שירהּ של ילדה חטופה / רוני סומק
כָּאן אֲנִי נִזְכֶּרֶת
אֵיךְ בְּקַלֵּי קַלּוּת
הֶחְזַרְתִּי פַּעַם יָד
שֶׁבְּטָעוּת נִתְלְשָׁה
מִכֶּתֶף בֻּבָּה.
–
אָז לָמָּה עַכְשָׁו
שֶׁאֲנִי כֻּלִּי יָד תְּלוּשָׁה
אֵין מִי שֶׁיְּחַבֵּר אוֹתִי
לַגּוּף שֶׁהִשְׁאַרְתִּי שָׁם
עַל אֲדָמָה חֲטוּפָה?
בזמן שאני כותב את הטור הזה על מסך הטלביזיה בביתי מתנוססת הכתובית: “שעות גורליות: ישראל ממתינה לתשובת חמאס לעסקה”, כשהכוונה לעסקת חטופים אפשרית. לפי ההשערות בישראל סינוואר, מנהיג החמאס בעזה, ישיב תשובה שלילית על העסקה המוצעת בתיווך אמריקאי ומצרי, אולי עם הסתייגויות והצעות להמשך המשא ומתן. לכאורה אם אכן כך יקרה, צה”ל אמור להיכנס לרפיח, העיר שבדרום הרצועה, והחמאס בעקבות זה עלול למשוך את ידיו מהמשא ומתן. גורל החטופים יהיה אז בסכנה נוסף על הסכנה היומיומית לחייהם, שממילא הם נמצאים בה.
בספר שיריו החדש, ה-19 במספר, של המשורר רוני סומק (יליד 1951, בגדד, עיראק), “אש” (2024, זמורה מוציאים לאור), אותו הקדיש לבנות משפחתו ליאורה ושירלי, הוא הוסיף מעין אחרית דבר בצורת שער שלו קרא “עזה. 7 באוקטובר. שבעה שירי מלחמה ושיר חלום אחד”. שיר החלום, החותם את הספר, קצת מתכתב עם השיר שלפנינו, שנמנה עם שירי המלחמה, אבל נדמה שהוא עוסק במצב ביניים של המלחמה, בילדה חטופה, באדמה חטופה, במשהו שכביכול תלוש ממימד המרחב המלחמתי למרות שהוא נספר במימד הזמן של המלחמה. זכורות כמה ילדות שנחטפו בשביעי באוקטובר והוחזרו בעסקת החטופים הראשונה אי אז בחודש נובמבר של השנה שעברה. השיר פונה אל הילדות ששיחקו בתמימותן בבובה, ושאירוע החטיפה הפך אותן לכלי משחק בידי אדם, או כמאמר המשורר בשיר: “עכשיו… אני כולי יד תלושה / אין מי שיחבר אותי לגוף שהשארתי שם”. הגוף הוא המשפחה, הבית, המדינה, האדמה. סומק הופך את היוצרות של משחק הילדים כדי להדגיש את הפריעוּת שארעה בסדר הקיים, ולא בכדי השיר נחתם בסימן שאלה.
כולי תקווה שבסופו של דבר כן תהיה עסקה ויהיה סימן קריאה ולא חלילה שהמלחמה תסתיים בסימן קריעה מעבר למה שכבר ארע…
