כריכת ״החולה המדומה״ של מולייר
כריכת ״החולה המדומה״ של מולייר

הרשימה שלהלן היא מתוך הסדרה פרי עטי: "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה" כרך א', שער ראשון (ראו על הסדרה ביקום תרבות).

ראו גם את הרצאתי על חוק זכויות החולה בקורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה – אוניברסיטת תל-אביב להלן:

"חדשות יפות שמעתי בפתח, שמתקלסים בהוראות שלי ומסרבים לקבל תרופות שאני רושם… עזות מצח שאין כדוגמתה! הנשמעת כזאת? חולה שמתקומם על רופאו!… חוקן שנתתי ליבי להתקינו במו ידי… שהמצאתי והכינותי כמיטב הלכותיה של חוכמת הרפואה… ושעתיד היה לחולל נפלאות בבני המעיים… וכאן מסרבים לקבלו!… זהו מעשה שלא יתואר! חילול שמה של הפקולטה וחטא שאין לו כפרה… הריני מכריז ומודיע כי אני מנתק ומבטל כל הקשרים שבינינו.. להקל ראש בחוקן שלי!…לכן הריני מודיעך בזאת כי הנני עוזב אותך לנפשך ולרפיון גופך, לעצירות בני מעיך, להצטברות דמיך, למררות מרתך ולכבדות לחויותיך… והנני מאחל כי עד ימים ארבעה תרד מטה מטה, ולא תהיה לך תקומה… ונפלת בידי הברדיפפסיה… ומן הברדיפפסיה אל האפפסיה.. ומן הדיזנטריה.. אל עולם האמת…" ("החולה המדומה", מערכה שלישית, תמונה 6).

מתוך "החולה המדומה" של מולייר, כאשר ארגן מבקש לדחות בכמה שעות מתן חוקן שרשם לו רופאו פורגון. הרופא זועם על החולה ומנבא לו עתיד שחור.

במחזותיו של מולייר, הוא ז'אן בטיסט פוקלן ( 1622-1673), שוזר המחזאי את הביקורת החמורה שהוא עצמו חש כלפי הרופאים גם מפני משום שהוא סבל מהם סבל רב בימי מחלתו. בין השנים 1660-1673 כתב מולייר 31 מחזות, שרופאים מרבים להופיע בהם, ביניהם "מר פורסוניאק", "דון ז'ואן", "קנאתו של ברבוי". וגם מחזות שבשמם מופיע הרופא במפורש: "הרופא המאהב", "החולה המדומה", "הרופא בעל כורחו", "הרופא המעופף", "שלושת הרופאים המתחרים".

מולייר שם ללעג את הרפואה היומרנית, ה"מדעית" כביכול. הרופאים המופיעים במחזותיו הם נוכלים, כסילים, תמימים, או פדאנטים מסוכנים. בתקופתו של מולייר נכללו ברפואה שיטות טיפול בחוקני ניקוי, הקזות דם וסמים משלשלים. מקצוע הרפואה, שהעניק מלבד מעמד מכובד גם שכר נאה, משך נוכלים ומתחזים, שכל ידיעתם הסתכמה בציטוטים מהיפוקרטס או גלנוס, או במניית שמות של מחלות בלטינית או בלטינית מעוותת.

ב"דון ז'ואן" מתחזה סגאנארל לרופא, מרצה על מחלות ורושם תרופות, מכל מה שצץ במוחו. הוא אומר "יהיה מצחיק אם החולים יבריאו ועוד יבואו להודות לי", ודון ז'ואן אומר לו "זה עלול לקרות…ובאמת מדוע לא תהיה לך הסמכות שיש לרופאים אחרים? כשהחולה מחלים אין לרופאים חלק בזה יותר משיש לך. זהו מקצוע של אחיזת עיניים. הם משתבחים בהצלחות שבאו להם בהיסח הדעת ואתה יכול בדיוק כמוהם ליהנות ממזלו הטוב של החולה ולייחס לתרופה שרשמת את מה שבא בחסד המקרה ומכוחו של הטבע".

ב"הרופא בעל כורחו" שוב מתחזה סגאנארל כרופא, ואומר "אני מוצא שזהו הטוב בכל המקצועות, שכן אם אתה עושה מה שצריך או אם אתה עושה את מה שלא צריך, אתה מקבל תשלום מלא. גם כשמלאכתנו מקולקלת, לעולם אין עונשה חל על ראשנו. אנו גוזרים כרצוננו את האריג שאנו עובדים בו. הסנדלר כשהוא מתקין זוג נעליים, הוא ישלם לך בעד כל פיסת עור שהוא מקלקל, אבל כאן אתה יכול להשחית אדם חי וזה לא יעלה לך חצי פרוטה. הסירכות שאנו סורכים הן לנו כקליפת השום והאשם הוא תמיד זה שמת. ואחרון אחרון, מעלתו הגדולה של המקצוע זה היא בכך שהמתים יש בהם מידה של יושר עילאית והם שומרי סוד שאין כמוהם. מעולם לא ראינו מת מתלונן על הרופא שהרג אותו".

במחזהו "הרופא המאוהב" [i] אומר ד"ר פילרן שמקור כוחם של הרופאים ושליטתם בחולים החלשים הוא "הרצון לחיות". במחזה זה נקראים למיטת עלמה שהיא חולה מתחזה ארבעה רופאים ואבחנתם: "מצאנו בגופה מיצים מזוהמים הגורמים להשחתת ההומרוס…". כטיפול מציע אחד הקזה, השני הקאה, והשלישי: "אני מוצא שבתך סובלת ממחלה כרונית… היא עלולה למות. יתר על כן,  כשהסימפטומאטה הנראית בה מראים על פוליגנזה וגם מורידיקנטה וופורס. הממברנה של המוח מקבלת גירוי וגורם לאטמוס…".

ב"החולה המדומה" [ii] מסביר הרופא דיאפוארוס מדוע אינו מבקש לבנו הרופא משרה בחצר המלוכה: "ותמיד מצאתי שאנו אנשי הרפואה, מוטב לנו שנטפל בקהל הפשוט. קהל זה נוח יותר. אין אתה חייב אחריות על מעשיך לאיש… פטור אתה מדאגה לתוצאות, ואילו כאשר אתה מטפל ברמי מעלה, זו צרה: כשהם חולים רוצים הם בהחלט שהרופאים ירפאו אותם" ( מערכה שנייה תמונה ו'). יש לציין שבמחזה זה היה מולייר חולה אמיתי ששיחק את החולה המדומה – את ארגאן ההיפוכונדרי (ב-10 לפברואר 1673 שיחק מולייר ב"החולה המדומה" בעודו חולה מאוד והוא מת ב-17 לפברואר).

גישתו במחזה היא סובייקטיבית, כאשר הוא אומר "אין אני סבור שיש בעולם העמדת פנים מבדחת יותר, עניין מגוחך יותר שאדם אחד קם ועומד לרפא אדם שני, בייחוד שאותו אדם, המתקרא רופא, פועל רק לפי 'ההלכות הפסוקות' ולא לפי השכל הישר והרגש האנושי".

באותה תקופה פרסם הרופא האנגלי ויליאם הארווי את התיאוריה שלו בדבר מחזור הדם. ואכן בדיאלוג שבין הרוקח לבין ארסט ב"החולה המדומה" מובאת  חוות דעתם של הרופאים הבודקים את ארגן כאשר כל אחד נוטל את הזרוע כדי למשש את הדופק והם מתהדרים בידע בלטינית:

"בוא תומס… ונראה אם יכול אתה לקבוע כהלכה מה הדופק שלו

Quid dicis?

Dico שהדופק של מר הוא דופק של אדם שאינו בקו הבריאות.

יפה.

שיש בו מידה של התקשיינות, אם לא לומר התקשות.

יפה מאוד.

שהוא מקפץ

Bene

ואפילו קצת מתרוצץ

Optime

מה שמעיד על הפרעות בתוך הפרנכימה הספלנית. כלומר בטחול" (החולה המדומה תמונה 9).

ב"מר פורסניאק" עומד הרוקח על תכונותיו של הרופא הפדאנט: "זהו רופא המכיר את חכמת הרפואה על קרבה ועל כרעיה… ואם אתה חולה יכול אתה להתפגר ולהוציא את הנשמה, אך הוא לא ישנה אפילו כקוצו של יוד מן הכתוב בכתבי קדמונים". וגם מוסיף: "אך סכנה נשקפת לא רק מן הרופא האויל והפדאנט, אלא מן הרופא שהוא אדם ישר: הוא יסלק אותך מן העולם בתום לב ובלי כל כונה רעה, וכשירצח אותך נפש לא יעשה אלא מה שעשה לאשתו ולבניו ומה שיעשה גם לעצמו בשעת הצורך".

מולייר לועג לא רק לשפתם של הרופאים וללבושם אלא גם לפומפוזיות וחוש הכבוד שלהם.

כדי להימנות על אגודה סגורה זאת מתחפש החולה המדומה לרופא. טקס הכתרת הרופא שהיה נהוג בתקופת מולייר מוצג במחזה בצורה גרוטסקית ונלעגת במילים לטיניות מעוותות:

"קבל מצנפתא דוקטוריסימה

עימה תלין חוכמה רביסימה,

ועימדה ליצנציום פרו פרקטיקה

ויש לך אסמכתא מובהקתיקה

מדיקרה, קליסטריום להתקינרה,

דם להקיזרה,

באיזמל חתוכרה

וגזוררה…

וקצצרה

וחללים להפילרה

בלי פחד מדינה דשמיה וארעא" [iii]

טיפוסי רופאים מפורסמים הגיעו אלינו מתקופות שבהן מחלות ומגפות קטלו אוכלוסיות שלמות (סוף ימי הביניים עד הניאו קלסיציזם). עובדה זו יכולה להסביר את הפחד מהמחלה, את התלות ברופאים, ואת הצורך להתמודד עימם בעזרת הגרוטסקה, הסאטירה, והפרודיה.

בסוף המאה הארבע עשרה כתב ג'פרי צ'וסר האנגלי את סיפורי קנטרברי [iv]. בפרולוג הוא  מזכיר צליינים שעולים לקברו של תומס א. בקט בקנטרברי, שהינו רופא מלומד אך מתנשא ורודף בצע שהתעשר ממגפת הדבר. תכונות אלה חוזרות בכל תיאורי דמויות הרופאים:

" גם דוקטור לרפואה בפמליה

לא קם רופא כמוהו ולא היה…

שכן באסטרולוגיה מאומן

היה, ועל יסוד כישוף טבעי

ריפא בשעת רצון לכוכבים..

מקור כל מחלה ניחש,

אם קר או חם, אם לח או יבש..

וקהל רוקחיו מוכן…

כי כל אחד בזכות רעו נשכר".

ב-1492 פרסם ג'ובני בוקאצ'יו בגנואה שבאיטליה את אוסף סיפורי דקאמרון [v]. הואיל והרופאים היו חלק חשוב בחברה הופיעו דמויותיהם בכמה סיפורים. בסיפור התשיעי ביום השמיני הסופר לועג לבעל ממון הקונה את תואר דוקטור לרפואה: "חמור גדול שחזר לפירנצה מבולוניה עטוף כולו בעורות של סנאים…שכל חוכמתו מספיקה אולי לטיפול בקרום קרקפת התינוקות".

ביום התשיעי בסיפור השלישי מסופר על רופא המשתף פעולה עם קונדסים, ומודיע לפלוני שלפי דגימת השתן שלו הוא נושא עובר בבטנו וכדי להירפא עליו לשלם בכסף ובתרנגולים מפוטמים.

בסיפור השני של היום העשירי מסופר על רופא שהיה שודד לשעבר אך הרפואה שהביא לחולי הקיבה של אב המנזר משיבה לו את מעמדו ורכושו.

סופר הילדים האיטלקי קרלו קלודי (לורנציני) בספרו “פינוקיו”, שהתפרסם בהמשכים בעיתון ילדים בפירנצה ב-1881, מרמז על טיפוסי רופאים מן הספרות ובעיקר אלה המופיעים אצל רבלה ומולייר. הרופאים הם עורב, לילית, וצרצר מדבר, שמוזעקים על ידי פייה כדי לבדוק אם פינוקיו חי או מת.

"צעד העורב קדימה ומדד את הדופק של פינוקיו. אחר כך הוא מדד את אפו ואת האצבע הקטנה ברגלו…'לדעתי בובת העץ מתה לגמרי. אבל אם, לרוע מזלה, היא לא מתה, זה סימן שהיא עדיין חיה'" [vi].

"לצערי", אמרה הלילית, "עלי לחלוק על דברי ידידי ועמיתי המלומד, העורב. לדעתי בובת העץ עדיין חיה. ואם לרוע מזלה היא כבר לא חיה, זה סימן שהיא באמת מתה!". "ומה דעתך, אדוני?", שאלה הפיה את הצרצר המדבר, "אני אומר שכאשר רופא זהיר לא יודע על מה הוא מדבר, עדיף שישתוק… פינוקיו נתקף פתאום ברעד… פקח את עיניו ועצם אותן מיד….ובוכה ומילל..".

"כאשר המת בוכה, סימן שהוא עומד להחלים", אמר העורב בהבעה רצינית.

"לצערי עלי לחלוק על דברי חברי ועמיתי המלומד", העירה הלילית, "אבל לדעתי, כשהמת בוכה, סימן שהוא לא רוצה למות".

גם מחזות וסיפורים מאוחרים יותר המשיכו לבקר את דמותו של הרופא כיהיר, פטרנליסטי, ומורם מעם. הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב מתאר את הפטרנליזם של הרופאים הפסיכיאטרים ואת הנזק האינטלקטואלי-שכלי שהם גורמים למטופליהם. בסיפורו "הנזיר השחור" מ-1886 מתארת אותם דמותו של אנדריי ואסיליץ' קוברין, המגיסטר רואה החזיונות: "כמה שפר חלקם של בודהה ומוחמד, או שייקספיר, שקרובים טובי לב ורופאים לא ניסו לרפא אותם מהתעלות הנפש ומההשראה!… הרופאים וקרובי משפחה טובי לב יביאו בסופו של דבר לידי כך שהאנושות תיטמטם, הבינוניים ייחשבו לגאונים והציביליזציה תאבד".

במחזה "הדילמה של הרופא" מ– 1906 מותח ברנרד שו ביקורת על דמותו של הרופא.

גיבור המחזה הוא רופא נודע בשם קולנסו ריג'ואן, הזוכה בתואר סר בזכות הישגיו כרופא, וכחוקר לחיסון נגד מחלת השחפת. מגיעה אליו גברת צעירה ויפה בשם ג'ניפר דובדט המתחננת שיסכים לטפל בבעלה החולה בשחפת סופנית, והוא דוחה אותה ומפנה אותה לרופא אחר, לא יוצלח, מכיוון שהוא מתאהב בה. הוא מגיע למסקנה שאמנם יש ביכולתו להציל את בעלה החולה, אך אם רופא גרוע יטפל בו הוא לבטח ימות, ואז יוכל לשאתה לאישה, ואכן בעלה מת כתוצאה מהטיפול הכושל. הוא מגלה לג'ניפר את האמת והיא בינתיים נישאת לאחר כמצוות בעלה לפני מותו והוא אומר לעצמו "רצחתי סתם אדם, ללא מטרה", אבל הוא מוסיף "אני רופא, אין לי ממה לחשוש. אין כאן עילה לעבירה שניתן להצביע עליה".

ג'ניפר מטיחה בפניו דברים בוטים: "אינך רואה באנשים יותר מאשר בהמות. תמיד אזכור אותך כאדם קטן שניסה לרצוח אדם גדול".

ד"ר בונינגטון – הרופא הכושל – מסביר לבעלה של ג'ניפר במהלך הטיפול הכושל ש"האופי המוסרי שלך הוא שום דבר בשבילי. אני מסתכל עליך במבט מדעי טהור. בשבילי אתה שדה מערכה בו מתמודדים צבא פולש של חיידקי שחפת מול כוח פטריוטי של תאי גוף". מבחינתו החולה הינו מושא לאיזה מחקר שיפורסם בכתב עת מקצועי.

יש לראות את ביקורתו של שו על הרופאים על רקע התקופה שבה נכתב המחזה. ב-1906, ראשית המאה העשרים, כשהרפואה הייתה בעיקר פרטית. שו, שנולד ב-1856, חווה כפי הנראה אירועים הקשורים לרופאים ולרפואה. הוא מספר על ניסיונו כילד באירלנד. הוא הכיר רופא בן המקום שגבה סכום פעוט שתמורתו היה מוכן לבקר את החולה ארבע פעמים, אבל נאלץ לחיות ברמה כלכלית עלובה אפילו יותר מזו של סבל או שוער בתחנת רכבת.

במבוא ארוך למחזהו מפרט ברנרד שו את דעותיו על הרופאים. לדבריו הם מעוניינים בכסף. הם ממליצים על ניתוח ומוכנים לבצע אותו רק "כדי לסחוט את דמם של עשירים". ואילו החולה "מתמכר לרופא מתוך רצון ואשליה להסתייע ולהיאחז במשהו. אבל לעיתים הרופא דווקא גורם למותו של החולה, ולאיש אין אומץ לב לומר – רצחתם את יקירי". ובכלל "הרופאים, כמו נגרים, חייטים, ובנאים חייבים להתפרנס למחייתם, ולשם כך הם עושים את עבודתם כפי שהציבור מצפה מהם". במקרה אחר על הרופא לבחור עשרה חולי שחפת לטיפול מתוך חמישים מועמדים, והרופא בוחר אותם על סמך נימוק אחד: "לא רק האם ניתן להציל את האיש, אלא האם הוא ראוי להצלה" כאובייקט, מבחינת האינטרס המדעי-מחקרי, לא כאדם. כשכל השאר, הארבעים שנותרו, "נידונו למוות".

הדילמה של שו השפיעה כפי הנראה על המחזאי הצרפתי ז'ול רומן בקומדיה "דוקטור נוק" מ-1923. ד"ר נוק, רופא צעיר, מגיע לעיירה כדי להתפרנס ולהשתקע במקום. הוא מגלה לאכזבתו כי כל תושבי העיירה בריאים, אך בשל הצורך להתפרנס הוא מזהיר את התושבים מפני מגפה קרובה, בסיוע הרוקח המקומי, שגם הוא "סובל" מהבריאות הלא רווחית של התושבים. הוא מציע פתרון, וכולם נענים ועומדים בתור לקבל את הטיפול, עד שהוא נאלץ להפוך את בית המלון המקומי למרפאה. הוא מתעשר וזוכה לתהילה.

במחזה "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמט (1958) משתתפים הרופא והכומר במזימה לרצוח את מאהבה לשעבר (העונה לשם איל) של גברת זקנה, קלייר זאחנסיאן, שמאשימה אותו בכך שבגד בה, ואי לכך היא מעוניינת במותו, תוך שהיא מבטיחה תרומה ענקית למוסדות העיר, לרבות מענק אישי לכל תושב.

לאחר שאיל נרצח על ידי התושבים, כשהרופא עצמו משתף פעולה בכך שהוא מעכב אותו בדרכו לפני הרצח כדי למנוע ממנו לעזוב את המקום, כורע הרופא לפני הגוויה, מסיר את הסטטוסקופ, וקובע כאיש מקצוע ענייני ואובייקטיבי לכאורה ובקור רוח: "שבץ לב". הרופא מרוצה מהתרומה, כדבריו: "הרופא בשמחה ינתח בחדר ניתוחים חדש ומבהיק".

לסיום אזכיר כמה סופרים יהודים:

הסופר והסאטיריקן יצחק ארטר הוקיע בספרו "גלגול נפש" מ-1845 את "קלון הרופאים הבורים, הקונים את לב ההמון העברי בהליכותיהם הגאות, בסוסיהם ומרכבותיהם… ממלאים את כיסיהם זהב וכסף, גוזלים וחומסים את החולים העניים ומאבדים בסַמֵי-רפואותיהם הרבה נפשות, הבוטחות בהם ובחכמתם". ובסיפורו "מעלות ומורדות", שיצא לקראת סוף המאה ה-19, כותב המשורר יהודה לייב גורדון על ארבעה רופאים מומחים שנקראו לטפל ברב: "כשעה וחצי ישבו הרופאים אל מיטת החולה, דיברו הרבה בשפת רומי ומאומה לא הועילו". גם גדול הסופרים העבריים, ש"י עגנון, לא חסך דברי ביקורת על דמות הרופא. ברומן שלו מ-1935, "סיפור פשוט", מספר הירשל הורביץ, גיבור הסיפור, ש"חדרו של הרופא יפה מרפואותיו… שזה הביאני לידי שינה ואילו הן אינן מועילות כלום", ו"שהרופא בא לתקן את הגוף ומחלה את הנפש". והפסיכולוג והסופר פישל שניאורסון מפליא לתאר את ד"ר גליק בספרו "הרופא והפילוסוף" מ-1976: "שהיה מעמיק בבדיקת החולה ומדבר בפני הקרובים בענייני המחלה והרפואה, כשהוא עוצם את עיניו מרוב התלהבות ומתבל את דבריו במילות לטיניות סודיות המפילות אימה על השומעים".  

ציטוטים מן הספרות ממחישים את האסימטריה שביחסי הרופא-חולה שקיימת מימים ימימה, ואת תחושות החולה לגבי התנהלותו הפטרנליסטית של הרופא. הרופא נחשב בעבר לאוטוריטה שאין לערער עליה – לרוב חרץ את גורלו של החולה מבלי לשתף אותו בטיפול ומבלי לקבל את הסכמתו. מאז ומתמיד החברה מחפשת מנגנונים שירככו את האסימטריה ואת הפטרנליזם המובנים ביחסים אלו. אחד העיקריים שבהם הוא חוק זכויות החולה, שבישראל נחקק ב-1996 כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובו נאמר כי "מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". החוק בא להסדיר את מערכת היחסים בין הצוות הרפואי והרופאים לחולה, וכך הוא מבטא מעבר חד מפטרנליזם לאוטונומיה. הרופא נדרש למסור לחולה את המידע הרפואי הדרוש לו, וכך משמש בעיקר כמקור מידע ונותן שירות, והחולה מחליט אם לקבל את הטיפול המוצע לו. גם מהפכת המידע והטכנולוגיה החלישה את האסימטריה בין הרופא לחולה. כיום לחולה יש גישה בלתי מוגבלת למידע רפואי, והוא לא נחשב לנחלתו הבלעדית של הרופא. כך נוצר הצורך להגדיר מחדש את הקשר המקצועי ביניהם.

אמירת אמת היא עיקרון מוסרי כללי המחייב כל אדם במגעו עם הזולת, כתנאי לתקשורת אנושית וליצירת יחסי אמון ביניהם, וכביטוי כבוד כלפי הזולת. אמירת אמת היא בעלת ערך מיוחד ביחסי רופא-חולה, שכן המידע המועבר מן הרופא אל החולה הוא בעל חשיבות עליונה בתהליך קבלת ההחלטה על ידי החולה. הבעיה המוסרית מתעוררת כאשר קיים שיקול מוסרי לא לומר אמת לחולה, כגון במקרים שבהם ידיעת האמת תגרום לחולה חרדה וסבל, ואפילו להרעה ברורה במצבו הבריאותי. האם מותר לרופא לספר "שקר לבן"?

על פי קאנט חובת אמירת האמת היא מוחלטת, בעוד פילוסופים אחרים טוענים שאפשר להגן על המוסריות של שקרים לבנים. יש המציעים הימנעות מאמירה כלשהי, ממתן מידע כלשהו. בצד שפע המאמרים העוסקים בזכותו של החולה לדעת ניתנה תשומת לב מועטה לזכותו של החולה לא לדעת, מאחר שישנם חולים רבים המעדיפים לא לדעת [vii].

במחזה ברווז הפרא[viii] של איבסן[ix] מובא דיון מפיו של הרופא, ד"ר רלינג, על הנזק שגורמת השאיפה הכפייתית לאמת מצדו של ידיד המשפחה, כאשר גילוי האמת ממוטט כל אחד מבני המשפחה. במחזה, ד"ר רלינג מזהיר את ידיד המשפחה גרגס מפני אסון העומד להתרחש על בני הזוג יאלמר, בשל "ההתמכרות שלו, הכפייתית, לאמת, לתביעה האידיאלית". גרגס העלה חשד כי הדוויג אינה בתו של יאלמר אלא של וורלה, אביו של גרגס, שאמה עבדה בביתו והייתה הפילגש שלו. כתוצאה מכך יאלמר מתכחש לבתו עד שהיא מתאבדת כאקט של הקרבה עצמית כדי להוכיח ליאלמר את אהבתה אליו.

הדילמות המוסריות הנלוות לחובת שמירת הסודיות הרפואית הן למעשה חלק משאלת הנאמנות. ברפואה המסורתית הייתה נאמנות הרופא נתונה לחולה באורח בלעדי, לכן השאלה כמעט שלא התעוררה. הפרת סודיות נחשבת להפרת אמון ולניצול לרעה של החולה. הרפואה המודרנית מציבה בפני הרופא דילמות קשות. לדוגמה, האם לדווח לבת הזוג של המטופל שבדמו נתגלו נוגדנים לאיידס? האם לדווח למשטרה על מטופל המגלה לרופאו על תוכניתו להרוג אדם?

כיום המצב מורכב, הן משום שלרופאים יש לעתים נאמנות מוסדית מוגדרת למפעל, לצבא, לבית ספר, או למוסדות אחרים שבהם הם מועסקים, והן משום שיש להם חובת נאמנות כללית לחברה בהיותם מסוגלים לשלוט במחלות מדבקות, למשל, או למנוע אסונות. במצבים אלה הקונפליקט הוא לעתים בין התחייבויות חוזיות של הרופא כלפי מי שמבקש את שירותיו, לבין החובה המקצועית של הרופא כלפי המוטב של הטיפול, שכן לעתים אין השניים אותה הישות. לעתים על הרופא להפעיל את שיקול דעתו ומצפונו, שכן ישנן הכרעות שאינן נגזרות ישירות מחוקים כלליים. הרופא הופך לאחראי למהלכיו באופן אישי בפני המטופל, בפני החברה ובפני מצפונו.

דילמה מסוג זה מוצגת במחזה "אויב העם" מאת הנריק איבסן. במחזה מסופר על ד"ר שטוקמן, שחוזר לעירו לאחר שעבד בהתנדבות בצפון הרחוק בנורווגיה. ד"ר שטוקמן רואה בכך שליחות חלוצית. כשהוא חוזר לעירו הוא הופך להיות רופא עירוני המטפל בחולי העיר, וגם אחראי על מצב התברואה בה. ד"ר שטוקמן עורך דגימות של מימי המרחצאות בעיר, שהן מקור המחיה שלה. הרופא מבחין לאחר בדיקות חוזרות שמי המרחצאות מזוהמים. איבסן, במסגרת החשיבה הדרמטית שלו, בונה את הבדיקות הללו כך שייערכו דווקא בזמן הבחירות לראשות העיר, כשראש העיר המועמד הוא אחיו של ד"ר שטוקמן. איבסן מנכיח או מסכסך בין שתי ישויות: הרופא שמתריע על מרחצאות מזוהמים, וראש העיר, שיודע שהמרחצאות הן מקור פרנסה עבור העיר, ושאם יסגור אותן בשל הזיהום לא ייבחר. בנוסף, מסתבר שאבי אשתו של ד"ר שטוקמן מתפרנס מתעשיית העורות שמזהמת את מי המעיינות.

הדילמה של ד"ר שטוקמן היא כדלקמן: אם יתריע שהמרחצאות מזוהמים הוא יועבר ממשרתו והרי עליו לפרנס את משפחתו וילדיו. בסיטואציה זאת פועל המצפון הרפואי. הרופא הוא קצה החנית של התרבות האנושית, הוא ההולך לפני המחנה. יומו האפרורי הוא מבחינתו עוד יום שבו הוא עוסק בקידמה, בפיתוח, ובטיפול חדש. ד"ר שטוקמן מייצג את הקידמה – הקידמה שלא מאפשרת לו לשתוק, בזמן שאנשי העיר עצמם מעדיפים להסתיר את המידע בדבר המים המזוהמים במרחצאות בשל האינטרס הכלכלי שלהם.

נוצר מצב שבו ד"ר שטוקמן יוצא למערכה נגד כל העיר, ואכן הופך ל"אויב העם". הוא מוצא עצמו בעמדת מיעוט מוחלטת, "ולמרות הכול נוע תנוע" – הוא יאמר את האמת.

איבסן מפתח תפנית לא צפויה: הרופא, בשל תחושת השליחות שלו וגם בשל התחושה הקורבנית שלו, מתחיל לפתח רגשות ניטשיאניים – תחושה שהוא נעלה, אדם עליון. הוא חש שהוא כאיש מדע יודע יותר, בדומה למדינה של אפלטון, שהופכת למדינת מומחים שהפילוסוף מנהל אותה ולא הנבחר הדמוקרטי. הרופא במקרה כזה עשוי לחשוב שהוא אלמותי.

ד"ר שטוקמן עומד לבדו ונואם, ומפתח תוך כדי נאום מעין תורת גזע. הוא מנסה להוכיח מדוע בשל עיסוקו ברפואה הוא יודע יותר והוא זה שיחליט. האמת שלו היא מוחלטת. מבחינה מקצועית הוא צודק, אך מבחינה חברתית הצדק אינו מוחלט. מדובר בצדק שיש בו סבל רב. כל צדק שהוא צדק מוחלט הוא מסוכן. גם למדע יש אמת מוחלטת עד שתבוא הוכחה אחרת ותסתור אותה. אפשר אפילו לטעון שגם הרופא עצמו נמצא באיזשהו שלב מוקדם של המחלה, גם כאדם בריא לכאורה. יאמר הרופא: גם אני נמצא ברלטיביות של המצב שלי מול החולה.

הדילמה של איבסן ב”אויב העם” היא חריפה מאוד. טמונה סכנה גדולה בטענה לידיעת האמת המוחלטת, שתגרום לגלישה לאספקטים נוספים המתבטאים ביחס בין בני האדם. איבסן מסכם את מחזהו בצורה אמביוולנטית: הרופא מגורש מהעיר עם האמת שלו. האמת המוחלטת של הרפואה, היושרה המוחלטת שגורמת לאמירת האמת, מתעמתת עם הפשרה שבמציאות.

בעולם הרפואה מביאים בחשבון גם שיקולים חברתיים וכלכליים – כאמור, אנחנו כולנו נמצאים בשלב מוקדם של מחלה. יש כאן דיון מוסרי. היכן אני עומד במקצוע הרפואה מול החברה, המדינה, וחברות התרופות, שגם הן מוּנעות משיקולים כלכליים. ד"ר שטוקמן מעלה סוגיה של הרופא בחברה. כדאי לשאול את עצמנו כשאנו דנים במערכת הכלכלית כמה רופאים העזו להתקומם כנגד חברת תרופות גדולה? כמה רבים הם הלחצים ההפוכים על "שטוקמנים" מצד חברות התרופות הגדולות? ואולי צריך לבדוק תרופות בפרמטרים אחרים? להעלות חשד למשל שזו לא התרופה הנכונה או שזו איננה הדיאטה הנכונה.

הרופא במערכת החברתית והפוליטית מבטא את הרעיון שרפואה היא משק כלכלי ענק. הסיפור של המסחר באיברים להשתלה, למשל, הוא דוגמה נוספת לכך שהרופא ניצב בפני בעיות מוסריות, והחלטותיו עלולות לפגוע במצבו הכלכלי וביכולתו להרוויח הון, ובכל זאת הוא אומר – לא!

הערות שוליים

[i] הרופא המאהב, מולייר, בתרגום: א' חזן, ללא ציון שנת ההוצאה

[ii] מתוך¨החולה המדומה, מולייר בתרגום נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1967

[iii] שם

[iv] סיפורי קנטרברי, ג'פרי צ'וסר, בתרגום שימעון זנדבנק. הוצאת עם עובד, 1980.

[v] דקמרון, ג'ובני בוקאצ'יו, תרגום גאיו שילוני, וצאת כרמל, ירושלים, 2000 .

[vi] פינוקיו, קרלו קלודי, (לורנציני) בתרגום ע. שפיצן, הוצאת כרמל, ירושלים.

[vii] מתוך אתיקה ורפואה, דוד הד, הוצאת משרד הביטחון, 1989.

[viii] הנריק איבסן, ברווז הפרא, עברית: גד קינר, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה, בית צבי, 1985.

[ix] הנריק יוהאן איבסן (1906-1828), היה מחזאי נורווגי רב השפעה.בתקופתו, תקופה בה ערכי המשפחה והרכוש הוויקטוריאניים היו עדיין מקובלים מאוד, נחשבו מחזותיו שערורייתיים; כל קריאת תגר על הערכים הוויקטוריאניים נחשבה מזעזעת ולא-מוסרית. איבסן נחשב למייסדה של הדרמה המודרנית. את הסגנון הרומנטי והמלאכותי שאפיין את המלודרמות של המאה ה-19, החליף בכתיבה ריאליסטית המדגישה את ההיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים של הדרמה. הגיבורים שהציב במרכז יצירתו אינם "גדולים מהחיים" והם מתמודדים עם דילמות אנושיות ומציאותיות, המותאמות לרוח התקופה שבה נוצרו.

קראו גם

עוד משל ד"ר שריר ביקום תרבות

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 − 2 =