הפואמה “כל-נדריי” של אברהם סוצקבר – ספור מדומיין או אמיתי?

אברהם סוצקבר (2010-1913), פרטיזן וניצול גטו וילנה, מגדולי משוררי היידיש בעת החדשה. זוכה פרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם פרס ישראל. נולד בעיירה סמורגון בליטא. כשהיה בן שבע, לאחר מות אביו, היגרה המשפחה לווילנה, שם החל לכתוב שירים. תחילה כתב בעברית, אך במהרה עבר לכתיבה ביידיש והצטרף לקבוצת המשוררים היהודים “וילנה הצעירה”. כשהיה בן עשרים ושמונה, שנתיים לאחר נישואיו, כבשו הגרמנים את וילנה. בגטו וילנה ילדה פרידה אשתו תינוק, שנרצח מיד על ידי הגרמנים, וזמן קצר לאחר מכן נשלחה אמו של סוצקבר למחנה השמדה. בזמן זה כתב שתי פואמות – “דאס קבר קינד” (ילד הקבר) ו-“כל נדרי” – שנשלחו למוסקבה ותורגמו לרוסית.

המשורר איליה אהרנבורג כתב על הפואמות מאמר מהלל, ואולי בהשפעתו הן עשו רושם עז על סטלין. במרץ 44′ שלח סטלין מטוס מיוחד ליערות הפרטיזנים על מנת להביא את המשורר היהודי למוסקבה.

לאחר המלחמה נבחר להיות העד היחיד מטעם רוסיה במשפטי נירנברג. בשנת 1947 הגיע לארץ ישראל, נפטר בגיל תשעים ושבע בתל אביב.

מדבריו של המשורר אברהם סוצקבר אודות הפואמה:

“כל-נדריי יכול להראות ספור מדומיין ואומלל, אך לצערי הוא אמיתי, כאשר בסתיו 1941, קצין הגסטאפו שוויינערברג חיסל את משלוח הגטו השני בווילנה.

היהודי הזקן, שאני קורא לו בשמו האמיתי, סיפר לי בעצמו. כאשר בבית הסהר הזמני שבחצר, להיכן שהביאו את היהודים לראשונה, הוא זיהה את בנו, אותו לא ראה במשך עשרים שנה. בנו נענש בידי קצין הגסטאפו שהרגו על דבר מה.

אני כותב זאת, כדי להראות את אילמותו של היחיד בסבל המוני זה.

ובייחוד את הישרדותו של היהודי הזקן, אשר למוות, לא הייתה כל שליטה עליו.”

הפואמה “כל נדרי” מופיעה בספר “די פעסטונג”, “המבצר”, שיצא לאור ביידיש, בניו-ארק ארה”ב בהוצאת איקוף 1945.

הפואמה תורגמה כאמור לרוסית וגם לגרמנית אבל לא תורגמה מעולם לאנגלית, בניגוד ליצירות אחרות של סוצקבר.

ראשית הפואמה באידיש המקורי, ואחר כך תרגומה של טובה נווה לעברית שהוא התרגום הראשון של הפואמה לשפה זאת.

כל – נדרי / אברהם סוצקבר

(דערציילט פון א געבליבענעם)

א…

האט מען אונדז פארטריבן

אין א שטייג פון צווי-דריי געסלעך

אוּן פוּן דאָרט ארויסגעשלעפט

צוּ הוּנדעטרט און צוּ טויזנט.

ווי פיבערדיקע רויפלייש

און געוואָרפן פאַר די חיות…

זיינען מיר געלעגן אין די קעלערן

און לעכער,

גלייך ווי אין געוועלבטע

אונטערעדישע פאלאדן.

מיט וייב אין – קינד

אויך קינד, וואס דארף געבוירן,

– איין וואונדיקער געפלעכט,

איין פיבערונג,

איין פלאצן.

אין ס’איז געווען אַ טאָג –

אָ ווער וועט ברענגען אים צו משפט? –

אַ טאָג ואָס האָט אַ בלענד געטאָן

מיט אפשרדיקן צוּזאָג,

אוּן אָנגעבליט רחמנותדיקע שיין

אויף בלינדע שייבלעך,

און דורכגעשניטן שטיינער:

– היַינט אין אָוונְט איז יום – כיפור…

האָבן זיך צוּנויפגעקליבן פאַרמאַטערטע יידן,

פון בוידעמער פארשפונענע

און ברונעמידקע קעלערס,

אין לויכטנדיקער קלויז פון ווילנער גאון.

זיך אויפגעקליבן צו כל-נדרי

גלייך ווי צו אן אויפשטאנד.

און צווישן דער צונויפגעקלעמטער, יום טובדיקער עדה,

באפלעמט זיבן – פארביק

מיט די תפילהדיקע ליכטן –

בין איך אויך געוועזן,

איך,

דער לעצטער פון געזינד.

נאָר ניט איך האב געשלאגן זיך מחילה

אינעם האַרצן,

נאָר ניט איך האָב געבעטלט

שטיקלעך טעג און ברעקלעך מזל, –

וייל גארנישט מער באדארף איך שוין,

און איבעריק א באשיצער…

דאָך האָט מיר אַ לייכט געטאָן פון אונטער מיינע הויטן

א צאנקענדיקע יאָרצייט ליכט,

און בליקנדיק דעראינען,

האָט מיין האַרץ ארויסגעפלאצט

פאַר עמעצן אַ נאָנטן,

וואָס האָט מיט קאַלטע פליגל

מיר אַ ברען געטאָן דאָס פנים:

מיט וואסער צוגעגרייטן ווייטיק וועסטו מיך נאך גערן,

און וויפל הונגעריקע גלוסטן טראגן דיינע ציינער?

איז טאקע דיר מיין לייב געשמאק און האניק – מיינע טרערן?

און ווילסטו וואס ארויסבאקומען, ווי א פונק פון שטיינער?

מיט זיבן טעמפע  שווערדן האט געשלאגן מיך דיין שטראפונג,

מיין אלטער קראנקער טאטע האט אליין די גרוב געגראבן…

מיין ווייב איז, מיט אן אייניקל ביים ברוסט – איר לעצטע האפונג,

אוועק ווי צו א שמחה אין דעם קיניגרייט פון ראבן.

פינף זין האב איך געהאט אמאל, ווי פינף געטרייע פינגער,

און זיי האב איך פארטרויט מיין לעבן נאך מיין טויט צו שפינען.

מרחם האסטו  זיך געווען, געמאכט מיין אלטקייט גרינגער:

האסט איינציקווייז אראפגעהאקט און מיך געלאזט ביים זינען.

און מיך, ווי אויף צולהכעיס, האבן שווערדן ניט צעשניטן,

און קוילן – אפגעלאפט צוריק, און שרפות, ניט געצונדן:

וואס עסיקער די וואונד, האב איך ווינציקער געליטן,

און דו אליין, מיין גוט, האסט זיך  געשפיגלט אין די וואונדן.

פארוואס בין איך געבוירן קעגן ווילן מיינעם? וועמעס

געוויין האט מיך אריינגעטרערט אין מאס אין מענטשיש, בלינדער?

אויב אמת, אז דו דארפסט אזוי – טאָ ווער באַדורף דיין אמת?

ניט איך וועל שלאגן זיך על חטא, ס’איז דו, ס’איז דו, דער זינדער!

וואס קען איך דען פארלירן מער, און וואס קען איך געווינען,

אז מיין פארלאשן אויג שוין קען ניט ווערן פייכט און גלאנציק? –

א, בלינד בין איך געווארן, קאן מיין טויט גארנישט געפינען

און ניט מיין עלטסטן זון, וואָס איז אַבעק שוין אַ יאָר צוואַנציק.

ווא נעמט מען אויף דער וועלט אַ ליכט, כדי חאטש איין מאל זען אים

און וויסן, אז עס בלייבט א שפראץ נאך מיינע גרויע יארן?

געקושט וואלט איך א פריידיקער די געסעלעך פון גיהנום,

און שטילע רו וואלט אויפגעבליט אנשטאט פארקאלכטן צארן…

די ווערטער האבן נאך ווי זשאר

געאטעמט אין מיין לייב,

ערשט איך הער, – א שטורם פון געוויין

ווילקט זיך און ווירבלט איבער דעכער,

צערייסט זיך שטיקערווייז

און פאלט אראפ,

אראפ,

אראפ,

ווי שטיינער אין א תהום…

און פונעם שול-הויף

טראגט זיך א צעשניטענער גשריי

אהער אין קלויז,

דערשטיקט די ליכט,

צעכוואליעט די טליתים,

און הינטער אים

עס שטראמט אריין א קאפ,

דרייט זיך אין א קעסלגרוב

מיט שווימענדיקע ארעמס,

טרינקט זיך, ווערט ניט,

נאר זיין קול

בלייבט הענגען ווי א חלף:

-סכנה!

     ————–

אויף ליפן פארברענטע,

ביי יונג און ביי גרייז,

בלייבן די תפילות

פארפרוירן.

אייז,

אין גלאזיקער שיין

פון די שפליטערס לבנה,

שפרינגט דא אריין

די חיה: סכנה.

א ריס די ליפן.

א ביס די הענט.

סכנה אין קופער,

סכנה אין ווענט.

… איז דמאלט פארבליבן אין קלויז פון דער עדה

אויף זעלביקן ארט א פארעקשנטער זיידע

און ווידער געפויקט זיך אין הארצן מיט פייער:

-בגדנו, גזלנו, אוי, פאטערניו טרייער.

און עמעץ אין חלפדיק-ווייסע געווענדער

איז ווייטער געשוואומען צו גוט אויפן שטענדער…

א דריטער – זיך טוליעט אין פריידאון שגעון

צום שטול, וואו אמאל איז געזעסן דער גאון,

בייסט איין מיט די ציין אים און בלייבט דארטן ליגן!

און זע: אויך א קינד, וואס מע דארף נאך פארוויגן,

א ווארף געטאן פון די אנטלויפער מסתמא,

עס כליפעט כל-נדריי און כליפעט: א, מאמע!

און איך ניט פון ארט, צו דער ערד, א געשמידטער

בין אויכעט פאראן – דער געשוואוירענער היטער.

און כ’האב ניט געהערט דאס געיאָג אויף די שטיגן,

דעם גאנג פון דער שחיטה, נאר ס’קינד און זיין ניגון.

און ס’האָט מיך געצויגן צו שטארבן אצינדער,

ווייל כ’האב אין דעם כליפען דערזען מיינע קינדער.

נאָר ווען ס’איז די מחנה מיט ביקס און געפילדער

אין פּאָליש אַריין, האט אַ כוח אַ ווילדער

אַ ריס מיך געטאָן ווי אַ בוים פון אַ גאָרטן,

א ריס געטאָן, צום ארון – קודש, פון דאָרטן

ארויסגעכאַפּט האָב איך די תורה געשווינד,

און אָנשטאָט די תורה – באהאלטן דאָס קינד!

 און וואָס געשען איז ווייטער? ס’האָט די ערד זיך ניט געשפאָלטן,

די זון איז ניט אַראָפגעשפרונגען מיטן קאָפּ אויף שטיינער.

נאָר טויטנוואָגנס האָבן אונדז אַרומגעצוימט ווי וואָלקנס,

איינגעשלונגען,

און געבראכט אַהינצו,

וואו קראָען האבן זיך א הייב געטאן מיט אפשיי,

זיך אנגעהאנגען ווי א שווארצע פרוכט

אויף געלע צווייגן,

דערווארטנדיק א נייע, רייכע סעודה.

און ווען דער קוילן – היישעריק

האט ווידער מיך געמיטן, –

צי איז ער דעמאלט זאט געווען,

צי מיין פלייש צו זויער, –

איז מיך, דעם לעבן – בלייביקן,

א שווארצע קרא באפאלן

און כאטש איך האב געאטעמט,

האט זי מיך געפיקט אין שטערן…

• –   –

אזוי האט אין א יאר ארום דערציילט מיר

אין געטא, צו כל – נדריי, ער אליין,

דער איובדיקער ייד און אפגעשיילט מיר

דעם גורל זיינעם ביזן סאמע ביין.

און רואיק זיין קול,

ווי א קוועלכל אין טאל,

ביינאכט מיט לבנה באגאסן.

און איך האב געלאכט:

“ווער’ט געוואונען די שלאכט?”

און זיין גורל אין מיר איינגעשלאסן!

פאַרענדיקט דעם 6טן פעברואר1943 אין ווילנער געטאָ.

כל – נדרי / אברהם סוצקבר, בתרגום טובה נווה

(מְסֻפָּר עַל יְדֵי שׂוֹרֵד שֶׁפָּגַשׁ אֶת בְּנוֹ בְּאַקְצְיָה השנייה של גטו וילנה.

שם גם חזה ברציחתו על ידי קצין הגסטאפו בסתיו 1941)

הוּבַלְנוּ

בִּכְלוּב לְאֹרֶךְ שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ סִמְטָאוֹת

וּמִשָּׁם נִגְרַרְנוּ, מֵאוֹת וַאֲלָפִים.

כְּמוֹ בָּשָׂר נָע קוֹדֵחַ

נִזְרַקְנוּ לְבַעֲלֵי חַיִּים…

שָׁכַבְנוּ בְּמַרְתְּפִים

וּבְבוֹרוֹת,

בַּמְּחִלּוֹת מְקֻמָּרוֹת

תַּת-קַרְקָעִיּוֹת.

אֵם וּבְנָהּ

וְיֶלֶד שֶׁאָמוּר הָיָה לְהִוָּלֵד.

כָּךְ הָיִינוּ, מִקְלַעַת מוּזָרָה אַחַת

קוֹדַחַת

קְרוֹבָה לַהִתְפּוֹצְצוּת.

וְהָיָה זֶה יוֹם –

מִי יָבִיאוּ לַדִּין? –

יוֹם מְסַנְוֵר

עִם הַבְטָחָה אֶפְשָׁרִית

מְלַבְלֶבֶת  בִּיפִי הַחֶמְלָה

וּמַנְגִּינָה מִסְתּוֹבֶבֶת כְּמַנְגִּינָה עִוֶּרֶת

חוֹתֶכֶת אֲבָנִים בְּדַרְכָּהּ:

-הָעֶרֶב, יוֹם – כִּפּוּר…

הִתְאַסְּפוּ כַּמָּה יְהוּדִים יְגֵעִים

מַעֲלִיּוֹת גַּג אֲבוּדוֹת

וּמִבְּאֵרוֹת מִסְתּוֹר,

לִתְפִלַּת כָּל נְדָרַי

בְּבֵית הַתְּפִלָּה הַמּוּאָר

שֶׁל הַגָּאוֹן מִוִוילְנָה.

כְּמוֹ לִקְרַאת הִתְקוֹמְמוּת.

וּבֵין אַנְשֵׁי הַקְּהִלָּה הַנֶּאֱסֶפֶת לְיוֹם טוֹב

בָּעֲרוּ שִׁבְעַה נֵרוֹת תְּפִלָּה צִבְעוֹנִיִּים –

וּבֵינֵיהֶם הָיִיתִי גַּם אֲנִי,

אֲנִי,

אַחֲרוֹן הַחוֹטְאִים.

אַךְ לֹא אֲנִי הִכֵּיתִי בְּלִיבִּי לִמְחִילָה,

לֹא אֲנִי הִתְחַנַּנְתִּי לִפְרוּסָה וְלִפְרוּרֵי מַזָּל, –

כִּי אֵינִי צָרִיךְ יוֹתֵר דָּבָר.

וּמְיֻתָּר הַשּׁוֹמֵר…

וּבְכָל זֹאת גָּרַם לְהֲקָלָה מִתַּחַת לְעוֹרִי.

נֵר יוֹם הַשָּׁנָה מְהַבְהֵב

וּבְמַצְמְצוֹ לְתוֹכִי,

עָמַד לִבִּי לְהִתְפָּרֵץ.

עֲבוּר מִישֶׁהוּ קָרוֹב.

אֲשֶׁר בִּכְנָפָיו הַקָּרוֹת

חָתַם בִּכְוִיָּה אֶת פָּנַי.

בְּשֶׁבַע חֲרָבוֹת אֲטוּמוֹת הִכָּה בִּי עָנְשְׁךָ.

אָבִי הַזָּקֵן הַחוֹלֶה, לְבַדּוֹ חָפַר אֶת קִבְרוֹ.

אִשְׁתִּי אוֹחֶזֶת בְּנֶכְדָּהּ קָרוֹב לְחָזֶה – צִפִּיָּתָהּ הָאַחֲרוֹנָה

לְהֵעָלֵם כְּמוֹ לְשִׂמְחָה בְּמַמְלֶכֶת הָעוֹרְבִים.

חֲמִשָּׁה בָּנִים הָיוּ לִי, חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת מְסוּרוֹת,

וְהִפְקַדְתִּי אוֹתָם לְהַמְשִׁיךְ וְלֶאֱרֹג אֶת חַיַּי לְאַחַר מוֹתִי.

וְאַתָּה רִיחַמְתָּ עָלַי, הָפַכְתָּ אֶת חַיַּי לְקַלִּים יוֹתֵר.

נִתַּקְתָּ אוֹתָנוּ בְּאַחַת, וְהִשְׁאַרְתָּ אוֹתִי בֵּין הַמַּחְשָׁבוֹת.

וּכְדֵי לְהַכְעִיס, חֲרָבוֹת לֹא בִּתְּרוּ אֶת גּוּפִי,

קְלִיעִים נָסוֹגוּ, וּשְׂרֵפוֹת לֹא נִדְלְקוּ:

כְּכָל שֶׁצָּרַב הַפֶּצַע יוֹתֵר, כָּךְ סָבַלְתִּי פָּחוֹת,

וְאַתָּה בְּעַצְמְךָ אֱלֹהִים, הִשְׁתַּקַּפְתָּ בַּפְּצָעִים.

מַדּוּעַ נוֹלַדְתִּי כְּנֶגֶד רְצוֹנִי?

וּבִכְיוֹ שֶׁל מִי גָּרַם לִי לִבְכּוֹת בְּהָמוֹן אֱנוֹשִׁי עִוֵּר?

אִם זוֹ הָאֱמֶת שֶׁלָּהּ הִנְּךָ זָקוּק – מִי זָקוּק לָאֱמֶת שֶׁלְּךָ?

לֹא אֲנִי אַכֶּה עַל חֵטְא, קַיָּמִים הַחוֹטְאִים.

מָה יָכוֹל אֲנִי לְאַבֵּד יוֹתֵר, וּמָה יָכוֹל אֲנִי לְהַרְוִיחַ,

כַּאֲשֶׁר עֵינִי הַכְּבוּיָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת עוֹד לַחָה וּבוֹהֶקֶת? –

לְעִוֵּר הָפַכְתִּי, מוֹתִי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא דָּבָר

וְאֶת בְּנִי הַבְּכוֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִזֶּה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.

הֵיכָן אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֶת הָאוֹר בָּעוֹלָם, כְּדֵי לִרְאוֹתוֹ

לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת וְלָדַעַת, כִּי נִשְׁאַר נֶבֶט, לְאַחַר שְׁנוֹתַי הָאֲפֹרוֹת?

מְנַשֵּׁק הָיִיתִי בְּשִׂמְחָה אֶת סִמְטָאוֹת הַגֵּיהִנּוֹם

וְשַׁלְוָה שְׁקֵטָה הָיְתָה צוֹמַחַת בִּמְקוֹם כַּעַס עָצוּר…

הַמִּלִּים עָדִין לָהֲטוּ כְּגַחֶלֶת,

נָשְׁמוּ בְּחַיַּי, תְּחִלָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ, – סְעָרָה שֶׁל בְּכִי

מִתְנוֹעֵעַ וּמִסְתַּחְרֵר מֵעַל גַּגּוֹת,

קוֹרֵעַ אֶת עַצְמוֹ לִגְזָרִים.

וְנוֹפֵל לְמַטָּה,

מַטָּה,

מַטָּה,

כְּמוֹ אֲבָנִים אֶל תּוֹךְ תְּהוֹם…

וּמֵחֲצַר בֵּית הַתְּפִלָּה

נִשֵּׂאת זְעָקָה חוֹתֶכֶת

כָּאן בְּבֵית הַתְּפִלָּה

חוֹנֶקֶת אֶת הָאוֹר

מְנוֹפֶפֶת בְּטַלִּיתוֹת

וּמִתַּחְתָּיו

מֵגִיחַ פְּנִימָה רֹאשׁ

מִסְתּוֹבֵב בְּתוֹךְ חָבִית

בִּזְרוֹעוֹת שׂוֹחוֹת

טוֹבֵעַ אֵינוֹ קַיָּם

רַק קוֹלוֹ

נִשְׁאַר תָּלוּי בָּאֲוִיר

כְּמוֹ חָלְפָה: – סַכָּנָה!

      ———-

עַל שְׂפָתַיִם שְׂרוּפוֹת

גַּם צְעִירִים וְגַם זְקֵנִים.

נִשְׁאָרוֹת הַתְּפִלּוֹת

קְפוּאוֹת.

קֶרַח.

יָפֶה כִּזְכוּכִית

מִנִּיצוֹצוֹת הַיָּרֵחַ.

קוֹפֶצֶת לְכָאן פְּנִימָה

הַחַיָּה: סַכָּנָה.

קֶרַע בַּשְּׂפָתַיִם.

נְשִׁיכָה בַּיָּדַיִם.

סַכָּנָה בַּנְּחֹשֶׁת.

סַכָּנָה בַּקִּירוֹת.

וְנִשְׁאַר שָׁם בְּבֵית הַתְּפִלָּה שֶׁל הַעֵידָה

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, סָב קְשֵׁה עוֹרֵף

וְשׁוּב תּוֹפֵף בְּלַהַט עַל לוּחַ לִבּוֹ:

בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, אוֹי אָבִינוּ הַיָּקָר.

וּמִישֶׁהוּ בִּבְגָדִים לְבָנִים

שׁוּב שָׂחָה לֶאֱלֹהִים עַל הַדּוּכָן

שְׁלִישִׁי – הִתְמַכֵּר, חָפְשִׁי לַטֵּרוּף.

עַל הַכִּיסֵּא הֵיכָן שֶׁיָּשַׁב פַּעַם הַגָּאוֹן,

נוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ בְּשִׁינָּיו וְנִשְׁאַר שָׁם לִשְׁכַּב!

וּרְאֵה: גַּם תִּינוֹק שֶׁעָדַיִן צָרִיךְ לְנַעְנְעוֹ,

נִזְרַק בְּיָדִי הַבּוֹרְחִים, מִסְתָּמֶא,

מִתְיַיפֵּחַ כֹּל – נִדְרֵי וּמִתְיַיפֵּחַ: אִמָּא!

וַאֲנִי לֹא מֵהַמָּקוֹם, עַל אֲדָמָה זוֹ, מְחֻשָּׁל

נוֹכֵחַ גַּם כֵּן – הַשּׁוֹמֵר הַמּוּשְׁבָּע.

וְלֹא שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּרְדָּף עַל הַמַּדְרֵגוֹת,

אֶת מַהֲלַךְ הַשְּׁחִיטָה, רַק אֶת הַתִּינוֹק וְנִיגוּנוֹ.

שֶׁמָּשַׁךְ אוֹתִי לָמוּת עַכְשָׁיו,

כַּאֲשֶׁר בְּהִתְיַיפְּחוּת זוֹ רָאִיתִי לְפֶתַע אֶת יְלָדַי.

אַךְ כַּאֲשֶׁר הַמַּחֲנֶה הָמָה מֵרוֹבִים

נִכְנַס לְאוּלָם בְּפוֹלָנִית, כֹּחַ פִּרְאִי

עָקָר אוֹתִי מִמְּקוֹמִי, כְּמוֹ עֵץ מִתּוֹךְ גַּן,

מָשַׁךְ אוֹתִי אֵל אָרוֹן – הַקֹּדֶשׁ,

חָטַפְתִּי אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה בִּמְהִירוּת,

וּבִמְקוֹם הַתּוֹרָה – הֶחְבֵּאתִי אֶת הַיֶּלֶד!

– – –

וּמָה קָרָה אַחַר כָּךְ?

הָאֲדָמָה לֹא נִבְקְעָה.

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא קָפְצָה עַל אֲבָנִים.

רַק אֲרוֹנוֹת מֵתִים הִקִּיפוּנִי

כַּעֲנָנִים

בְּלָעוּנוּ

וֶהֱבִיאוּנוּ אֶל הַמָּקוֹם,

בּוֹ עוֹרְבִים הֵרִימוּ רֹאשָׁם בְּתִקְוָה

נִתְלִים כִּפְרִי שָׁחוֹר עַל עֲנָפִים צְהוּבִים.

מְצַפִּים לִסְעוּדָה חֲדָשָׁה, עֲשִׁירָה.

כַּאֲשֶׁר הָאַרְבֶּה הַשָּׁחֹר

פָּגַשׁ בִּי שׁוּב, –

הַאִם הָיָה שָׂבֵעַ,

הַאִם הָיָה בְּשָׂרִי חָמוּץ מִדַּי, –

וַאֲנִי, הַחַי הַשּׂוֹרֵד,

עוֹרֵב שָׁחֹר הִתְנַפֵּל עָלַי

וְלַמְרוֹת שֶׁנָּשַׁמְתִּי,

נִקֵּר אֶת מִצְחִי…

            – – –

כָּךְ סִפֵּר לִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה

בַּגֵּטוֹ לִצְלִילֵי כָּל – נִדְרֵי, הוּא לְבַדּוֹ,

אוֹתוֹ אִישׁ אִיּוֹב שֶׁקִּלֵּף בְּפָנַי

אֶת גּוֹרָלוֹ עַד לְעַצְמוֹתָיו.

וְשָׁקֵט הָיָה קוֹלוֹ

כְּמַעְיָן בְּעֵמֶק,

לְאוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ.

וַאֲנִי צָחַקְתִּי:

“וּמִי נִצֵּחַ בְּמִלְחָמָה זוֹ?”

וְאֶת גּוֹרָלוֹ בְּתוֹכִי נָעַלְתִּי.

סִיּוּם הַפּוֹאֵמָה 6 לְפֶבְּרוּאָר 1943

בְּגֵטוֹ וִילְנָה.