשֻׁבוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל הָעַי וַיַּכּוּ אֹתָהּ לְפִי־חָֽרֶב […] וַיְהִי כׇל־הַנֹּפְלִים בַּיּוֹם הַהוּא מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף כֹּל אַנְשֵׁי הָעָֽי׃ רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּֽזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־יְהוֹשֻֽׁעַ׃ וַיִּשְׂרֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעָי וַיְשִׂימֶהָ תֵּל־עוֹלָם שְׁמָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה".

אחרי סקירה היסטורית מגיע פאוסט לצה"ל, וקובע כי "הגיבור הישראלי מעדיף לעסוק בבניית קינו ובדאגה לעתיד משפחתו. הוא אינו מונע בחייו מתאוות הִתרבוּת והתרחבות פאלית ושליטה בחברות מתחרות, הכרוכות בגזלה ובהרג. בעת שהוא מצוי על אדמתו, בטריטוריה הטבעית והריבונית שלו, חושיו הטבעיים שבים למקורם".

תיאור כמו אנתרופולוגי זה כולל גם שבחים לגזע היהודי וייחודו: "החברה הישראלית היא תולדה של גנטיקה תרבותית יהודית מורכבת. סיפור הגבורה שלה הוא בראש ובראשונה סיפור של גבורה מוסרית, של בחירה חופשית וכוח רצון. כשמתקיימים התנאים לכך, הגיבור היהודי הוא גם מלך-לוחם וכובש המבסס לו מרחב מחיה אך תמיד מצווה על מגבלות הכוח".

לדידם של המשתתפים ב"השילוח" טבח השבעה באוקטובר היה אמנם נורא, אבל ההתמקדות רובה ככולה היא בגבורה הגדולה שהתגלתה עם קריסת הצבא. ואכן, אין להכחיש את גבורתם של אותם יחידים שמנעה אסון גדול יותר. אבל תיאור מליצי כזה של פאוסט, למרות הכישרון הרטורי שבו, מעלה שאלה לגבי עתיד ישראל שבה הדת והמדינה שלובות זה בזה עד לבלי הפרד, במעין עליצות של שיבה לימים המקראיים: "חיילינו התגייסו למערכה ולמעגליה ההיקפיים בשמחה. לא שמחת השש אלי קרב לשם קרב […] הלוחמים הללו מגדלים שפמים כשעשוע גברי. הם נושאים להם נשים כשהם עטויים מדי מלחמה (חלקן לוחמות לבושות מדים בעצמן), מתוך די-אן-איי משפחתי-ישראלי, תאוות חיים עצומה וכמיהה להקמת בית בישראל. הם שולחים מן החזית סרטונים מלאים אמונה, רעות, שמחה והכרה בצדקת הדרך".

מאמר מפוכח יותר הוא זה של יובל בלומברג, מחבר הספר מלכודת אוסלו, המבוסס על פרק הסיכום של ספרו זה, הדן באותם הסכמים על רקע מלחמת עזה. בשיח הישראלי נפוצה כיום הדעה ש"הקונספציה קרסה", אם כי יש ויכוח מהי אותה קונספציה. בין השאר ישנה התייחסות לתפיסה לפיה ניתן להכיל את הטרור של חמאס בעזה בעזרת מבצעים קצרים שקונים שקט. עבור רבים מדובר בהמשך קריסת קונספציית הסכמי אוסלו, מעין הוכחה אחרונה (נוסף לפיגועי הטרור שליוו את ההסכמים) לכך שמדובר היה בטעות ישראלית היסטורית.

לגבי הצהרת עקרונות אוסלו מציין בלומברג: "הצהרת העקרונות טמנה בחובה את כל זרעי הפורענות שמדינת ישראל הייתה עתידה לקצור בטווח הזמן המיידי והארוך. ההסכם נחתם בין מדינה ריבונית ובין צוות של ארגון לא מדינתי, כשהנחת המוצא של ההסכם הייתה שהוא אכן מייצג את כלל האוכלוסייה שהוא מתיימר לייצג. היום, שנים רבות לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ולנוכח מעמדה המעורער של הרשות הפלסטינית […] וסירובה העיקש לא לערוך בחירות דמוקרטיות […] ברור שהייתה זו טעות במקרה הטוב – ואיוולת במקרה הרע". עוד מציין בלומברג ש"אף לא אחד מהאישים שעיצבו את הסכמי אוסלו חזר אחורה לימי החתימה על הצהרת העקרונות ב-1993, ובחן ביושר את תוצאות ההסכם ביחס ל'מבחן הדם', שהוגדר אז כמבחנו האולטימטיבי".

מאמרו (וסיכום ספרו) של בלומברג מעניין, יש לו תשתית עובדתית, ומסקנותיו אכן אמורות לעורר מחשבה בכל מצביע שמאל ותומך הסכמי אוסלו, בדיעבד. ועם זאת, אנחנו חסרים היסטוריה אלטרנטיבית – מה היתה כמות נפגעי הטרור אלמלא נחתם ההסכם, שכן המציאות הוכיחה שבבוקר שבת אחד נורא נטבחו בעוטף עזה יותר אנשים מאשר בכל שנות האינתפיאדה השנייה, 2005-2000. דרור פייטלסון, במאמר ב"דה מארקר" (18 בנובמבר 2021) מציג נתונים מספריים מדויקים יותר, וקובע שגל הטרור שהחל מיד אחרי מלחמת ששת הימים, וכבר נשכח, גרם בערך לאותו מספר הרוגים כמו התקפות הטרור בתקופת האינתיפאדה הראשונה ואוסלו.

מאמר מעניין נוסף, מאת ניר מנוסי, סופר ופובליציסט, בשם "האלימות הדתית לסוגיה", מבקש להבחין בין שלוש הדתות המונותאיסטיות האברהמיות בהקשרי אלימות. המאמר שואל האם כל הדתות מועדות לאלימות באותה מידה? הנצרות, שהינה הדת הגדולה ביותר בעולם כיום, ומונה 2.4 מיליארד מאמינים, ידועה במסעי הצלב שגבו חיי 1.7 מיליון איש, וגם באינקוויזיציה רודפת הכופרים. וכל זאת בניגוד לעמדתו אוהבת הזולת של ישו, שהתנגד אף להגנה עצמית. את שורשי הפיכת הנצרות לאלימה, מוצא מנוסי בהפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומאית במאה הרביעית לספירה.

האסלאם מונה 1.8 מיליארד מאמינים, 23 אחוזים מאוכלוסיית העולם. האסלאם אלים פחות מהנצרות, אם מודדים את כמות הדם שנשפך, אבל בחמישים השנים האחרונות הוא ניצב בחזית האלימות הדתית בעולם, וכמות הדם הנשפך בעקבות האלימות הדתית האסלאמית מידי תנועות פונדמנטליסטיות כמו הטליבאן, אל קאעידה, בוקו חראם, דאע"ש, ועוד, הציבה את הדת הזו בחזית האלימות הדתית בעולם, וגם כאן, במתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה. מנוסי רואה באסלאם דת שיחסה לאלימות הפוך מזה של ישו – מוחמד עבר רדיפות, התאושש, נטל את חרבו, ובתוך עשור שלט על מדינה. חסידי מוחמד פעלו בכוחנות, הרגו אויבים, ערפו ראשיהם, ולקחו את נשותיהם לשפחות.

באשר ליהדות, ובניגוד לתפיסה שהוצגה קודם בגיליון זה במאמרו של שמואל פאוסט, מנוסי מציין שהתנ"ך אמנם "מציג מסרים המטיפים לאהבה, רחמים, וגמילות חסדים, אבל מכיל גם מרכיבים רבים המשקפים פן אלים וקשה […] אלוהים עצמו ממיט אסונות כבדים על ברואיו […] בהמשך, עמו הנבחר של אלוהים מצטווה אף הוא במעשים קשים לעיכול, כגון השמדה מוחלטת של עמלק ושבעת עמי כנען, הנקמה במדיינים, עיקרון הענישה המפורסם של 'עין תחת עין' ועונשי מוות נרחבים".

אבל בעוד שניתן למצוא זיקה בין הסורות בקוראן לבין קטעים בתנ"ך בהקשר של אלימות דתית, היהדות נפרדת מהאסלאם בתורה שבעל פה, ששאפה להקהות את העוקץ האלים שבמעשים המתוארים. ובכל מקרה חז"ל חיו "חיים של עיון ותפילה, של צניעות ומתינות, של מילים וחוכמה, חיים שההיבט הפוליטי של התנ"ך נדחק בהם מן ההווה אל שני הקצוות המרוחקים של ההיסטוריה".

כך, לסיכום המסע הזה בעולמו האינטלקטואלי של "השילוח", כפי שמגולם בגיליון אחד, ניתן לאמר שהשאלה הנשאלת כיום, בחודשים שלאחר טבח השבעה באוקטובר, היא – לאיזה יהדות חותרת ישראל 2024? זו של אלימות דתית או של צניעות ומתינות? התשובה, על פי גיליון זה, ברורה למדי, ולא מאפשרת אופטימיות רבה באשר לעתיד המדינה החיה על חרבה, מתוך תחושת צדקת הדרך שאין בלתה, של עם נבחר.