לרגל 100 שנים למותו של פרנץ קפקא ד”ר לימור שריר משתמשת (גם) בסיפור ידוע שלו כדי לנתח את בעיותיהם של רופאים, גם כיום.

המערכת

כריכת ״רופא כפרי״ אוסף סיפורי של קפקא בתרגומה של אילנה המרמן
כריכת ״רופא כפרי״ אוסף סיפורי של קפקא בתרגומה של אילנה המרמן

מקצוע הרפואה מציב בפני הרופא אתגרים קשים, ולא תמיד הוא מודע לעובדה שעליו לשמור על בריאותו כדי שיוכל לממש בצורה מיטבית את ייעודו.

הסברה שכדי לטפל בחולה היטב על הרופא להיות בריא בעצמו התקיימה עוד בעת העתיקה, בתקופתו של קלאודיוס גלנוס, הרופא היווני שהביא לשיאה את תורתו של היפוקרטס, אבי הרפואה המערבית. הוא סבר שראשית על הרופא לדאוג לבריאותו, כדי לעורר אמון אצל חוליו ביכולת הריפוי שלו. במאה ה-16 הדגיש גם הסופר-רופא הצרפתי הנודע פרנסואה רבלה את חשיבותה של בריאותו הטובה של הרופא. באחד מכרכי הרומן שכתב, “גרגנטואה ופנטגרואל“, ציטט מהאוונגליון לוקס פרק ד’: “רופא, רפא עצמך תחילה”.

עם זאת, הרופא הצטייר גם כמי שאינו צריך לדאוג לבריאותו בשל היותו שליח האל. בתנ”ך מתואר חזקיהו המלך בשעת מחלתו: “גם בחוליו לא דרש את ה’ כי אם ברופאים”. הרופא נחשב אז לשליחו של אלוהים, כפי שהיו הכוהנים, הנביאים, ואנשי דת קדושים.

במיתולוגיה היוונית מופיע החשש מכוחו המוגזם הזה של הרופא: בכיר אלי האולימפוס זאוס כועס על היכולת האנושית של אסקלפיוס, הרופא הנודע, להחיות מתים, ומשום כך הורג אותו, אך לסוף הוא חוזר בו, והופך אותו לאל הרפואה (סמלו, מטה אסקלפיוס, הנחש הכרוך סביב מוט, הוא סמל הרפואה בימינו).

גם כיום, כשאנו דנים במימוש ייעודו של הרופא, אנו מעלים על נס את יכולותיו, ומאמינים כי הוא מסוגל וצריך להתעלות מעל הקשיים הפיזיים והנפשיים שהוא נדרש להם. לרבים, ואולי אף לרופאים עצמם, נדמה שהרופא משול ליצור-על, בעל סגולות ייחודיות המעלות אותו לדרגה הקרובה לאלוהים. התפישה כי הרופא הוא הגוזר דין לחיים או למוות, אדם הנוטל עליו אחריות לגורלו של אדם אחר – תורמת לחשיבה זאת.

כיום, בעידן ביוטכנולוגי המתקדם בקצב אקספוננציאלי, כאשר שיווי המשקל ביחסי רופא-חולה מוטה לכיוונו של החולה, שמגיע אל הרופא לאחר שצבר מידע רב על מחלתו, גוברות הציפיות והדרישות מהרופא. המצב הזה אך מגביר את המתח שבו שרוי הרופא. בשל ההפרזה בכוחותיו העילאיים, הרופא עלול לשכוח את פגיעותו ואת חשיפתו לתשישות, שחיקה, ודיכאון.

ככל שמתרבות המטלות ומתרבים האתגרים המוטלים על הרופא בימינו, אין אנו נותנים מספיק את הדעת על היותו אדם, עם פחדים מוצנעים – כגון חרדה להחמיץ אבחנה, להיכשל בטיפול, ואף לגרום למות החולה – ועל ההשפעה המזיקה שעלולה להיות לעבודתו היומיומית, שבמסגרתה הוא נאלץ להתמודד עם סבל, כאב, גסיסה ומוות, על בריאותו ומצבו הנפשי.

תחושה זו התגברה בי כאשר קראתי בשנית את סיפורו הסוריאליסטי של פרנץ קפקא “רופא כפרי“. בדומה ליצירותיו האחרות של קפקא, מתוארת דמות הרופא באמצעות תכנים רב-מימדים, מביכים, תת-הכרתיים, וחידתיים. וגם דמות הרופא נקלעת למצוקה ויוצרת דיאלוג משונה עם הסובבים אותה, שבסופו, הסביבה משקפת עבורה תמונת ראי של מצבה ודבריה. הרופא נקרא לטפל בנער פצוע המוטל על מיטתו. הפצע הנורא שבבטנו רוחש רימות. תחילה הרופא אינו מבחין כלל בפצע וסובר שהנער בריא. עיוורונו של הרופא עשוי לבטא את הדחקת הפצע. שכן, פצע זה עשוי לסמל את פצעו הנפשי שלו – את החרדה שלא יוכל לטפל בחולה כיאות ואת היותו רק בשר ודם. הוא נתקף חרדה ונמלט מבלי לטפל בנער.

בביקורו השני, עם גילויו את הפצע בבטנו של הנער, מתפשט הרופא מבגדיו ובוחר לשכב לידו – סמל לכך שהוא מסיר מעליו את פרסונת הרופא וחושף עצמו לחקר העצמי. כך הוא נחשף לפצע של עצמו, המשתקף אליו מבעד לפצעו-חוליו של החולה, וכל אישיותו מזדעזעת. ייתכן כי ההכרה בפצע היא שבר במנגנון ההגנה שלו (ההדחקה). כעת, הרופא לוקה ב”תשישות עקב חמלת יתר” – מעורבות יתר ברגשותיו של המטופל. הוא חש תחושה של לאות ואפיסת כוחות, דה-פרסונליזציה, ועייפות מחשבתית, והדבר מתבטא בחציית הגבול העדין שבין אמפתיה חיונית ורצויה לבין הזדהות יתר עם סבלו של החולה. אך כך, באמצעות המפגש הטראומטי, הוא מתמודד עם חרדותיו ומפסיק להדחיקן.

פעולת השכיבה לצד החולה מובאת כמטאפורה לכפרה ולמעשה הרואי, וכך מברר הסיפור את עולמו הסבוך של הרופא ואת המחיר האישי שעליו לשלם בבואו לטפל בחולה.

ואם נשליך זאת למציאות בימינו: באמצעות טיפול נפשי-מערכתי, רופאים יוכלו להכיר בגבולות היכולת שלהם כמטפלים, ובמקביל בצורכיהם האישיים ואולי להתמודד טוב יותר עם פגיעותם.

קראו עוד

של ד”ר לימור שריר ביקום תרבות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × שתיים =