בחירה קשה לגבי עובר

דור ירושלמי “קנקן” בסיפור מדעי בדיוני שכבר אינו כל כך עתידני על האפשרויות הצפונות במדע הביולוגיה. האם זו אוטופיה או דיסטופיה? שכל קורא יחליט בעצמו.

המערכת

בני התקשר אלי, “מירי ואני החלטנו להביא ילד לעולם. בוא בבקשה למכון הגנטי בהדסה, אנחנו מחכים לך שם”. עולמי חשך עלי. האם יש להם בעיה גנטית? “שיהיה במזל טוב, אבל מדוע אתם זקוקים שאגיע בדחיפות?”, שאלתי. “אנא בוא בבקשה, נסביר לך שם”, נשמע קולו מעבר לקו. אמרתי לו שאני כבר יוצא ולבי פועם בטרוף.

הגעתי למכון הגנטי. בני הכניס אותי לחדר מעבדה עם קירות חרסינה ירוקה. מירי כבר ישבה שם על כסא. “מה קורה?”, שאלתי בחרדה. ובני השיב “לא, אל תדאג, לא קרה דבר. מירי ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילד או ילדה, אבל לא רוצים להשאיר זאת בידי הגורל. החלטנו ללכת על הפריה חוץ גופית לאחר סלקציה באבחון טרום השרשה”.

אני מדען, לא הייתי צריך הסבר נוסף. הם רוצים להפרות ביציות במבחנה, ולאבחן גנטית עוברים בני שמונה תאים, כדי לבחור את המתאים להם ביותר. הם רוצים את העובר המושלם, הנקי מפגמים גנטיים, ובעל התכונות הטובות ביותר.

“לשם מה הכנסתם אותי לזה? אתם רוצים שאני אבחר לכם את הנכד שלי?”. בני לא ענה, והוציא מהאינקובטור שמונה צלחות מעבדה ממוספרות, הניח אותן מתחת למערכת המיקרוסקופ ואמר: “בכל צלחת יש עובר אחד זעיר מהביציות שהוצאנו ממירי ושהופרו במבחנה בתאי הזרע שלי. עכשיו רק צריך לבחור איזה מהם הרופא יחדיר לרחם של מירי, כדי שתלד את התינוק שאנחנו הכי רוצים”.

לא הספקתי להביע את הסתייגותי החריפה מהעניין, והנה הבן מקיש על מקלדת המחשב, ומערכת לייזר הקרינה הולוגרמות תלת-מימדיות של שבעה תינוקות בני יומם במרכז החדר. הם נראו כל כך מתוקים ואמיתיים. לא יכולתי שלא להתרגש. “אתה רואה, כבר אנחנו יודעים שעובר אחד לא ישרוד את ההיריון. הוא חלש מדי וכנראה בעל פגם גנטי”, אמר הבן. היה זה עובר מספר B2. התבוננתי בשבעת התינוקות בחרדה ואמרתי “האם אתם מצפים שאני אבחר אחד מבין התינוקות החמודים האלה ונמית את השאר?”.

בני לא השיב, והקיש פעם נוספת על מקלדת המחשב. B2 הושמד ובמרכז החדר הופיעו שישה ילדים בני חמש. אחד לא שרד, היה זה עובר B7. פגם גנטי גרם לו ללקות בסרטן הדם והוא נפטר טרם הגיע לגיל חמש. ילד חמוד אחד מבין השישה פנה אלי בחיוך שובה לב “סבא, אני אוהב אותך”. זה היה הילד מעובר B5. הוא כבש את לבי. זינקתי אליו לחבקו, אך חיבקתי את האוויר באכזבה. זו הייתה רק הולוגרמה.

בני הקיש שוב על המקלדת, ושישה נערים ונערות בני חמש עשרה ניצבו במרכז החדר. חלקם עם חצ’קונים על הפנים. אחת ג’ינג’ית עטורה בפירסינגים בגבה, באוזן, בלשון, ובטבור. היה לה נזם באף וכמה קעקועים גדולים פזורים בגופה. הייתה זו עובר B3. “אותה אנחנו לא רוצים, נכון מירי?”, והבן מחק את קיומה מהמחשב ומהמציאות. “נו, כבר שללנו שלושה עוברים. איזה מזל שאנחנו לא צריכים לעבור את זה באמת”, אמרה מירי.

ישבתי, כולי מזועזע ממה שקורה כאן. רציתי לקום ולברוח, אבל הסקרנות לא נתנה לי. בני הקיש פעם נוספת על המקלדת. שתי בחורות ושני בחורים נאים ניצבו בחדר. הם אחרי שחרור מצה”ל. עובר B8 כבר לא היה ביניהם. המחשב ציין שהוא היה טיפוס של גיבור מתנדב ללא תקנה בסיטואציות שאף אחד אינו מעז. “שמע”, אמר הבן, “איזה מזל, כיצד היינו עומדים בפני השכול”? והקיש משהו על המקלדת שהשמידה אותו.

הבן הקיש שנית על המקלדת. חמש שנים נוספות חלפו. חמש הולוגרמות הופיעו בחדר. הן כללו את עובר B5 כשהוא מחובק עם בן זוגו. היה זה הקטן שכבש את ליבי בגיל חמש. “אנחנו לא רוצים אותו, נכון מירי? אנחנו רוצים נכדים, דור המשך”. כמעט לחץ על מקש ההשמדה ואני צעקתי “אל תשמידו אותו. חכו ונראה מה יקרה לאחרים שנותרו”.

הקשה נוספת על המקלדת ועובר B1 שוכבת על ערש דווי, כולה עור ועצמות, פניה חיוורות, מחוברת לשקית אינפוזיה עם כימותרפיה. עובר B4 מאושפזת בשלוותה בפעם החמישית לאחר ניסיונות התאבדות קודמים. עובר B6 מרותק למיטתו משותק בכל גופו, מחובר למכשיר הנשמה. הוא חלה במחלת ניוון שרירים. “חייבים לחסוך להם ולנו את הסבל”, אמרה מירי. שלוש הקשות של בני על המקלדת הביאו לקיצם של שלושה עוברים.

נותר רק עובר B5, שהוריו לא רצו בו אך הצלתי אותו מהשמדה. עכשיו אני לחצתי על מקש במקלדת. חמש שנים חלפו, B5 ובן זוגו אוחזים מאושרים בתינוק חמוד שהם אימצו.

קמתי מכיסאי תשוש ורועד ואמרתי לבני וזוגתו “הבחירה נעשתה, הלא כן? אין אתם זקוקים לי עוד”, וכשהתבוננתי לעברם נדהמתי. עמד לפני זוג בגיל העמידה. מיהרתי והיבטתי המום ובתדהמה במראה שממול. לעיניי השתקף ישיש שפוף אוחז ברעד במקל הליכה. זו לא הייתה הולוגרמה, זה הייתי אני.