הצעת עיסקה הומניסטית

ד”ר אלי שי מציע הצעה לעיסקה הומניסטית בין ישראל והעזתים, וקורא לנצל את ההזדמנות לשינוי היחס למדעי ומקצועות הרוח.

המערכת

המצאת המדינה היהודית החדשה במאה שעברה התבססה כזכור על ההנחה, המרתקת כשלעצמה, לפיה ריכוז כל הרסיסים המפוזרים מטבעם של העם היהודי בטריטוריה מוגדרת אחת, במצב צבירה של מדינה עצמאית המסוגלת להגן על עצמה מבחינה צבאית – עתיד לפתור באורח חיובי את הבעייה היהודית שהגיעה לכלל תוצאה סופנית קריטית בשואה. ההמצאה הזו, שנוצרה באיזורי מרכז ומזרח-אירופה, התייחסה במקור לארץ-ישראל כמחוז כיסופים מתבקש, וכמין וואקום ריק מנוכחות ילידית משמעותית, המצפה בגעגועים אין קץ למימוש הקושאן המקראי עתיק-היומין שהופקד בכספת הזיכרונות של עם למוד ייסורים.

למרבה הצער, ההיסטוריה המדממת קשות של הנוכחות הציונית בארץ-ישראל מלמדת כי הנחת הוואקום המוחלט הייתה שגויה מיסודה, וכי הקושאן המקראי, שכבודו במקומו מונח, עדיין אין פירושו כי אותם בני ישמעאל הדרים במכורה האבודה יקבלו את פני העולים והחלוצים, נושאי בשורת הקידמה והפרחת השממה, בדגלים לבנים ו/או תכולים, ובברכות בנוסח תרבחו ותסעדו, טוב שבאתם, אהלן וסהלן אחינו בני אברהם, כבר חיכינו לכם עד בוש.

יתירה מזאת. הטראומה הלאומית התורנית של השבעה באוקטובר הבהירה, לכל מי שנזקק לאיתותי נורות אדומות וצווחות סירנות היסטריות, כי המצאת המדינה היהודית כפטנט אנטי-שואתי בדוק ומנוסה עלולה חלילה, גוועאלד וחס ושלום, להתהפך על עצמה בצוק העתים. האידיאולוגיה של ריכוז כלל העם היהודי הפזורתי מטבעו באתר צפוף אחד מועדת להתגלות כמופרכת לחלוטין מבחינת עצם סיכויי ההישרדות הקולקטיבית. הנה כי כן הסתבר לאחרונה במפתיע כי מתכון המדינה עלול להתגלות לגודל החרדה כנתון הממגנט אליו תוכניות השמדה. וכמו לא די בכך, הנה במקביל המדינה העצמאית של העם היהודי, המצטיינת בנוכחות חדשותית כרונית ודרמטית, מהווה זרז חזק להתפרצויות אנטישמיות במימדים שלא שיערום אבותינו. אם מר בינימין העז להשוות לאחרונה את ההשתוללויות הסטודנטיאליות של חובשי הכאפיות באוניברסיטת קולומביה לפרעות הזכורות לרע ביהודים בגרמניה הנאצית, כי אז כלתה אלינו הרעה.

עכשיו הטראומה של השבעה עלולה להתפתח לאינסוף, ולהגיע בתום אי אילו חילופי מהלומות כטב”מיות לכלל התגוששות מבהילה ורב-חזיתית בצפון ובדרום, בתוספת גרעין איראני בקלייה פרסית לא קלה, ומכאן גם פוטנציאל למלחמה עולמית שלישית אטומית. חובבי ספרות אפוקליפטית עשויים לשים אל לב מן הסתם כי מדינת האייתולות האיראנית היא יורשתה של הממלכה הפרסית הקדומה, המככבת באי אלו תסריטי קץ עתיקים בתולדות עם עולם.

ועכשיו מה בעצם האפשרויות העומדות בפנינו?

הראשונה היא המשך הרגרסיה האינסופית של הדיאלקטיקה הטראומתית, רוצה לומר חוסר היכולת לניטרול של טראומת השואה, המובילה ליצירת שורת עימותים איזוריים מתגלגלים, הנפערים לכלל תהומות נטולות תחתיות באופן הממחזר את הזוועה מצד אחד ליריבו, עד שרצועת עזה נהפכת לקטסטרופה הומניטארית בקנה מידה עולמי, גם לפי קני-מידה אמריקניים ידידותיים לישראל. האופציה הלא מומלצת הזאת באה לידי ביטוי בשיח החדשותי הישראלי, הנוטה לדווח לאחרונה על מספרי המחבלים המחוסלים. רוצה לומר האויב אינו נהרג ומת סופית בקרב, אלא הוא מושמד ומחוסל לגמרי.

השיח החסלני שהשתלט כאן על התודעה משתלב יפה באתוס מדינת הסטארטאפ-ניישן, המצטיינת בפיתוח מערכות של טכנולוגיה צבאית חכמה מכוח שליטה אווירית שמימית ממש, כמפרי השגחה עליונה. השיח של החיסול מגובה בסיסמאות מבית היצור של המפעל לתחזוקת המוראל המלחמתי, האמון על תיכנות תודעה מסוג “ביחד לבטח ננצח את בני העמלק”, וזאת בזכות ההתגייסות של הפקידה הקשוחה של הבנק והמסעדן במילואים, שהולכים ללמד את צאצאי העמלקים לקח – הצד של הרעים הוא כולו חיות, בעוד הצד של הטובים מצטיין כידוע בלביאות ובאריות. מתוך כך הופקה כאן שירה ג’ינגלית חדשה בסוגה שניתן לכנותה מלחמה תורנית חדשה אחלה-סבבה לגמרי.

האופציה השנייה חותרת לעיסקה – מילה שהתחבבה על מטה משפחות החטופים. השאלה היא מה בדיוק העסק המוצע, מה מחירה של העיסקה הצפויה, והאם היא אמורה להתמקד בלעדית במספרי בני הערובה ובטווח הזמנים של הפסקות האש?

התשובה: יכול להיות באמת שהגיעה העת לעיסקת חבילה אחרת, שונה מהותית, עיסקה אנושית. עסקה כזאת תבטיח החזרת כל החטופים בשלום, ובמקביל תציע חבילת שיקום הומניטארית לכל הרצועה, העומדת נוכח התרסקות לתנאי קיום תת-אנושיים. כל הצדדים המעורבים בעימות צריכים לעבור איפוא בזריזות לפאזה של שיח אנושי הומניסטי אחר, המקדש חיים ורווחה, אוויר לנשימה, תזונה, שלווה ובריאות – לפני שכולנו נהפוך לתאגיד שותפים בישי מזל באיזור מוכה אסון שאינו ראוי למגורי אדם.

השיח האחר החדש, השונה מהותית, על דבר העיסקה האנושית בתכלית, מחייב שיקום זריז של מקצי התודעה והתרבות, שנזרקו כאן  מזמן לצפרדעי האשפה ולמיכל המיחזור של “מדעי הרוח” עלאק, הגם שמעולם לא היוו מדע, ואין בינם לבין האימפריאליזם המדעני הטוטאליטרי השלט פה בכיפה בתרבות ובחברה הישראלית ולא כלום. המכלול ההומניסטי נזרק לזבל, עד כדי אובדן היכולת לשיח אנושי אחר בתת-תרבות שהאנשים החיים בה נהפכו מכבר לנמעני מסרונים אוטומטיים, המנוהלים באפליקציה של הצעצועים הסמארטפוניים החביבים כל כך על הבירוקרטיה הישראלית. אנשים כאן איבדו לחלוטין את היכולות הבסיסיות של הקרוא והכתוב, ואת עצם האפשרות לחשיבה עצמאית, וזאת משום שמבוקר עד ערב הם מנוהלים באפליקציות המאוד חכמות, המורות להם לגשת בהקדם לתור א’, ולהתייצב בלא דיחוי מול פקיד ב’, שיעביר אותם אל נכון אל מול פקידה ג’, וזאת לאחר התקנתה המוצלחת של אפליקציה משיבונית חכמה משודרגת נוספת. על רקע זה דומה כי מרבית האוכלוסייה סבורה כי לקראת  מתקפת הפתע הבאה של החמאס, אקט הטרור העתידי של החיזבאללה, והאטום של האייתוללות, הם עתידים לקבל מסרון מרגיע – הישר לאפליקציה – שיפרט בפניהם את נוהלי החירום משיבי הנפש על פי הנחיות פיקוד העורף בתוספת גלולת וולריין וירטואלית.

הנה כי כן יתכן כי הגיעה העת באמת לעיסקה אנושית חדשה ואחרת והיא מחייבת חזרה מהירה לשיח הומניסטי וזאת עוד לפני שמכלול היושבים באזור יאבדו כליל את שאריות צלם האנוש.