עמנואל קאנט, הפילוסוף הפרוסי הנודע, נולד לפני שלוש מאות שנה כמעט בדיוק (22 באפריל 1724), וחי בקניגסברג העיר המזרח פרוסית כל חייו (כיום קלינינגרד הרוסית). בין היתר פרסם ב-1795 ספרון בשם “על השלום הנצחי”, שנכתב בהקשר של הסכם השלום שנחתם בבאזל בין פרוסיה ובין הרפובליקה הצעירה של צרפת. קאנט ראה בהסכם השלום שנחתם מימוש, ולו חלקי, של הצו הקטגורי המחייב את תבונתם של בני האדם לבחור בשלום, במניעת כיבוש, ובמניעת עוול, ניצול, ועבדות.
רעיונות ספרו של עמנואל קאנט בדבר הקמת ארגון גג של מדינות שיפקח על השלום העולמי, על מתן אזרחות וזכויות הנובעות מכך לכול אדם ברחבי העולם, שמשו מצע רעיוני לחבר הלאומים שנוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיו ארגון האומות המאוחדות. רעיונותיו של קאנט מצטרפים לשלל רעיונות שנהגו על ידי מתקנים חברתיים, שחזונם נראה כאוטופיה, כבלתי ניתנים להשגה.
המילה utopia, שמקורה בשפה היוונית, שוגרה בהצלחה לשיח הפילוסופי מדיני לפני למעלה מחמש מאות שנה, ב- 1516, על ידי איש הרוח האנגלי תומאס מור. המילה הורכבה על ידי מור כדי לשמש את ספרו הידוע אודות משטר המדינה המשובח באי החדש אוטופיה, המוכר יותר בשמו המקוצר “אוטופיה”. מור הנחיל את המונח “אוטופיה” לאי הדמיוני בו מתרחשת עלילת הספר. המונח במקורו הוא הלחם מילים ביוונית ויכול להתפרש כ”שום מקום” ou-topia או כ”מקום טוב” eu-topia.
הספר אוטופיה נחל הצלחה רבה בשיח הפוליטי ובשיח התרבותי העולמי, והמילה שגורה על שפתי רבים מאז, ומשמשת גם בשפת יום-יום במובן של מקום אידיאלי לחיות בו, אך יחד עם זאת כזה שאינו בר השגה, או לחלופין רעיון דמיוני שלעולם לא יוגשם במציאות. הספר של תומאס מור, כמו הפוליטאה של אפלטון או עיר האלוהים של אוגוסטינוס לפניו, ואפילו הקפיטל של מארקס אחריו, משמשים רק מצע רעיוני “אוטופי” – מדריך לדרך המיטבית בה עלינו כחברה אנושית לבחור, מתכונים ליחסים בין חברי החברה האזרחית לבין עצמם, רצפטים לסמכות ולחובה של המדינה כלפינו, ובין המדינות לבין עצמן בעת סכסוך. סוגיות פוליטיות אלה צריכות תמיד ריענון, באשר כידוע זכויות וחובות אזרחיים נדונים לשחיקה מתמדת בידי כל סוג של שלטון, גם בשלטון דמוקרטי.
כדאי דווקא היום, לאחר מתקפות הטרור הפרועות של החמאס נגד מדינת ישראל, לבחון את איתנותם של הרעיונות האוטופיים הללו, שהתממשו בחלקם, ושמכוחם נוסד האו”ם וקם האיחוד האירופי, ואת הערבות ההדדית שהובטחה בין אומות העולם כנגד כירסום מבפנים, ומול גלי הריאליה האכזרית המגיעים מהאוקיינוס האיסלאמי ומאיימים לשטוף את “האי אוטופיה”, שהוא החברה המערבית בה אנו חיים. מימוש של אידיאולוגיות פונדמנטליסטיות, הנוגדות כל רעיון אוטופי, ומאיימות להטביע את הרעיונות האוטופיים הפוליטיים שכבר מומשו בהצלחה חלקית – ישיג את החברה המערבית אחורה.
מרגרט תאצ’ר, הפרגמטית להחריד, אמרה בשנות ה-80:
Democratic nations must try to find ways to starve the terrorist and the hijacker of the oxygen of publicity on which they depend.
כיום אנו במצב שבו הטרור אינו רק נשק אידאולוגי בידי ארגונים חתרניים קטנים, אלא הפך לחלק אינטגרלי ממדיניות של מדינות החברות באו”ם כמו איראן, קוריאה הצפונית, וסוריה, בין היתר בגלל הבמה והפרסום האדיר שניתן לפעולות כאלו בכלי התקשורת, ובשל פייסנות האומות והעמידה המוסרית השפופה שלהן. והאוטופיה מרכינה ראשה.
