כריכת ״בחוץ שקט״ של יעל סטטמן
כריכת ״בחוץ שקט״ של יעל סטטמן

אם אין בזה דובדבנים / יעל סטטמן

אָמַרְתָּ, לֹא נִפְגַּשְׁנוּ אַף פַּעַם

אָמַרְתָּ, יֵשׁ לָךְ שְׁנֵי שִׁירִים שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי

אָמַרְתָּ אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁלָּהֶם

אַחַר כָּךְ דְּבָרִים, אַחַר כָּךְ צְחוֹק וְנוֹפִים

אַחַר כָּךְ חָזַרְתִּי עֲיֵפָה, הָיְתָה נְסִיעָה

שָׁעוֹת עַד שֶׁהִנַּחְתִּי אֶת הָרֹאשׁ

בַּמִּטָּה וְתִרְאֶה מַה זֶּה,

בָּאָה לִי הַמַּחְשָׁבָה.

אִם אֵין בָּזֶה דֻּבְדְּבָנִים, אַל תַּגִּיד לִי אֶת זֶה.

אִם הֵם לֹא אֲדֻמִּים אִם הֵם לֹא מְתוּקִים

אִם הֵם לֹא יַצִּילוּ לִי אֶת הַחַיִּים,

בִּכְלָל, אִם זֶה לֹא בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל לִי אֶת הַחַיִּים

אָז שׁוּם דָּבָר לֹא לְהַגִּיד לִי.

השבוע, לצד המגעים לעסקה לשחרור החטופים וסיום המלחמה מול החמאס בעזה, עלתה שוב שאלת המלחמה בצפון מול החיזבאללה בלבנון.

כשקניתי בשתי הזדמנויות שונות דובדבנים אדומים, טריים, חשבתי על ארץ הדובדבנים הזו, לבנון, וגם על אזור גידול וקטיף הדובדבנים בצפון הארץ. ברשת החברתית פייסבוק ראיתי גם קריאה לסיוע בקטיף הדובדבנים בקיבוץ מנרה. בשל ההפגזות הרבות, המגדלים מצאו את עצמם חסרים בידיים עובדות וקראו לציבור לבוא ולסייע, תוך כדי ציון דרכים בטוחות יחסית להגעה.

המציאות המלחמתית הסבוכה הזו הזכירה לי את שירהּ של המשוררת יעל סטטמן (ילידת 1984), שגדלה ביישוב הדתי לאומי הושעיה שבגליל התחתון, “אם אין בזה דובדבנים”. השיר מופיע בספר השירים החדש, השני שלה, “בחוץ שֶׁקֶט” (2023, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עריכה ארז שוייצר, עמ’ 51), שיצא לאור בחודש שלאחר פרוץ המלחמה, וששמו הוא אולי הכי מנוגד שיכול היה להיות לרוח התקופה שאנו חווים כאן בארץ מאז ועד היום.

אינני זוכר היכן נתקלתי בשיר הזה לראשונה, אבל אני כן זוכר שבקריאה הראשונה הוא מעט קומם אותי, וגם הזכיר לי את הלהיט הנודע של הזמר חנן בן ארי, “החיים שלנו תותים”, שיצא לאור באלבומו הראשון, “איזון”, ב-2016. בקריאה הראשונה ההיא חשבתי שהשיר ממשיך את הרוח שהודפת כל ביקורת וקוראת למעין מצב של הודיה, ואולי אף שביעות רצון מאוסה, שמתעלמת מקשיי המציאות. אלא שעכשיו, בקריאה השנייה והמאוחרת יותר, אני מגלה בו רבדים נוספים וכוח יצירה מרשים ביותר מצדה של סטטמן, המתוארת בגב הספר כמי שניצבת “בשורה הראשונה של המשוררות והמשוררים בני דורה”.

כוח היצירה והעומק בשיר מתגלים לא רק בשל צורתו והמוזיקה שלו, שמודגשת למשל באמצעות החזרות בתחילת הטורים והדיבור השירי הכמו-קטוע והמתפלש (“אחר כך דברים, אחר כך צחוק ונופים”… “הייתה נסיעה // שעות עד שהנחתי את הראש”, ועוד), אלא גם בשל הסיטואציה הדרמטית הנפרשת בו. תחילה יש לנו נמען חזק, ביקורתי, ונוקב, שלא ברור מיהו. האם מדובר במשורר עמית הנוסע עם הדוברת בשיר לאירוע שירה כלשהו? ואולי זה בן הזוג שלה או חבר נפש? נדמה כי הבית הראשון של השיר ותחילת הבית השני מבססים את מעמדו הדומיננטי במערכת היחסים, אך אז מתרחש השינוי המפתיע, הבא לידי ביטוי בצירופים הדיבוריים “ותראה מה זה, / באה לי המחשבה”. מכאן ואילך השיר ממריא לנאום תוכחה מלא חיוּת, שניתן לתארו ברוח הזמן ככזה שמבקש לצאת מהקונספציה השחוקה של ביקורת ספרותית אל עבר ביקורת שהיא מותרת אם היא מצילת חיים. הדובדבנים כמצילי חיים.

בעצם, בשיר שלפנינו, בעל האיכויות הספרותיות הקאנוניות, יש קריאה לביקורת מעמיקה, אמיתית, ולא לחיוויים סובייקטיביים בנוסח “לא אהבתי את השיר הזה”, וכו’. יש כאן קריאה לחידוד והעמקה בתפיסות העולם ובקיומיוּת של האדם בעולמנו כבריה חברתית.

יעל סטטמן .מגזיןו גלויה.

תגובה אחת

  1. “בִּכְלָל, אִם זֶה לֹא בִּשְׁבִיל לְהַצִּיל לִי אֶת הַחַיִּים/ אָז שׁוּם דָּבָר לֹא לְהַגִּיד לִי”. כולנו עייפים ומיואשים ואנחנו זקוקים לעידוד, לתמיכה, להצלה, לאהבה, ואת הביקורת יש להפנות לשלטון האטום. תודה על השיר והפרשנות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 5 =