אנחנו פה כבר שלושה חודשים, הרהר אור. הגשם שטף את האדמה הפריכה, עשבים רכים עלו מן הארץ וציפו את פני השטח כמרבד פרוותי בוהק ולא מסורק. האם נשאר כאן עד הפריחה? המחשבה המזעזעת, אבסורדית כשם שהיא ריאליסטית, פרחה מהרהוריו אל הגבול הסורי ונעלמה. אלו היו צהרים קרים, שעה לפני השקיעה. החורף קר ברמת הגולן, במיוחד כשהרוח מתפרעת. לפחות אין סימן לגשם.
הם ישבו סביב גלגל עץ סדוק ושיחקו שש בש. יריעות האוהל רקדו, מלניק הצית סיגריה ונשף מבעד לפתח.
“מלניק, אם אתה חייב לבחור ביני לבין אור – את מי ת’זמין לחתונה?” שאל גבע.
“כמובן שאת אור”, ענה, “בשביל הגיוון. אל תיקח את זה אישית”.
“מה גיוון, כי יש לו כיפה?”, צחק.
“כי אתה שמאלני מרכזניק כמו כל החברים שלי”.
“אתה זוכר שאני מרעננה?”, שאל אור.
“מרכזניק זה לא לפי גיאוגרפיה. זאת מהות”.
“אתה רוצה שיחות פוליטיות בחתונה שלך? זה יגמר במכות!”, איים אור.
“לא, אני רק רוצה שתשתכר. לראות אותך רוקד עם חברים שלי יהיה מעין חזון אחרית הימים. ‘ודתי עם תל אביבים ירבץ’ – לא ככה כתוב?”, צחק מלניק ומצץ את הסיגריה.
“ארוסתך וחברים שלך יבואו לפה, או שאנחנו נלך לשם? שמעתי שזאת אופנה חדשה לעשות חתונה על מדים”.
“שתוק גבע. כולנו נשתחרר עד אז, ואם לא תעלה לי על העצבים יותר מדי – אולי אזמין גם אותך”.
פיצוצים עמומים הדהדו אי שם. ללא ספק רחוק, אך קשה לאמוד עד כמה. מצפון או ממזרח?
החליפו מבטים. מלניק רשמית היה המבוגר האחראי באוהל. כעורך דין באזרחות הייתה לו מודעות יתירה להשלכות של רשלנות בתחומי אחריותו. דאגות אלו מילאו והכבידו את שלושת הארונות שעל כתפיו, וברגעי אמת שרירי פניו היו מתהדקים, בהלה הייתה מסתמנת בעיניו הכבשיות, אך קולו היה נמוך ושקט, נאזר במלוא הכריזמה הגברית: “זה בטח אימונים… נראה לכם שזה ההפצצות של חיל האוויר בלבנון? לא נשמע עד כדי כך רחוק. תמשיכו לשחק, אני הולך רגע לבדוק”.
כשהלך, גבע סגר את השש-בש ואמר: “נמאס. כמה אפשר? בא לי הביתה. בוא החוצה, אני צריך סיגריה”.
הרוח פסקה לכבוד סיגריה של המילואימניק המסכן. האוויר היה צונן והשמיים עכורים. שני אוהלי השינה המחלקתיים התנשאו על האדמה הבוצית, שולי הבדים ושרכיהם רטטו ברכות כמיתרי כינור בהרמוניה הפסטורלית של העשב. אוהל בית הכנסת ניצב עשרות מטרים לפניהם על הקרקע המשופעת, לצידו האוהל העקום והבודד של אור, שניהם סמוכים לתלולית העפר שחיל ההנדסה הקימו למחסה.
“תגיד, למה אתם צריכים בית כנסת? תסתכל על היופי סביבך, מה יותר רוחני מהטבע? מעולם לא התפללתי, אבל אם כבר מתפללים – למה לא ככה?”.
“מנסה לחסוך באוהלים?”, לגלג אור.
“לא. סתם סקרנות. מלניק צודק שאני מרכזניק בדיוק כמוהו, אבל אני סקרן”.
“אוקיי, אני זורם איתך. אם היית דתי, לאיזה כיוון היית מתפלל?”.
“לשם”, הצביע גבע אל שלולית רחבה, נקודת השפל שאליה נקוו הגשמים. “סביב השקיעה, בשעה שאתם מתפללים, הפרות מתאספות ושותות ישר מן השלולית. ברגעים האלו אתה מבין שגם להן יש חיים, וזה מחזה יפיפה”.
“יפה”, אמר אור לאט, צל חולמני מצעף את עיניו, “זה באמת הכיוון של התפילה. אבל לא בגלל הפרות, אלא פשוט כי זה הכיוון לירושלים”.
התנפצויות במרחב טלטלו את האוזניים והזניקו את הלב.
“גשם סגול!!! קסדות שכפצים ולעוף למחסה!”, מלניק פרץ עם המגפון מהחמ”ל.
קללותיו של גבע נרמסו בקלחת הרעשים, בנשימותיו הכבדות, ובריצתו החפוזה. הזמן גלש באיטיות חסרת שליטה. האם זה באמת אני? החייל הזה פועל מאינסטינקט כמו הפרות הצמאות לשלולית. למה הוא דומה? לאריה מסתער על זברה או לחתול נמלט מכלב?
הסתער על אוהלו המטונף, פתח את הרוכסן בפראות, חגר שכפ”ץ וחבש קסדה. גזרי מחשבותיו נהדפו מצעקותיו של מלניק, שזירז את החיילים שיטוסו קיבינימט. גבע נשען עם גבו על המחסה והצית את הסיגריה שכבתה. רוטנברג התרוצץ סביב נגמ”ש הפיקוד כמפשפש אחרי גלגל הצלה בספינה טובעת.
“עזוב ת’קסדה ורוץ למחסה!”, צעק אליו אור. לא שמע. מלניק סובב את המגפון וצרח: “רוץ כבר למחפורת יטמבל!”.
המגפון הבקיע דרך בין הפיצוצים, ורוטנברג ציית לקול הנשלח למעמקי הרעש הלבן שבו טבע. הוא רץ בפסיעות ארוכות ואלגנטיות, שיערו הדליל התנפנף וכיפתו, המחוברת עם סיכה אחת, קיפצה לקדמת ראשו, בליטה חומה סרוגה. הזכיר לאור צבי בים המלח.
כשהמטחים פסקו, החיילים החלו להתבדח ולפטפט, מפיגים את המתח.
רוטנברג, שהספיק להתעשת, כרע 5 מטרים לשמאלו ותיקן את הכיפה. חייך בשעשוע תמים, לחייו התפוחות סגלגלות מזיעה. הזכיר לו מישהו ולא זכר את מי, אך מראהו הפיח בקרבו חמימות של אחווה. אולי זאת כיפתו, מרוטה ומטולאת בגסות, שעוררה בו את עצמו מלפני 5 שנים, כשרק השתחרר מהצבא ונדד באוטובוסים בין ישיבות ביהודה ושומרון.
“יש לך אטמים?”, שאל רוטנברג.
הניד בראשו לשלילה.
רוטנברג כיווצ’ץ אטמים צהובים מפוספסים בעפר, ותחב לתעלות אוזניו.
“2ג’ קיבלו מטרת סוללה”, אמר.
“בטח לא יותר משני פגזים. זה קרב של נביחות מאחורי גדר”, אמר אור.
סתם אוזניו באצבעותיו עד שהתעייף. הניח ידיו לרגע, והפגז הראשון פילח את העולם. כאב חד בעור התוף, ניחוח חריף של חומר נפץ. טעם צחיח של אימון מתקדם בשיבטה עלה בגרונו, שרידי כיסופים לפחית קרה בשקם, לבורקס גבינה במאפה נאמן בתחנה המרכזית לפני הרכבת, הצופנת בסופה את החדווה שבהטלת צ’ימידן מסריח, מלבן ירוק מקומט שמעופף בקשת ומתפלש בערימת בגדים בממלכת הכביסה של אמא, נחיתתו מבשרת את שנת היובל של פינוקיו ישראלי – חייל ששוב הופך לילד.
המטח היה מהיר, ארבעה פגזים נורו זה אחר זה ואחריהם דומיה. עשרים דקות לפני השקיעה הופיעו עשר פרות באופק, חומות ולבנות, גופן הכבד מרחף בדילוגים כמו של רוטנברג. החלמון הכתום שברקיע נשפך על הבריכה הקטנה ופילח אותה בפסים מעוקלים של זהב נוצץ. גולגולותיהן של הפרות נראו קשות מבעד לפרוותן. הרכינו צווארן וליקקו בחריצות, מדי פעם נשאה אחת מהן את עיניה השקועות, הנעדרות שמחה או עצב, ושלחה לחיילים הצופים בה מבט תמה. גבע התרומם ממקומו וצחק בארשת שובבה, “מה אמרתי לך, אה? עכשיו אפשר להתפלל”.
