סם רקובר בסיפור פנטסטי על העבר ואולי על העתיד.
המערכת
שב כאן לצדי, נכדי האהוב והקשב לדברי סבך טרם מותי. אתה כבר מספיק מבוגר כדי להבין שהדברים שאתה רואה בעיניך ושומע באוזניך אינם באמת מה שהינם. הדברים מסתירים ממך את האמת. וגם אני, נכדי, איני בן השבט שאליו אתה שייך, השבט הגדול והחזק שבט האגם הגדול. אני הנני בן שבט אחר, שחי במקום אחר, שבט שנכחד ואינו קיים. ועתה כאשר אלך לדרכי האחרונה, אל מעבר ליער הגדול והשחור שמקיף את העולם, איש לא יזכור שהיה שבט כזה, שבט המערות, השבט ששכן בעמק הפורה למרגלות הר המערות המעשן, ההר שמדי פעם פולט סלסולי עשן. לא סיפרתי לאביך דבר ממה שאספר לך, כי ראשו עסוק בציד ומלחמה כל הזמן. יתר הדברים חולפים ליד אוזניו ואינם נכנסים אף לתחום ראייתו. אתה אחר, נכדי, אתה שונה. ואם אתה לא תספר את סיפור סבך על שבט המערות ורגל העץ, איש לא ידע על קיומנו אפילו לא כאגדה. לכן, נכדי היקר והאהוב, חובה יהיה עליך לספר את סיפורי לבניך ולבנותיך, כדי ששבט המערות לעולם לא יישכח. אני משביע אותך בשם אל היער השחור לספר את סיפורי.
טוב שנשבעת לספר את הסיפור, למרות שהוא אינו על אודות סבך, אלא על איש אחר, בן שבט המערות, איש שהאל חייך אליו והפכו ליחיד ומיוחד, איש שלא ראיתי כמותו בכל ימי חיי. הוא לא היה צייד גדול, לא לוחם חזק ואכזרי, ולא מנהיג שבט חכם ואמיץ. לא, הוא היה איש מופנם, שקוע כולו במחשבות, איש שידע לצייר ולסתת תבליטים מדהימים ביופיים. איש עם מחשבות כל כך מוזרות שללא כל ספק ניתנו לו מידי האל. לא נתקלת מימיך וגם לא תתקל באיש כזה, לא אתה ולא בני דורך. הוא נקרא האָמָן, כי איש לא היה מסוגל לצייר ולפסל כמוהו. זה האיש שגילף עבורי את רגל העץ. אף איש לא חשב על הדבר הזה, רק הוא, נכדי, רק הוא, האָמָן.
ראש שבט המערות פקד עלי ועל עוד חצי תריסר נערים לעזור לאָמָן בעבודתו. היינו צריכים להכין עבורו חרטים ואזמלים עשויים מקרני צבי או מאבנים מוצקות מאוד, פטישים עם ראש מאבן קשה שחוברה לידית עץ בעזרת רצועות עור רטובות שכשהתייבשו אחזו בראש האבן והידית בעוצמה רבה. בהנחייתו עטפנו בעור רך חתיכות עץ-פחם, אצבעות-פחם, שבעזרתן הוא רשם רישומים, ולאחר מכן חרט וגילף תבליטים מפליאים מלאי חיים על הקיר הלבן והעצום במערת ההר המעשן. ערבבנו סוגים שונים של עפרות ואבנים כתושות בשמן זית ושרף דביק של עצים, ויצרנו קשת צבעים יוקדים נפלאים שבהם השתמש האָמָן לציוריו ותבליטיו. בנינו עבורו לפי הנחייתו פיגום גדול, שמשני צדיו חיברנו שני סולמות, סולם מכל צד, כדי שהאָמָן יוכל לעלות על הפיגום, לצייר ולסתת את דמויותיו גם בחלק העליון של הקיר הלבן הגדול.
בפעם הראשונה שהאָמָן נעץ בי את עיניו השחורות והיוקדות, ראיתי מיד שהוא שוקע במחשבות. ברק מבטו עומעם כמו הופנה פנימה אל עולם המחשבות והרעיונות. ילד, הוא אמר כעבור זמן קצר, ילד, אני אוכל לעשות עבורך רגל לא-טבעית, המשך לרגל שלך, רגל עץ שבעזרתה תוכל ללכת כמו כולם. עלי לומר לך, נכדי, שאני נולדתי פגוּם, ללא כף רגל, ולכן צלעתי בעזרת מקל שאחזתי בידי. זו האמת, והסיפור שנמר אכזרי ענק קטע לי את הקרסול בנשיכה אחת נוראה הוא רק סיפור שאני כמובן לא טרחתי להזים אותו. כמו שאמרתי לך, לעיתים הדברים הנראים מסתירים אמת אחרת. האָמָן מצא גזע עץ רך, שבתוכו חפר חור, בור עגול שהקיף את רגלי הפגומה. הוא עיצב את בול העץ בצורת רגל אדם, שבתחתיתה גילף סוליה בצורת חצי כדור המאפשר תנועת הליכה רציפה. הוא עטף את רגלי הפגומה באריגים רכים, הלביש עליה את רגל העץ שאותה קשר בעזרת רצועות עור רכות אל רגלי. תוך זמן קצר יחסית למדתי להלך בשתי רגלי כאחד האדם. כשהתבגרתי, הוּרחב החור ברגל העץ, כך שעד היום אני חובש את רגל העץ המקורית, מעשה ידי האָמָן.
למערה הגדולה שבהר המעשן היה פתח גדול שהוביל אל אולם רחב, שממנו הסתעפו מחילות ומסדרונות רבים. הקיר הימני של אולם הכניסה הענקי היה שטוח ולבן-צהבהב בחלקו הגדול. בגלל פתח הכניסה הרחב והגדול היה האולם מואר היטב עד לשקיעת החמה. האָמָן מילא את החלק השמאלי של הקיר הלבן בציורי פניהם של כל משפחות שבט המערות. את פני אבי המשפחה הוא גילף בקיר וצבע אותו בצורה כה מופלאה שפני אב המשפחה נשקפו במבעם החי והטבעי, כשאופיו האמיתי עולה מהתבליט. את יתר בני המשפחה הוא צייר תחילה בפחם מתחת לפני האב. את קווי המתאר בפחם הוא שרט בחרט ובאזמל, וצבע אותם בצבע שהחיה את הדמויות. לצד ראש המשפחה הוא סתת את אם המשפחה בשיא יופייה, שהכה לב כל גבר בכמיהה גדולה. איך הוא הצליח לעשות דבר כזה מופלא, איש אינו יודע. יום אחד, לאחר שהוא סיים לצייר את אחרון בני השבט, אותי, רגל העץ, ויכולת לשמוע את כל דמויות השבט המסותתות ומצוירות מריעות בתרועה גדולה למעשה הבריאה הזה, לא התאפקתי ובקול רועד שאלתי אותו מהו סודו. הוא נעץ בי את מבטו החודר, עד שהשפלתי את עיני מרוב חרדה ואמר: “הא, ילד, ילד. בעצם זה מאוד פשוט. תחילה אני מעלה בראשי את פני האדם לציור וגילוף, עד שאני רואה אותם בתוכי על כל פרטי פרטיהם, עד שאופיו היסודי של האדם עולה וצף בדמיוני. ואז אני משליך את התמונה שבראשי ישירות על הקיר בגודל הרצוי לי. וכשהתמונה מונחת שם על הקיר הלבן, כל שעלי לעשות הוא לעבור עליה, על קוויה, תחילה עם אצבע פחם ולאחר מכן עם החרט או עם האזמל, ולבסוף אני מתאים את הצבעים שבידי לצבעים שהשלכתי מראשי על הקיר – והנה לך התבליט המצויר במלואו”.
בחלק הימני של הקיר צייר וגילף האָמָן מאורעות יוצאי דופן של השבט. תחילה הוא צייר את המאורע הנדיר שבו הציל ראש השבט המערות, הצייד הגדול, את האָמָן מהנמר העצום שקפץ עליו בעודו שקוע במחשבות, מבלי ששם לב להתרחשות הנוראה עד לרגע שבו הנמר נפל לרגליו מת, שפוּד בחניתו של הצייד הגדול, דקוּר למוות בכידון שפלח את ליבו. הציור-תבליט התחלק לשלושה חלקים. באמצע גילף האָמָן את הנמר העצום מרחף באוויר בזינוק מרהיב, צבוע בצבעים כה עזים עד שיכולת לשמוע את שאגתו המחרידה מהדהדת בכל מחילות ההר המעשן. ובעוד שרירי הנמר וטפריו החדים נפרסים ושיניו כסכינים בפיו הפעור לטרף, צייר האָמָן את החנית של הצייד רוטטת באוויר במאמץ להשיג את לב החיה הפראית. מימין לנמר המעופף, חצב האָמָן את ראש השבט בעירום מלא בשיא מאמץ זריקת הכידון, כשכל שריר ושריר בגופו המרהיב של הצייד משתתף במאמץ האדיר של תנועת זריקת החנית ביד ימין החזקה. פניו המצוירים מסותתים בתנוחה צידית, בפה פעור, שיניים חשופות ועיניים מצומצמות, מעוותות בברק צייד מרוכז ובוהק כמו עיני הנמר, במאמץ העילאי של הטלת החנית אל עבר המטרה הנעה, הנמר המזנק על הטרף. והטרף עצמו, ששמלתו צוירה בצבעים כהים, נשען על גזע עץ, מנותק לחלוטין מההוויה העכשווית, שרוי במין הרהור פנימי, כשעל מצחו מתעקל קו המרמז על עומק הבעיה שעמה התמודד האָמָן באותו הרגע.
הקיר כולו צוּיר סוּתת במאורעות חשובים של השבט, והסתיים בתיאור הקרב הגדול בין שבט המערות לבין שבט הגולגולות שאיים לכבוש את עמק ההר המעשן. הקרב התנהל בפאתי היער השחור. הגולגולות הופיעו מדרומו של היער והתפרסו לשני ראשים. האחד פסע על גבול היער והעמק, והשני איגף את העמק ופסע אל מורדות ההר המעשן. מטרתם הייתה להרוג את כל גברי שבט המערות השוכן בעמק, ולקחת לשלל את הרכוש והנשים כשפחות, ובמיוחד להשתלט על אולם האָמָן במערת ההר המעשן.
שבוע בטרם הפלישה של הגולגולות, פנה ראש השבט אל האָמָן ואמר לו: “הגיע לידיעתי ואל תשאל איך, שהשבט הגדול, שבט הגולגולות, עומד לפלוש לעמק שלנו. אחת המטרות החשובות במסע כיבוש זה היא ההשתלטות על אולם המערה הגדולה שבהר המעשן בגלל התבליטים-ציורים שלך. מתברר שכולם שמעו עליהם ושוב אל תשאל איך, וסבורים שאלה הם דברי אלוהים חיים שסותתו וצוירו בעזרת שליחו של האל עצמו – אתה האָמָן. גם אני סבור שאל היער השחור נגע בך, אחרת אי אפשר להבין את המחשבות יוצאות הדופן שעולות בראשך ושמתממשות במעשי הגילוף הקסוּמים שלך. לכן אני פונה אליך, בוא נעלה על ההר המעשן, נתבונן בעמק שמתפרס לפנינו ואתה תחשוב חזק כפי שאתה רק יכול, ותראה מהיכן עלול שבט הגולגולות לפלוש לעמק. הרי אני יודע ושוב אל תשאל כיצד, שאתה רואה בראשך את שאתה רוצה לגלף ומשליך תדמית זו על הקיר. ובכן, האָמָן, ראה בעיני רוחך מהיכן יפלשו הגולגולות, השלך את תמונת הפלישה על העמק הנפרס לפנינו, ספר לי, ואני אדע כיצד לטמון להם מלכודות ולנצח אותם ניצחון גדול”.
גם אני השתתפתי בקרב הזה, נכדי, וגם אותי גילף האָמָן בצבעים מרהיבים על קיר אולם המערה הגדולה שבהר המעשן. וכשראיתי את הקיר הענק הזה מצוּיר ומגוּלף בשלמותו, את כל מאורעות השבט החשובים, האגדיים, ופני כל בני משפחותיו, אחזה בי התרגשות עצומה והתעלות נפש גדולה, כי לפתע ראיתי במו עיניי והבנתי את משמעות חיי. הנה אני שם יחד עם בני שבטי, אחד מהם, שנלחם על חייו ועל חיי השבט שלי. וכל עוד אני חי ונלחם, השבט חי וקיים, וכל עוד השבט חי ונלחם, אני חי וקיים. והנה כאן מול עיני ניצבת ההתגשמות הנצחית להיותי חי, להיות רגל העץ חי ונלחם על חייו, שהם חיי השבט שלי. מול עיני הנציח אותנו האָמָן לדורי דורות, אין איש בעולם שלא ידע על שבט המערות ועלי, אין איש בעולם. כל שצריך לעשות הוא לעלות למקדש אולם המערות של ההר המעשן, לחזות בקיר הקודש הנהדר והנצחי של האָמָן האלוהי, וכל סיפור חיי שהוא ספור שבטי יתפרס לפני עיניו המשתאות. ואותה תחושה נהדרת של משמעות החיים הרגישו כל בני שבט המערות. ובעודם עומדים המומים בהתפעלות למראה הפלא הנשגב שיצר האָמָן, שלצערי הרב נפטר לאחר סיום תבליט הקרב הגדול נגד הגולגולות משום שתכלית חייו תמה, פקד ראש השבט לערוך חגיגה גדולה באולם הקודש, לחגוג את מעשה התבליט הנשגב ולהודות לאל היער השחור ושליחו האָמָן, לעלות לכבודם עולה, לערוך כירה ענקית, בשירה ובריקודים, באכילה ובשתייה רבתי, עד איבוד החושים.
וביום השלישי בבוקר, לאחר שהיין אזל ואנשים התעוררו מתנדנדים משינה טרופה, פקד ראש השבט עלי ועל חברי, שעזר בבניית הפיגום של האָמָן, לרדת לעמק ולהביא למקדש עוד יין וכבשים לשחיטה. וברגע שסיימנו להעמיס את כל הכבודה על עגלה, שאליה רתמנו שני חמורים, והתחלנו כולנו למשוך ולדחוף את העגלה במעלה ההר אל מקדש אולם האָמָן, לפתע פתאום התפרץ ההר ברעם אימים, משליך לשמיים אש נוראה, עשן סמיך ומתפתל, ועפר סמיך ובוער שהתגלגל וזרם כנחל אש במורד ההר אל העמק. מיד פניתי לאחור וברחתי כל עוד נפשי בי אל עבר הנחל שעבר בעמק הפורה, שחיתי במים במהירות שיא שלא ידעתי מהיכן עלתה בי וניצלתי. הניצול היחיד. חברי הטוב עמד מאחורי העגלה העמוסה כל טוב והתבונן מוכה תדהמה יחד עם החמורים בנחל האש השוצף והמכלה מבלי להבין דבר.
בדרך חזרה, לאחר ששרפו את גופת הסב ופיזרו את אפרו במים, כמנהג טקס האבל של שבט האגם הגדול, שאל האב את בנו על מה דיבר הסבא עם נכדו? והבן ענה שהוא לא זוכר בדיוק מה סבא אמר, נדמה שסיפר אגדה שיש בה איזושהי אמת סמויה שלא הצליח להבינה. אבל בסך הכל נראה שסבא, כמו כל הזקנים, אהב לפטפט סתם פטפוטים. הבן השתהה לרגע ואמר, אולי היינו צריכים להשאיר את רגל העץ למזכרת, הרי חשתי חיבה רבה לזקן. אולי, אמר האב, אבל עכשיו כבר לא נשאר גם ממנה שום זכר.
