זכרונותיי מגורודיש

בהמשך לרשימות שלנו סביב יום השואה בשבוע שעבר, וימי הזיכרון והעצמאות השבוע, אנו מפרסמים את רשימתה של ד"ר לימור שריר, שנכתבה במיוחד עבור יקום תרבות, ובה היא לראשונה מספרת על התנסויותיה האישיות סביב מלחמת יום הכיפורים.

המערכת

לפני מספר שנים פנה אלי גדי לופו, משורר, סופר, והיסטוריון המתמחה בין השאר בשירה ורומנים המבוססים על היסטוריה, וביקש להיפגש. הוא אסף אז חומר לספר ביוגרפי שעמד לכתוב על אודות האלוף שמואל גונן "גורודיש", ונודע לו שבמלחמת יום הכיפורים הייתי פקידה בלשכתו של גורודיש, ששימש אז כאלוף פיקוד דרום.

נראה לי שאין ישראלי שאיננו יודע על המלחמה האיומה ההיא, שפרצה באוקטובר 1973, ובפרט שלאחר האסון של השבעה באוקטובר 2023 רבים משווים את המחדל המודיעיני הקולוסאלי שארע לזה שארע במלחמת יום הכיפורים.

נעניתי. שלחתי לגדי את זיכרונותיי משירותי הצבאי המתייחסים כמובן לגורודיש (על ספרו של לופו ראו ביקום תרבות כאן).

זיכרונותיי מהתקופה

חלפו שנים כה רבות מאז. כיום אני רופאה וסופרת, ומרכזת את קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב המשלב בין שתי הדיסציפלינות. סדרת ספריי בת 7 הכרכים "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא סופר" זכתה בפרס על שם ד"ר משה איינהורן בחקר ספרות ורפואה. כתבתי ספרים רבים, ביניהם ספרי הגות, קבצי סיפורים, ופרוזה, ולא שמתי לב שזיכרונותיי מאותה התקופה יכולים לשמש חומר לרומן בפני עצמו.

התגייסתי זמן לא רב לאחר סיום תיכון עירוני א' בתל-אביב במגמה הביולוגית, בנובמבר 1972. עברתי טירונות רגילה בצריפין שלא הייתה קלה: במהלכה נדבקתי בדיזנטריה ואושפזתי כשבועיים בחדר בידוד. הועברתי לקריה לראיון אצל מפקד מחנה מטכ"ל דאז, ושובצתי ללשכתו של האלוף שמואל גונן, שהיה אז ראש מה"ד.

את האלוף שמואל גונן – "גורודיש" או שמוליק בפי חבריו – ליוותה הילת גיבור: הוא היה בעל עיטור העוז מ"מבצע קדש", וכולם זכרו את היותו מפקד חטיבה שבע בעת מלחמת ששת הימים כששימש דוגמא ומופת כמפקד שהוביל את פיקודיו בקריאה "אחרי".

מתוך אתר הגבורה: ב"מבצע קדש", בעת הקרב ליד אבו-עגיילה, נפצע סרן שמואל גורודיש בידו באופן קשה. למרות פצעו, שלפי דברי הרופא גרם לו סבל רב, המשיך לפקד, ועשה מספר נסיונות לחלץ טנק שנשאר בשטח. לעת ערב, בשכוך-הקרב, נכנסה פלוגתו להגנה, ולמרות זאת לא נאות לעזבה. סרן שמואל גורודיש החליט להישאר עם פלוגתו גם לאחר שהרופא אמר לו שעלולים להגרם לו סיבוכים בהמשך הזמן. כך המשיך סרן שמואל גורודיש לנוע עם פלוגתו ונכנס למחרת לקרב נוסף. רק לאחר 24 שעות פונה לבית חולים, שהה בו מספר שעות וחזר שוב לפלוגתו. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

גורודיש התגאה בטנקים (צנטוריון בריטי ומגח-פטון אמריקאי) ובחיל השריון. הוא נפצע מספר פעמים וחזר להילחם. ב-1967 התפרסם כ"חשוף בצריח" (ספרו של שבתאי טבת) וכונה "פטון הישראלי".

בתום הקרבות במלחמת ששת הימים, פרסם גורודיש את נאומו המכונן "אחי גיבורי התהילה", אותו נשא במסדר חטיבתי, ממנו זכור המשפט "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". ראו את הנאום במלואו בהמשך.

תדמיתו של גורודיש הייתה אז בעת ובעונה אחת מפקד העשוי ללא חת, חריף ורגיש, אך גם איש צבא קשוח ודורסני לגבי קצינים וחיילים שהוא פקד עליהם. הוא התחנך בישיבה תורנית והיה בעל שורשים בתרבות ישראל. היה אדם בעל רגישות גבוהה, משכיל, אינטליגנטי, איש תרבות, ואיש ספר. פעם אף קרא באוזניי שירה.

כפקידה בלשכת אלוף נהניתי מפריבילגיות: לא היו מוטלות עלי חובות שמירה ותורנויות בחדר אוכל. הלשכה נוהלה על ידי קצין בדרגת סגן אלוף ועל ידי קצינה בדרגת סגן. לגורודיש היה נהג צמוד, קָשַר צמוד (חיפאי יפה תואר ששמו היה יהודה כרמלי), ובחור שהוגדר כ"רץ" ששמש לשירותים בסיסיים. אני זוכרת שלגורודיש התלווה גם כלב מסוג רועה גרמני.

גורודיש עבד 24 שעות ביממה וראה בתפקידו ייעוד.בחדרו היו מתקיימים דיונים עם אלופים שונים, וזכיתי לראות שם בין השאר את אלוף אברשה תמיר ז"ל, אלוף הרצל שפיר ז"ל, אז ראש אכ"א, ואת צמרת צה"ל. הדיונים נערכו בדלתות סגורות.

ב-15 ליולי 1973 התמנה גורודיש לאלוף פיקוד דרום, ואני המשכתי לשרת בקריה בלשכתו.

תחרות מיס יוניברס ביוון

במהלך התקופה נבחרתי למלכת היופי של ישראל, וביולי 1973 נסעתי לתחרות מיס יוניברס, שהייתה אז באתונה שביוון. קבלתי היתר צה"לי מיוחד לצורך כך.

תחרות מיס יוניברס והתקופה שלאחריה הייתה רצופת דרמות. ימים לפני התחרות מחבל ערבי (פייסל עבדול ראשיד), שהיה חמוש ב"קלשניקוב" וברימוני יד, נכנס מכיכר קונסטיטוציה למשרד "אל-על" שבכיכר. שומרי הביטחון נעלו את הדלת בסגר אוטומטי, שמנע מהמחבל להיכנס פנימה.

שני אנשי הביטחון הישראליים, יחד עם שוטרים יווניים, פתחו במרדף אחרי המחבל. המחבל ניכנס למלון הפאר "אמיליה", והצליח ללכוד, תוך איום בקלשניקוב וברימון שנצרתו רפויה, 15 בני ערובה, וביניהם תיירים אמריקנים, כומר יווני אורתודוכסי, ואזרחים יווניים. הוא הציג את עצמו כך: "אני טרוריסט אנטי ציוני ואם אתם רוצים לחיות תצייתו לי. באתי לכאן להרוג יהודים ולחבל בסניף אל על. באתי מפלסטין הכבושה ואין לי כל תשוקה לחיות. אחרי שאהרוג את בני הערובה אמשוך  בנצרת הרימון ואתאבד". הוא אף ירה צרור מנשקו ופצע קצין יווני. כתב סוכנות הידיעות אי. פי., פיליפ דופולוס, התנדב לשמש איש קשר בין המחבל והמשטרה יחד עם מתורגמן ששלט בערבית.

המחבל איים להרוג את בני הערובה ואותי אם לא אפרוש מהתחרות. רואיינתי רבות לעיתונות הארצית והבינלאומית, וכשנשאלתי הודעתי שאני מסרבת לפרוש מהתחרות. מאות שוטרים חמושים הקיפו את המלון, ומול הכניסה נעמדו מכוניות שיטור משוריינות. על הגגות שממול התמקמו צלפים מצוידים ברובים טלסקופיים. הוטלה עלי שמירה הדוקה של שומרי ראש ישראלים, יתכן גם מהשב"כ (בראשם אילן כהן שכהן בעבר כמנכ"ל עיריית ירושלים בתקופתו של אולמרט ובמשך 20 שנה – כמנהל מוזיאון ארץ ישראל). אלה ישנו בחדר הצמוד לחדרי במלון גרנד בריטניה, ועשרות שוטרים יווניים הקיפו את האמפיתיאטרון הפתוח "אטיקוס" שבו נערכה התחרות – Odeon of Herodes Atticus.

יש לציין שעל אוכלוסיית אתונה ב-1973 נמנו 100,000 תושבים ערבים, ושררה שם אווירה פרו ערבית, בעת שביוון שלט משטר דיקטטורי. האווירה הייתה קשה והמתח היה בלתי נסבל. המשכתי לעמוד בסירובי לפרוש מהתחרות בהבהירי לעיתונות שאינני נכנעת לאיומים, ובסופה נבחרתי לסגנית מיס תבל.

בתיווך שגרירי עיראק ולוב התנהל משא ומתן עם המחבל, שלבסוף שחרר את בני הערובה ושולח לחופשי למקום שממנו הגיע. כמדומני הייתה זאת בין הפעמים הראשונות שבה מחבל ערבי לוכד בני ערובה אזרחיים באירוע אזרחי ומאיים לרצוח אותם.

אז לא הייתי מודעת ואולי אף לא נתתי לעצמי לרדת לעומקם של העובדות ולסכנה האמיתית שבאיומי המחבלים. הצבא הכיר בתקופת היותי נציגת ישראל בתחרות מיס יוניברס כשירות לאומי בשל אפיזודת המחבלים והסיכון שהיה כרוך בה.

כשחזרתי לארץ אחר תחרות מיס יוניברס עברתי לשרת בשלישות. החלפתי את תלבושות הפאר במדי החאקי של אז ו"בנעלי גולדה". הייתי אז דמות מאוד מפורסמת, גם בשל תקרית המחבלים באתונה, ורואיינתי לעיתון "במחנה".

אנשים זרמו למשרד כדי לראות אותי והביעו דעתם עלי – עובדה שהייתה מטרד לא קטן.

מלחמת יום הכיפורים

ב-6 לאוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. היה זה יום שבת ובשתיים בצהריים נקראתי בדחיפות לחזור למחנה מטכ"ל. אני זוכרת שגורודיש אמר לי לפני צאתו לקרבות שהוא משוכנע שבתוך ימים ננצח במלחמה. הוטלה האפלה, ברחובות תל-אביב אזרחים מילאו שקי חול וערמו אותם בפתחי כניסות הבתים. עלי ועל הסגל הוטל להישאר 24 שעות במחנה מטכ"ל. באותה התקופה חשתי חסרת אונים. גורודיש עצמו לחם אז בשדה הקרב בדרום.

מלחמת יום הכיפורים הייתה התקופה האיומה בתולדות המדינה, עד לשבעה באוקטובר 2023 שהייתה גרועה ממנה.

גורודיש והפיקוד הבכיר בצה"ל היו משוכנעים שהמלחמה הזאת תהייה דומה באופייה למלחמת ששת הימים. ייזום המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיע את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את פתיחתה, ולא את עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. המלחמה התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות, וביטאה תפישה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות עם ישראל, בייחוד מצד מצרים. המלחמה גם הייתה לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בעוד שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית. איש לא העלה על דעתו את האיום הכה ממשי על קיומה של מדינת ישראל ואת אלפי ההרוגים.

הייתי עדה לעימות הפנימי בין גורודיש למפקדי האוגדות שבפיקודו – האלוף אברהם אדן והאלוף אריאל שרון – עימות שעסק בטקטיקות השונות שלפי דעתם יש לנקוט כדי להשיג יתרונות אסטרטגיים ולהוביל את ישראל מכישלון לניצחון. שרון סרב להישמע לפקודות שהעביר לו גורודיש בקשר, ופעל עצמונית כפי שחשב שראוי לפעול. האווירה ששררה אז בצה"ל בפרט ובמדינה בכלל הייתה חמורה ביותר.

מיד לאחר המלחמה היו חילופי האשמות בצמרת צה"ל ובצמרת המדינה, והוקמה ועדת אגרנט שחקרה את האחריות למחדל והצביעה על האשמים. גורודיש, שכמה חודשים לאחר מכן נאלץ לפרוש מצה"ל, אמר בסיכום הפגישה: "יש אווירה עכורה בארץ. אסור להיות לה שותפים. המלחמה לא נגמרה. תוכניות הערבים כלפינו לא השתנו". כמה מוכר.

לא הכרתי מקרוב את בני משפחתו של גורודיש, ואת בתו פגשתי פעם אחת כשהגיעה ללשכה בקריה. בתקופה זאת זכור לי שילדים רגמו באבנים את בנו ובתו של גורדיש וחרה לי שאנשים מיהרו לשכוח את מעשי הגבורה שלו. זכור לי ששאלתי את עצמי "האם הזיכרון האנושי הוא כה קצר?". 

לפני מספר ימים, במאי 2024, נפגשתי שוב עם גדי לופו ורעייתו איסכה, ולשמחתי גדי מסר לידי את ספרו "אני גורודיש" עם הקדשה. רבות נכתב על גורודיש, וב-1993 עלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט, המגולל את סיפורו הטראגי. כאמור, ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים, תלתה בגורודיש כאלוף פיקוד הדרום במלחמה חלק ניכר מהאשמה על הכשלים שאפיינו את הימים הראשונים של המלחמה.

יש לציין שספרו של גדי לופו נכתב בצורה אחרת. דרך כתיבתו מקורית ומעניינת. הספר כתוב כמעין רומן שבו גורודיש עצמו מספר בגוף ראשון את הקורות אותו מילדותו ועד מותו. הספר סוקר את המלחמות שבהן השתתף, החל ממלחמת השחרור, דרך מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, ומלחמת יום הכיפורים, ופעולות התגמול כמו פעולת סמוע-מבצע מגרסה, פעולת כראמה-מבצע תופת, ועוד.

וכך מציין גדי על העטיפה האחורית של ספרו: "האלוף שמואל גונן גורודיש היה האיש שדרך כוכבו בניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. כמפקד חטיבה 7 היה לו חלק נכבד בניצחון המוחץ על הצבא המצרי. הוא הפך לאחר המלחמה לדמות נערצת שגם העיתונות בארץ חיבקה. כך למשל כינה אותו הכתב הצבאי יעקב ארז 'הנשק הסודי שלנו'. אך לצד אוהביו ומעריציו, היו לגורודיש אויבים ושונאים גם בקרב הצבא, אנשים שקינאו בהצלחתו והמתינו לשעת כושר, ואכן השעה הזאת הגיעה במלחמת יום הכיפורים. ועדת אגרנט מצאה אותו אשם. כאחד האשמים העיקריים במחדלי המלחמה, הוא הודח מתפקידו כאלוף פיקוד דרום על ידי שר הבטחון משה דיין עוד לפני שהתפרסמו מסקנות  ועדת החקירה. זמן לא רב אחר כך נאלץ לעזוב את הצבא ואז את הארץ".

לדעתי הספר רלבנטי לימינו כי איך הופתענו שוב? ואיך נעשה המלך עירום ביום אחד?

אני והספר

איזכור קצר שלי מופיע בעמוד 369 בספר, שגרם לי לחייך: "אחרי לילה נוראי של נדודי שינה הגעתי אל לשכתי. שפכתי את ליבי לפני לימור שרייבמן, פקידת הלשכה היפה והצעירה שלי, שזכתה לא מזמן  בכתר של מלכת יופי. 'לימור', אמרתי, 'ילדים אמרו לבן שלי שאני רוצח, שרצחתי חיילים'. לימור הביטה בי בעיני השקד שלה נדהמת, המומה. היא שתקה ואחר כך אמרה, 'ילדים הם עם אכזר'. ראיתי דמעות בעיניה. ידעתי שהיא מבינה אותי. מכירה את רגישותי. 'הבאתי לך כמה ספרי קריאה', אמרה. בתנועת ביטול בידי דחיתי את הספרים שהביאה. לא הייתי מסוגל כלל להתרכז. חשתי שאני עומד להתפוצץ. רציתי לצעוק בזעם. לשלוף את אקדחי ולירות בכל אחד ואחד מאותם הפרחחים. איך הם מעיזים לפגוע כך בבני משפחתי, שאינם מעורבים, שאינם יודעים. שלא עשו להם דבר. חפנתי את פניי בכפות ידיי. לימור קמה ממקומה ויצאה מן החדר וחזרה לאחר כמה דקות. אמרתי ללימור, 'אני רוצח? אני… שסיכנתי את חיי.. שנפצעתי במלחמות כל כך הרבה פעמים'. לימור קמה ממקומה, ראיתי שהיא בוכה. דמעות זלגו על לחייה".

אז והיום

כשאני קוראת כיום על מלחמת יום הכיפורים ברקע מהדהדים תדיר אירועי המחדל הגדול של השבעה באוקטובר 2023.

לפי המרכז למורשת המודיעין, מל"מ, מלחמת יום כיפור הצליחה להפתיע את מדינת ישראל כמעט לחלוטין. החיילים במוצבים, והכוחות האחרים שהיו בחזית ביום כיפור, מצאו עצמם לפתע תחת התקפה עזה של צבאות מצרים וסוריה. הם נלחמו, בסיוע מטוסי חיל האוויר, בקרבות גבורה, עד אשר הגיעו כוחות נוספים סדירים ומילואים ושינו את פני המערכה.

כישלון אמ"ן במתן התרעה על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה נתפס אז ככישלון הגדול ביותר בתולדות קהילת המודיעין בישראל, שעיצב את ההערכות המודיעינית למניעת הפתעה אסטרטגית בעתיד. כיצד מצאה עצמה מדינת ישראל במלחמה, מותקפת בשתי חזיתות, מבלי שהתכוננה לכך? והאם באמת לא היה לדרג המדיני והצבאי מושג על המתרחש?

בתקופה שקדמה למלחמה, יחידות האיסוף של אמ"ן סיפקו ידיעות רבות ממקורות מודיעיניים שונים כמו יומינט, סיגינט, תצפיות קרקעיות, וצילומי אויר, שהיו יכולות לעורר חשד בכך שצפויה לפרוץ מלחמה – למשל, הזזת כוחות בחזית המצרית, או תגבור הכוחות המוצבים בצפון רמת הגולן. אך מחלקת המחקר של אמ"ן החזיקה בהערכה שגויה לגבי כוונות המלחמה של מצרים וסוריה, ולא נתנה משקל ראוי לידיעות אלה.

כך למשל העדות של טוראי אהוד מהנח"ל, שהיה באחד המוצבים על גדות התעלה. הוא סיפר כי הוא וחבריו דיווחו על תנועה מצרית בלתי שגרתית, אבל לא התייחסו ברצינות לדיווחים שלהם: "שלושה שבועות לפני המלחמה ראינו פעילות לא שגרתית. חיזוק חמ"לים וחפ"קים בצד המצרי, הבחנו כי המצרים בנו עמדות תצפית חדשות ושהחיילים שלהם נכנסו למים ומדדו". בנוסף הוא סיפר כי המצרים פינו מוקשים: "מבוקר עד לילה עבדו טרקטורים ובנו עמדות לטנקים וסוללות", אמר החייל. "שלושה ימים לפני המלחמה ראינו סירות במחפרות. פריסת אש נגד מטוסים. אמרו: 'לא ראית… לא ייתכן'. ראינו מכ"מים ודיווחנו. טנקים, ראינו מאות טנקים במחפרות ודיווחנו. כל הלילות היו שיירות רבות. בימים האחרונים ראינו איך מביאים פצצות. ספרנו ארגזים – הרבה מאוד. אני מאמין שהדיווחים נעצרו ולא הגיעו לאן שצריך. תמיד אמרו שאנחנו לא רואים טוב".

הערכת אמ"ן בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור שללה לחלוטין את האפשרות שהצד הערבי יפתח ביוזמתו במלחמה. בהיבט המדיני אסטרטגי – אמ"ן התעלם לחלוטין מחוסר יכולתו של היריב להשלים לאורך זמן עם המשך הסטאטוס קוו וכיבוש "השטחים הערביים" ב- 1967. בהיבט הצבאי – אמ"ן העריך כי המצרים ימנעו מניסיון לחצות את תעלת סואץ כל עוד נמשכת עליונותה האווירית של ישראל. לפיכך העריכו במחלקת המחקר כי המצרים ימנעו מלתקוף את ישראל, וכי סוריה לא תיזום מהלך צבאי כולל נגד ישראל ללא פתיחתה במקביל של חזית מצרית.
 
יש לציין, כי הערכה זו של אמ"ן, שכונתה "הקונספציה", התבססה על ידיעות ברמה גבוהה שסופקו על ידי מקורות מודיעין שונים ומגוונים, כולל מקורות יומינט איכותיים. למשל, כבר באפריל 1973 הגיע מידע על כוונה מצרית לצאת למלחמה במאי. למרות הערכת אמ"ן כי לא צפויה מלחמה, על בסיס "הקונספציה", החליט הרמטכ"ל להיערך למלחמה (כוננות "כחול לבן"). בדיעבד נראה שהתרעות אלה שיקפו כוונה מצרית אמיתית, שנדחתה בשל היעדר מוכנות סורית למלחמה והכוננות שהוכרזה בצה"ל. משלא פרצה מלחמה באביב 1973 התחזקה ההערכה באמ"ן שלא צפויה מלחמה בקרוב.

מסוף אוגוסט 1973 החלו להצטבר סימנים המתריעים מפני פעילות סורית חריגה בגולן, כולל תגבור כוחות בקו. אמנם העירנות למתרחש בקו עלתה, לאור הסמיכות לישובים אזרחיים, אבל ההיערכות הייתה למהלך סורי מוגבל ולא מהלך סורי כולל לכיבוש רמת הגולן. כך שההערכה המקובלת של מחלקת המחקר של אמ"ן באותם ימים הייתה שהסכנה בחזית הסורית הינה מקומית בלבד, והתרגיל של צבא מצרים שהתנהל באותם ימים בחזית תעלת סואץ, הינו תרגיל שגרתי בלבד. בפועל אינדיקציות הרתעתיות משמעותיות הצביעו על היערכות הכוחות המצריים והסוריים לקראת מתקפה מתואמת נגד ישראל, כאשר המצרים השתמשו במסגרת התרגיל כהונאה להסוואת ההכנות הממשיות למלחמה.
 
עם התגברות הידיעות והסימנים המתריעים, החליט הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), בערב יום הכיפורים ב-5 באוקטובר, ובניגוד להערכות אמ"ן, להעלות את כוננות צה"ל לגבוהה ביותר, אך בשלב זה הוחלט להמתין ולא לגייס מילואים.
 
רק כ-10 שעות לפני פרוץ המלחמה הגיעה התרעה ספציפית של מקור מהימן של המוסד באמצעות ראש המוסד צבי זמיר, כי המלחמה צפויה לפרוץ עוד באותו יום, 6 באוקטובר, יום הכיפורים.

לאור התרעה זאת אישרו קברניטי המדינה לרמטכ"ל לגייס את כוחות המילואים. אך משיקולים מדיניים דחו את ההצעה לקיים מתקפת מנע אווירית. יתכן שבין שיקוליה של ההנהגה בישראל היה החשש שלאחר שישראל כבר יזמה ב-1967 התקפה שתכליתה סיכול כוונות המלחמה של הערבים, היא תצטייר הפעם בקהילה הבינלאומית כ"תוקפן", ותתקשה לקבל תמיכה מדינית וצבאית שהיא זקוקה לה, במיוחד מארצות הברית שלחצה עליה להימנע מכך.

עבור אזרחי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. במלחמה זו נספו 2656 חיילים.

בשבעה באוקטובר 2023 נוכחנו במחדל קשה מנשוא אף יותר שאירע כשאמ"ן, הרמטכ"ל, והדרג המדיני היו שבויים בקונספציה מוטעית, וארעה פלישה בהפתעה גמורה של טרוריסטים רוצחים מהחמאס, מלווים באזרחים עזתיים. אלה טבחו בקרב אזרחינו בדרום, שרפו אנשים, ילדים, ותינוקות, בעודם בחיים, אנסו ורצחו נערות צעירות באכזריות איומה, וחטפו בני ערובה שעדיין אנו נאבקים על שחרורם. במשך שעות התבצע טבח באזרחים באזור עוטף עזה. בטבח נרצחו קרוב ל-800 אזרחים, וכ-250 ישראלים, ובכללם נשים, ילדים וקשישים, נחטפו. במתקפת ארגוני הטרור נרצחו ונהרגו כ־1,145 ישראלים וזרים, ביניהם כ-766 אזרחים ישראלים וזרים, 334 חיילי צה"ל, ו-60 שוטרי משטרת ישראל. בעקבות זאת פרצה מלחמת חרבות ברזל שעדיין מתנהלת ובמהלכה אירעו מעשי גבורה והקרבה עילאית של אזרחים וחיילי צה"ל. כ-700 לוחמים נהרגו עד תחילת מאי 2024.

יהי זכרם של כל הנופלים והקורבנות במלחמות ישראל ברוך.

קראו עוד

אלי אשד על "אני גורודיש " של גדי לופו

צפו בהצגה "גורודיש ":

רשימות נוספות של ד"ר שריר ביקום תרבות

צפו בהרצאות מוקלטות בקורס "ספרות ורפואה" של ד"ר שריר